בכל פעם שהייתי מדברת עם סבתא שלי (ז"ל...) השיחה הייתה תמיד מגיעה לשלב הקיטור (או הפרגון, אצלה היה קשה לדעת מה זה משניהם) על כמה שכשהיא גידלה ילדים הכל היה קשה כל כך וכמה אצלנו הדברים הולכים יותר בקלות.
החיתולים היו מבד,
הבגדים היו תפורים ביד,
וגם הבובות וחלק מהמשחקים.
לא היו מים זורמים, שלא לדבר על מים חמים,
את הכביסה שפשפת על הקרש מעל הפיילה,
לא היתה מטפלת או גנון - גידלת את הילדים ועבדת וניקית את הבית (ולא היתה טלוויזיה שתשמש כבייביסיטר לחצי שעה כשאת מתה לכוס קפה...).
לא היה... בערך כלום. והכל עשו לבד. הכל.
או שעשית, או שלא היה.
אמא שלי, לעומת זאת, כבר היתה לאם בדור שבו היה (כמעט) הכל.
הייתי הראשונה בשכונה שחותלה בחיתולים חד פעמיים (ותודה לדודה מאמריקה ששלחה לנו ארגז...).
אכלתי סימילאק,
הייתי הראשונה בשכונה שחותלה בחיתולים חד פעמיים (ותודה לדודה מאמריקה ששלחה לנו ארגז...).
אכלתי סימילאק,
והיו לי ברביות.
למרות זאת, היא יודעת לתפור, לסרוג, להכין דברים, לאפות, לנקות ולהוריד כתמים מכל מיני דברים (לפני שמכניסה למכונת הכביסה) וכל מה שאמהות "של פעם" יודעות.
בדור שלנו?
הסוודרים של הילדים שלנו קנויים (או סרוגים על יד סבתא).
החיתולים שלנו חד פעמיים (חוץ מאצל מי שמאיתנו דוגל בגישה האקולוגית)
יש אינספור תחליפי חלב אם,
הבגדים מחנויות,
הדוד מחמם את המים, ומגדילים שבינינו אפילו יש עליו טיימר,
רב האוכל שלנו קנוי, או לפחות חצי מוכן,
מכונת הכביסה של כולנו מנפחת לנו את חשבונות החשמל, ומקסימום אם יש משהו קשה לוקחים למכבסה (או... כמה מפתיע, לאמא...).
לא מזמן הזמנתי חברים לשבת בבוקר. את ההודעה ששלחתי ניסחתי כהזמנה לג'חנון ביתי, אצלנו בסלון.
יש לי לא מעט מוצאים (ארבעה, ליתר דיוק), אבל תימני אינו נמנה עליהם.
בזמן האירוח, לאחר שבלסנו יפה יפה, פתח אחד החבר'ה את כפתור מכנסיו, ובעודו נאנח בקרעחצען ארוך ופולני (הגירסה האשכנזית לגרעפצ של אחרי האוכל אצל העדה הבדואית...) שאל:
"אז איפה קנית את הג'חנון?"
הזכרתי לו שהם הוזמנו לג'חנון ביתי. שאני מכינה אותו בעצמי, בתנור.
"אבל זה לא נראה קנוי" מחה החבר.
זה היה הרגע שאשתו, מירפקה אותו קלות ורמזה לו שאני הכנתי את הג'חנון פירושו ש... אני הכנתי את הג'חנון. מרמת הקילו קמח, שש כפות סוכר, מלח, מים ומלאנתלפים מרגרינה... (זה לא פוסט על אוכל בריאות... ממש לא... :-) )
החבר חייך במבוכה וכנסיון לפצות הסביר שהיה לו ממש טעים.
המשפט הבא לא אחר לבוא.
"אבל זה לא המון עבודה? למה לא פשוט לקנות?"
וזה הקונפליקט.
הסבתות שלנו, הכינו הכל, אבל הכל לבד.
האמהות שלנו עוד הכינו הרבה דברים לבד.
ואנחנו? אנחנו לרב קונים. מוצרים, שירותים... מי שיכול להרשות לעצמו קונה עבודת כפיים (או מכונה) של מישהו אחר.
ביום ההולדת האחרון של הבכור, נסב משבר סביב עניין מרכזי ביותר.
העוגה.
העוגה.
האיש ואני התווכחנו על עניין כזה או אחר בלוחות הזמנים שלנו, ואני נלחצתי. לא יהיה לי זמן לעשות עוגת יום הולדת יפה.
האיש הציע שאולי נטיל את המשימה על אחת הסבתות שיתנדבו בשמחה להכין עוגות, צורות, כיבודים ועוד... בשביל מה יש סבתות?
לא רק שסירבתי, זה היה הרגע שבו ויכוח לחוץ ולא נעים הפך למלחמת העולם השלישית. מאישה שקולה שמכינה לוחות זמנים הפכתי ליצור מייבב וילדותי והודעתי לו שאת העוגה של הילד אני עושה. אני ורק אני ורק אני! (והוא מוזמן לעזור... אבל אני!).
האיש שאל בתמהון מה קרה ולמה אני כל כך כועסת על האפשרות...
ואז אמרתי לו את מה שהפוסט הזה אולי משרת עבורי הכי טוב:
יש כמה דברים שאמא צריכה לדעת לעשות: עוגת יומולדת ותחפושת לפורים הם שניים מתוך הדברים האלה!
לאור הקרב על העו-גה והתקרית הדיפלומטית של הג'חנון, ישבתי לחשוב.
אילו דברים אני מתעקשת לעשות בעצמי, גם במחיר של תוצאה פחות מוצלחת, שרב האנשים מסביב מרימים את גבת ה"אבל יותר קל לקנות"?
מסתבר, שבתור אדם לא יצירתי בעליל (תנסו לבקש ממני לצייר משהו, או לגזור קו ישר... זה לא יעבוד), אני עקשנית לא קטנה בתחום.
אני חושבת שגם אם הפרודוקט יוצא עקום, או לא ישר, לא לגמרי בצבע הנכון, או לחילופין... מכוער... הילדים שלי מספיק קטנים כדי להתלהב ממה שאמא ואבא הכינו. כשהם יגדלו, ואיתם החוש האסתטי - נראה כבר מה נעשה.
מעבר לחפצים הקנויים, אני חושבת שנושא רכישת שירותים, גלש בדור שלנו גם להרבה עבודות בית אחרות.
שיפוצים קטנים, שכל אבא פעם ידע (או טען בתוקף שהוא יודע, התעקש לעשות בעצמו ובסוף אמא הזמינה איש מקצוע שייתקן את הנזקים שהידע של אבא יצר....), נקיון בית, תחזוקת גינה...
בדור ההי-טק עובדים המון,
בדור ההורות המודרנית מנסים לגדל את הילדים עם מינימום נזקים,
בדור הגירושים האינטנסיביים מנסים לפנות זמן לזוגיות שמתעמעמת...
אז משלמים למישהו אחר, שיפנה לנו את הזמן.
ביום שישי האחרון, האיש בנה יחד עם אבא שלי קיר גבס קטן בבית.
יכולנו לקרוא לאיש מקצוע שיעשה את העבודה מהר יותר, קצת יותר ביוקר, ויחסוך לנו את היום היחידי שיש לנו לסידורים וארגונים.
יכולנו לקרוא לאיש מקצוע שיעשה את העבודה מהר יותר, קצת יותר ביוקר, ויחסוך לנו את היום היחידי שיש לנו לסידורים וארגונים.
אני חושבת, שאחרי שהעבודה הסתיימה, והאיש סיים לקטר על הזויות העקומות שלא יצאו בדיוק כמו שהוא רצה, הוא חייך לעצמו את אותו חיוך שיוצא לי כשאני מסיימת לתפור את התחפושת של פורים.
אותו חיוך שאני רואה על פניו בשבתות בבוקר כשהוא והילדים חוזרים מבוצבצים לגמרי מהגינה ומכריזים כי כל העשבים מאורגנים בשקיות. חיוך כזה מסופק, שמשדר "מי צריך גנן?"
לפעמים נדמה לי, שנכון, יש המון דברים שקל יותר לקנות מן המוכן.
אבל לפעמים אורך הזמן, הקושי (שבינינו, זו לא תחרות איש הברזל, סתם השקעה של זמן וטיפה אנרגיה), והתוצאה הלא מי-יודע-מה מוצלחת, גורמים לנו להרגיש שניצחנו את המאה העשרים ואחת, וגם אנחנו באורח החיים ההו-כה-מדרני, יודעים לעשות לחם בידיים, לעשב את הגינה או להנפיק תחפושת ועוגה ישר מהלב של אמא ואבא...
לא שווה?
הממ... רק עוד דבר אחד.
למי שתוהה לגבי הנושא של עוזרת בית.
גם כאן יש אפשרויות יצירתיות למדי...
