סי-פורים פה!

הרבה זמן לא טיילנו.

הגשם, הקור, ימי הולדת, משפחתולוגיה...

הרבה זמן לא יצאנו החוצה.

אבל לסוף שבוע אחד ידעתי שאנחנו נוסעים.
פורים = עדלאידע בשדה בוקר.

אין תכניות אחרות...

בשנה שעברה דווקא נסענו לעדלאידע, אבל היה בתכנית כשל לוגי מאוד ברור.
מצאנו את עצמנו בבוקר שבת, בערך בשעה 8:00 נכנסים למכונית ומדרימים מהר מהר, להספיק לפני שהתהלוכה מתחילה.

ב10:30 כבר היינו במדרשה, עייפים, עצבניים, עם שני ילדים שאין להם כח לכלום, שחם להם, וקר להם, ורעב, להם, ופיפי להם...

ובאופן כללי מצאנו את עצמנו ארבע נפשות אומללות בחגיגה הכי נהדרת שרק יכולה להיות.

השנה, גמלתי בליבי החלטה: נוסעים ערב קודם.
מתארגנים בנחת, מוציאים את האף ממקום הלינה בדיוק חצי שעה לפני פרוץ העדלאידע ולא קודם,

ושקט ושלווה.

שקט ושלווה?

כמעט.

התחלנו את יומנו בנסיעה דרומה.

חשבנו לנצל את אחד מסופי השבוע האחרונים של פריחת הכלניות ולהתארח קצת בתחומי "דרום אדום".
האמת?

זה היה יותר "מזרח אדום" כי מצאנו את עצמנו על גבעת כלניות מקסימה ליד מושב אמציה, בחבל לכיש.

משהו על האיזור -

כמישהי שמטיילת לא מספיק כמו שאני רוצה, אבל גם לא מעט (לפחות בעברי) - האיזור הזה, חבוי מעיני כל.
אולי זוהי "אשמת" האטרקציות שיש בשוליו (בית גוברין, מערות המסתור והאתרים של שפלת יהודה...), אולי הקירבה לקו הירוק, אולי הוא סתם, פשוט לא כל כך על הדרך...

חבל לכיש הוא חבל ארץ יפהיפה...

יש בו מן הצומח של הכרמל, צורת הנוף של הגליל התחתון, ריכוז יישובים "דרומי" (כלומר מועט יחסית), והוא לא מרוחק יותר מדי.

אז מבחינתי - שווה לנסות ולגלות אותו מעט יותר.

הגענו לגבעה, שמש קופחת מעל ראשנו, ואנחנו מתחילים לטפס.

כל המפנה הדרום מערבי (אני חושבת) של הגבעה משופע בכלניות לרב. פה ושם התגנב לו כבר איזה פרג, אבל עדיין - כלניות, כלניות, כלניות מכל כוון. עשרות ילדים מקפצים ביניהן (כן, היו גם אבדות בנפש מבין הצמחים - תנצב"ה...), משפחות מטפסות, מצטלמות, מחייכות.
יום שמש כזה, וכל כך הרבה פרחים במקום אחד זה פשוט מתכון בטוח לחיוך.
אין אפשרות אחרת.

אפילו כשהילד שלך מילל....

:-)

על ראש הגבעה (לא עמדה פרה הפעם...) סימנים לבורות חצובים (אולי בורות מים אולי פתחים של מחילות מסתור עתיקות... בכל אופן שווה להיזהר היכן שדורכים) מעליהם צברים וכמה מסלעות ששווה לשבת עליהם ולשתות מים או לאכול איזה נשנוש.

אחרי תצפית מרשימה על הסביבה, ירדנו חזרה לרכבים והמשכנו קצת בדרך.

הכביש ממושב אמציה לכוון שמורת גבעות גד הוא מתפתל, ואפילו טיפה ארוך (במיוחד אם נתקעים אחרי נהג אוטובוס תיירים שלא לגמרי סגור לאן ברצונו להגיע ועושה רוורסים בלתי אפשריים בדרך נוף צרה..) אבל בסופו נמצא סכר אמציה, שבעונה זו של השנה אוגם מים בכמות לא רעה בכלל.
היו גם שנכנסו להתרחץ בו, אנחנו ויתרנו על התענוג.
אחרי פיקניק קצר מועד (פרוסת לחם עם קוטג' לכל ילד והמון צילומים...) חזרנו לרכבים.
בדרך פגשנו כמה רוכבי אפניים שניסו לשכנע אותנו להמשיך עוד קצת לתוך ערוצו של נחל אדוריים, כי שם "הפריחה הכי יפה" לדבריהם.
זמננו כבר התקצר, ולצערנו ויתרנו על ההמלצה. אולי חבל שכך...

את הערב העברנו כבר באיזור שדה בוקר, עם חברים טובים ומדורה.

ואז...

אז הגיע הלילה.
באותו הלילה, למדתי כמה מרפי על חוקיו השונים הוא ישות אכזרית.
מזה כמה שנים אני מתפארת איך הילדים שלי אוהבים לישון במדבר.
אוהבים את האיזור, ובאופן כללי מתחברים (כמו אמא) אליו הרבה יותר מלשאר איזורי הארץ...

איך לומר זאת בעדינות?
מגיע לי.

לא ארבה במילים (בכל זאת, הם יקראו את זה כשהם יהיו גדולים יותר (או לא... ) אבל בואו רק נאמר שהרבה שינה באותו לילה - לא היתה.

בבוקר, הילדים התייצבו עם מקלות לחפור באדמת הלס בזמן שאנחנו אורזים את הציוד.
עוד קערת קורנפלקס, גריבת גרביים, כובע, קרם הגנה - והופס, קדימה לעדלאידע.

המצלמה היתה קצרה בסוללה, אז תמונות של התהלוכה עצמה אין, אבל מי שרוצה לראות איך זה נראה - הא לכם קישור לתמונות של צלם מוכשר בשם טל רוגובסקי.

אחרי התהלוכה היפה, העייפות והרעב הכריעו אותנו (כן, למי שתהה - זה היה טיול זקנים ביי דפינישן!) ונסענו לאכול ארוחת צהריים בחוות נאות.
חוות נאות היא חוות בודדים, לא רחוק מטללים, על הדרך דרומה (ממערב לכביש 40) בה מכינים גבינות. יש להם מסעדה (דווקא לא מסעדת גבינות) ואפשרות ללינה.
אנחנו התארחנו שם לארוחה (לא זול!), והילדים בינתיים התרוצצו להם מחוץ למסעדה, בין דיר העיזים לבין כניסה למבנה. (כדאי להזמין מקומות מראש בסופי שבוע).

הנסיעה חזרה היתה שקטה.

הרבה מאוד אירועים, בסוף שבוע קצר.
שני הזאטוטים עוד לא הניחו את הראש על הכסה וכבר חרפו להם בנחת.

אנחנו חזרנו בתחושה של עוד...