שלום כתה ט'!

אז היא התחילה, שנת הלימודים הזו.
תשע"ג.
כל כך התחילה, שבטעות כתבתי היום על הלוח מתחת לתאריך הלועזי, י"א אלול, תשע"ג.
תלמידה בכתה ז' העירה לי על חוסר תשומת הלב.
לקח לי רגע להבין למה היא חושבת שטעיתי.
הלא התחלנו את שנת הלימודים.
"כן", היא אמרה לי "אבל ראש השנה עוד לא הגיע...".
צדקה.

זה כל כך מוזר,

משנה לשנה אני מכירה את התלמידים שלי טוב יותר,
משנה לשנה אני נכנסת לכתה יותר בטבעיות כאילו זה המקום הכי נכון בשבילי,
משנה לשנה אני יודעת לדבר נכון יותר, להתרגז פחות ולהבהיר את עצמי כמו שצריך,
משנה לשנה אני יודעת יותר לאיזה יעד אני רוצה להגיע איתם,
ומרגישה שאני יותר מבינה איך  לעזור להם להגיע ליעדים הללו.
משנה לשנה אני מבינה שחומר הלימוד פחות חשוב,
ושאם פעם המטרה הייתה להעביר את הידע בצורה שתעניין אותם, היום המטרה היא שהם יצאו מכל שיעור קצת קצת מוכשרים יותר, מיומנים יותר, יכולים להתמודד יותר עם דברים חדשים.
משנה לשנה אני מבינה כמה הם מפחדים מה"לימודים" ומה"דרישות", וכמה צריך לפרק את הפחד הזה. להראות להם שזה בסדר לפחד, אבל שאפשר להתמודד עם זה, ושזה אפילו נעים כשמצליחים.
משנה לשנה אני לוקחת עוד משימות, ומקבלת עוד פירגונים...
גם מאנשים שעובדים איתי,
גם מכאלו שרק מכירים אותי (וחלקם, מסכנים, זוכים לשמוע ממני עוד ועוד מניפסטים חוצבי להבות על חינוך בכלל ובפרט...) ואפילו חושבים שאני יודעת על מה אני מדברת...

וזה משונה לי.
לפני כל שיעור, אני מדמיינת את הכתה אליה אני עומדת להכנס.
יש לי כתות שאני מלווה אותן כבר שנה שניה או אפילו שלישית ברציפות (כתת החינוך שלי, לדוגמה) ורגע לפני הכניסה לכתה, אני תמיד בטוחה שמשהו יקרה.
אמרו לי פעם שזה נקרא "תסמונת המתחזה". שיש אנשים שזה אפייני להם.
שלמרות שהם מוכשרים ומוסמכים, ובעלי כל הכישורים הנדרשים בכדי לבצע משימה, הם חיים בחשש מתמיד שהנה, אוטוטו ייכנס לחדר מישהו שיחשוף שבעצם אין להם מושג מה הם עושים.
אני לא חוששת שייכנס מישהו לחדר, נכנסים לשיעורים שלי לא מעט אנשים.
אבל אני באופן תמידי יוצאת משיעורים מופתעת.
מופתעת שזה עבר בשלום,
שהיה שיעור טוב,
אולי אפילו טוב במיוחד.
(ולפעמים, על שלא היה יותר גרוע...)

זה מצחיק,
אפשר לומר שהייתי בדיוק מסוג האנשים שהולכים ללמוד הוראה כי "זה נוח" (זה אגב, פחות נוח מאיך שזה נראה מבחוץ, אבל אין להתווכח על הנוחות היחסית שבלוח הזמנים של המקצוע שלי).
כי זה נכון שאני לא ארוויח יפה, אבל לפחות תהיה משכורת קבועה, בניגוד לקריירה הקודמת שלי, בה לא היתה לי שום אפשרות לתכנן את ההמשך כלכלית, כי כל חודש הגיע שכר בגובה אחר (אם בכלל...).
כי אני אוכל להיות עם הילדים.
ואפילו כי חשבתי שזה משהו שאהיה מסוגלת לעשות טוב.
מצאתי את עצמי מתענה שנתיים במכללה להוראה,
צולחת בקושי רב את ימי ההתנסות באחד התיכונים האפורים והמדכאים של הצפון,
מסתכלת סביב על האפשרויות,
מנסה לחשוב על איזו עבודת חצי משרה במזכירות שתניב בערך את אותו השכר ותהיה תובענית פחות,
והדרך, הובילה אותי למרות כל הציניות וכל ההתנגדות - 
הישר אל הכתה.

אני חייבת להיות ישרה ולומר, שזו לא רק אני.
בית הספר שקיבל אותי לשורותיו הוא באמת אחד מבתי הספר הטובים יותר שיכולתי לבקש ללמד בם.
לא בגלל אחוזי בגרויות או תקציבים,
אלא בגלל היחס לו זוכים מורים בבית הספר.
אני יודעת שיש לי כמה קולגות שיטענו שהיחס טעון שיפור.
ותמיד יש איפה להשתפר, 
אבל בפרספקטיבה למה שראיתי במקומות אחרים, ולמה שאני שומעת מחברים וחברות שמלמדים במקומות אחרים (נחשלים כיוקרתיים...) נפלתי על ביצת זהב.
מהיום הראשון כיבדו את דעתי,
מהיום הראשון שאלו אותי מהי בכלל דעתי,
מהיום הראשון קיבלתי גיבוי לכל מה שעשיתי כמחנכת, או שבמידה ולא קיבלתי את הגיבוי (מה שקרה, אבל לעיתים די נדירות) קיבלתי הסבר מפורט וכן על הסיבות לכך, ובכל מקרה ההחלטות עברו דרכי, בשיתופי ולא מאחורי הגב או מעל לראש.
אני שומעת על מורים שנתקלים בצורך לקנות בעצמם את ספרי הלימוד שלהם, מורים שלא יודעים עד שבוע לפני תחילת שנת הלימודים מה המערכת שלהם, אם יקבלו כתה לחנך או לא, או מה יהיה גודל משרתם, מורים שצריכים בבתי הספר שלהם לשלם על כוס נסקפה עלית (הידוע בכינויו "אבק דרכים") ולריב על דמי ועד כדי שיהיו להם הפסקות עם שתיה חמה בחורף, על מורים שכדי לשוחח עם המנהל שלהם צריכים לקבוע עם מזכירתו שבוע וחצי מראש פגישה.
אני לא מכירה את הדברים האלו מבית הספר שלי...
וזה לא עניין של תקציב (אולי הקפה הוא כן.. נגיד שכך).
זה עניין של ארגון, ויחס לעובדים שלך, ואכפתיות.
זה עניין של איך ההנהלה (והפיקוח, יש לומר...) רואה את בית הספר - האם כעוד מפעל ציונים שיש "לשרוד" את ניהולו, או שאולי כמפעל אנושי רב עוצמה?
לשימחתי אני די בטוחה שאני מלמדת בבית ספר מהסוג השני.

ואם נחזור לסיבה שלמה התחלתי את הרשומה הזאת, נחזור בעצם להיום.
בעצם לאתמול...
אתמול התחילה שנת הלימודים באיחור של יום.
אתמול קיבלתי את ילדי הכתה שלי,
עייפים מהחופשה (הלכו לישון מאוחר עוד ב"מוד" של חופשת קיץ...),
קצת יותר בוגרים,
הרבה יותר גבוהים (הבנים, לפחות...)
לא בטוחים לגמרי כמה הם שמחים להתחיל את כתה ט', אבל מחייכים בכל זאת.

הימים מטורפים,
עוברים מהר.
היום אפילו לא שמתי לב לשעון ורק סביב הצהריים התקשרתי לאיש כדי לשמוע על הבוקר שעבר עליו עם הגמד בגן החדש...
הארוחה הראשונה שאכלתי היום היתה ב19:00 בערב.
ועם זאת,
החזרה לשגרה היא מבורכת.
לשוחח עם ילדים ונערים,
לשמוע את דעתם,
להזכיר להם לחשוב,
לצחוק איתם,
לפעמים אפילו ל"יישר" אותם כשהם עוברים את הגבולות...

בתכל'ס, הרגשתי שחזרתי הביתה.

יום לים...

מסתבר שהים היה ריק היום.
טוב, האמת היא שזו לא הייתה הפתעה גדולה.
בכל זאת, אלפי תלמידים חזרו לבתי הספר, אלפי ילדים קטנים ביקרו בגן ואלפי הורים (חוץ מאלו שבימי קליטה) הסתערו בחזרה על מקומות העבודה נכונים להראות למנהל/ת שלהם שזה שהם היו חצי לא זמינים כל החודש ומשהו האחרונים לא פגע ביעילות שלהם...

ורק אנחנו הלכנו לים.
יש משהו מרגש בים הזה.
החוף היה מאוכלס במעט מאוד אנשים.
מזג האוויר היה לטובתנו (כמה שאני שמחתי לשמוע את קריינית החדשות בדרך, ברדיו של הרכב אומרת "היום ומחר צפויה ירידה בטמפרטורות והקלה בעומס החום"... התאים לי).
הילדים היו במצב רוח טוב.
יום לים.

כשהייתי פעם, אי שם לפני אלפי שנות גלות בצבא, היה לי מפקד, שבכל פעם שהיה יום טוב, היה צוהל בקול "אח, איזה יום לים!"יכול היה להיות יום של סופת ברד, אבל אם קרה משהו טוב - היתה לו היכולת המופלאה לחשוב על שפת הים ולהכריז שאין מזמין ממנה כרגע...
מן אופטימי שכזה.

היום הבנתי את הכוונה.
בעבר, ים היה פרוצדורה.
אוכל, ומחצלת, ושמשייה כי אולי לא נמצא צל, ובגדי ים, ובגדים להחלפה, וכל צעצועי הים שרק יכולנו לסחוב כי אחרת הילדים יתבאסו שלא הבאנו ב-די-יוק את הכף הצהובה שהם רצו.
היום - בשקית אחת ארנק, שתי מגבות לילדים ואחת לשבת עליה, מים, קרם הגנה, קופסה של ענבים, שני כריכים ושקית של בייגל'ה.
בשקית שנייה - שני דליים ושתי כפות (לדעתי השתרבבו להן שם גם שתי מגרפות).
נסענו לים.
כמה פשוט, ככה מוצלח.

הילדים רצו על החוף מאושרים.
הם כבר יודעים מה זה יום לים...
הם ידעו שזה יום לים עוד הרבה הרבה לפני.
והם צדקו...

עד סוף הקיץ אדע את התשובה... (קייטנת אמא - הסוף?)

היום היה יום רשמי של סוף חופשת הקיץ.
כמו בשנה שעברה, גם היום, יום לפני תחילת השנה, נסחבו שני הגמדונים עם אמא שלהם לפעילות מבצעית חשובה:
הכנת הכתה לקראת ערימת הפוחזים (החביבים) שאמורים להכנס אליה מחר, ולהתחיל את שנת הלימודים.

ככה זה פחות או יותר נראה:
אימא אחת פורשת גלילי אל-בד ורוד ואדום (כן, הבנים של הכתה שלי יהיו מאושרים השנה!), וזוג ילדים צובע בצבעי מים.
אימא גוזרת את הבד ומנסה להתאים אותו לגודל הלוחות בכתה,
גוזל א' רוצה מים וגוזל ב' לא מבינה איך פותחים את השקית של המכחול.
אימא יורדת מהכיסא (הרעוע משהו, מלכתחילה) פותחת את השקית ותוך כדי מזכירה איפה בקבוק המים.
אחרי 10 דקות לוח אחד מכוסה באל-בד.
אימא מגלה שכל הצד הימני חשוף וצריך למצוא פתרון..
מזל שיש בריסטול.
הממ... זה לא בצבע המתאים.
לא נורא, יתרגלו.
תוך כדי גזירה גוזל א' מודיע שהוא צריך את המספריים. אמא מושיטה לו את המספריים (באופן לא רצוני לחלוטין, אפילו 10 שנים אחרי שנפרדנו, אני עדיין רואה לנגד עיני את אמא של א' מזכירה לי ש"סכין ומספריים לא נותנים ביד!" ומכריחה אותי להניח אותו על השולחן כדי שהנמען ייקח אותו "אחרת זה סימן למריבה!") וישר מניחה אותם על השולחן.
מחפשת את זוג המספריים הנוסף וממשיכה לגזור.
גוזל ב' מתלוננת עכשיו על שפופרת הדבק שלא נפתחת כמו שצריך.
אמא תוך כדי תלייה של פס בריסטול מחלקת הוראות איך פותחים את הדבק.
בסופו של דבר כל הלוחות מצופים.

אחרי הציפוי בא שלב תליית הקישוטים.
אני אוהבת לקשט את הכתה בעיקר באמרות חכמה טובות, ובלוח ימי הולדת כיפי.
השנה "גנבתי" לחברה ציטוט משיר של שלמה ארצי והכנתי לכל ילד ענן ובו שמו, תאריך הלידה העברי שלו ותאריך הלידה הלועזי, ותליתי סביב הציטוט את ענני יום ההולדת ("עוד נקשור ענן בחוט, נאמר לו: "שמע! באים ימים טובים...").
מסביב בכל חלקה רעננה, עוד כמה משפטים חכמים או תמונות שמביעות רעיונות יפים.
פחות משפטים "מחנכים", בעיקר משפטי מוטיבציה.
השנה, באופן מפתיע, השתמשתי הרבה בפייסבוק. מצאתי בחודשים האחרונים שחברים רבים העלו תמונות ומשפטים שמאוד מצאו חן בעיני.
את חלקם היה צורך לתרגם לעברית, את חלקם השארתי אפילו באנגלית (שיתאמצו, מה?).
הנה אחת, מתורגמת, לדוגמה:

תוך כדי התלייה של ה"אלמנטים", התחילה מגמת סירנה מצד היוצרים הצעירים. זה היה סימן ברור:
הם רעבים.
שלחתי אותם לשלוף את קופסאות האוכל מהתיק, והם "פתחו  שולחן"... 

אחרי האוכל, רמת הסבלנות הייתה טובה יותר, אך עדיין לא גבוהה במיוחד.
כאן שיפור הטכנולוגיה בבתי הספר נחלץ לעזרתי.
במקרה, (או שלא?) נכנס לכתתי איש יקר בשם ח'. ח' הוא איש המחשבים של בית הספר, והוא החליט בדיוק היום להסיר את הכיסויים מעל המחשב והמקרן שמוצבים בכתה שלי.
הם כנראה יעברו דירה לחטיבה העליונה במהלך השנה, אך לפחות להתחלה - אני מתכננת לנצל אותם יפה יפה!
אחרי שח' הסיר את הכיסויים ובדק את החיבורים, הוא גם במקרה פתח את יו-טיוב וחיפש סרט מתאים לילדים, הוריד את המסך והפעיל את הרמקולים.
הילדים היו מ-אושרים! סרט על מסך גדול!!!
(עזבו את זה שהסרט אמנם היה מצויר, אך סיפר על ילדה שהוריה מתו במחלת הכולרה והיא נשארה לבד בעולם... מובן שהכולרה הוחלפה מיידית בדרדסים...).
לאחר כארבע שעות עבודה (וסתם כדי לדחוף את מחאת המורים - ארבע שעות שלא שילמו לי עליהם  נסיעות, ביום שמוגדר "יום חופש",  ואם חלילה היה קורה לי משהו בבית הספר גם לא בהכרח הייתי מבוטחת...) סיימנו את הכנת הכתה ויצאנו מבית הספר.

לאור התנהגותם היפה,
השעה המאוחרת,
ותכל'ס כי עד שהיינו מגיעים הביתה ומכינים אוכל הנשמה הייתה יוצאת לכולנו,
ניצלנו את העובדה שבפתח היישוב בו אני מלמדת יש סניף של בית קפה שמציע יופי של ארוחות ילדים.

הגמדונים ישבו, הקשיבו בעיון לאפשרויות המצויות בתפריט ויחד הרכבנו ארוחת שחציה שחיתות וחציה אוכל אמיתי.
זו אפילו הפעם הראשונה מזה זמן רב שהם אכלו כל מה שהוזמן.
שאפו לגמדים שלי!

לאור ההצלחה המסחררת של ארוחת הצהריים, הוחלט על קינוח. בתפריט היה כתוב כדור גלידה עם קצפת. בפועל זה נראה כך:

חזרנו הביתה שבעים ועייפים ישר לשנ"צ משובח שסגר לנו את פעילויות החופש הרשמיות.

רב הקיץ הזה היה בסימן של אי ודאות.
המון אי ודאות.
לגבי העבודה,
לגבי תחילת שנת הלימודים,
לגבי הגן של הגמד ואחר כך לגבי הגן של הנינג'ה,
ועוד הרבה שאלות שהיו פתוחות במהלך הקיץ...

בתחילת הקיץ היה גם לצערי, חוסר וודאות אחד שנפתר (וזו לא שגיאת כתיב, אבל בכל זאת אירוני משהו..).

כל הקיץ חיכינו לתשובות.
להמון תשובות.
וכל הזמן הזה היה נדמה שאוטוטו התשובות מגיעות, ובכל פעם הן נדחו מחדש...

מחר, באופן רשמי מתחילה שנת הלימודים.
אבל... מחר הילדים עוד לא הולכים לגן, כי הקליטה בגנים מתחילה רק ביום שלישי (לגמד) ובשבוע הבא (לנינג'ה).
ו... בית הספר שלי עוד בבניה מאסיבית, ועד לשעה זו עוד לא יודעים אם יהיה אישור של קצין הבטיחות לפתוח את הלימודים מחר,
וגם.... עוד לא הצלחנו לסגור את הפעלת הצהרון בגן של הגדול, ואנחנו עדיין מראיינים מועמדות.
וונוסף לכל... אנחנו מעט מדי ילדים בגן, ומקווים לגדול (אין סכנה לפתיחת השנה, אבל יהיה נחמד להגיע למספר ילדים שהגן יכול לקיים את עצמו כלכלית לחלוטין ללא תלות בהלוואות ההורים שניתנו...).

הכל שריר וקיים.
אבל בכל זאת לא ברור, לא כל התשובות סופיות.
מזל שעוד לא סוף הקיץ באמת...

קצת על חינוך... (אבל באמת קצת, מבטיחה!)

היום חזרנו לעבודה.
נכון... אלו "רק" ימי היערכות, זה לא בדיוק כמו לעמוד מול התלמידים וללמד אותם...
אבל חזרנו לעבוד.
אמנם יש עוד המון עבודה על הגן,
והמון דברים לחשוב עליהם ולהתרכז בהם,
ובכל זאת היה לי טוב לחזור.
מן קיץ כזה שטוב שהוא מסתיים...
מהרבה סיבות.

באחת ההרצאות שלנו, הראה לנו אחד המרצים סרטון שאני כבר מכירה.
עוד בימי "אורנים" העליזים הכירו לנו אותו.
כבר אז חשבתי שהוא אמריקקי נורא, ואפילו קצת קיצוני.
ועדיין המסר שלו הוא מסר שכל הציניות שלי על פלגיה וצורותיה השונות לא מצליחה לגרום לי שלא להבין שהוא מאוד מאוד נכון...

אז אני חולקת אותו איתכם:

"כשהאסימונים נופלים"/   "when the chips are down" של ד"ר ריצ'רד לבוי.

תהנו!

זה לא כל כך נעים לראות גן סגור...

מזל שהוא עוד מעט נפתח!

כבר כמה ימים לא כתבתי על מעללי קייטנת אמא.
ובכן.... 
בשבוע האחרון קייטנת אמא הוחלפה אחר כבוד בסשן עבודות פרך מרצון.
כיצד?
ביום שני שעבר, כתבתי על הפגישה החשובה שתקבע את גורל הגן.
הקבוצה ישבה וחשבה, ובעידודה של סטפני אלון, אשה מיוחדת מאד, שהייתה ממקימי גני וולדורף בארץ, הוחלט: פותחים את הגן.
שלוש משפחות פרשו, ובחרו באפשרות של פניה לעמותה לנסות להיכנס לגניה הקיימים.
משפחה נוספת החליטה לפנות לדרך אידאולוגית אחרת.
ונותרנו חמש משפחות.
באותו הלילה נרקמה תכנית כלכלית, קצת משוגעת, אבל אפשרית.
באותה תכנית כלכלית נשזרו חוטי זהב של מוטיבציה, וקצת אבקת קסם פוזרה מעל בדמותה של סטפני, שעוררה בכולם השראה.
יצאנו להרפתקה.
פנינו לפרסם את הגן בכל מדיה חינמית שרק מצאנו. לאט לאט הפרסומים יוצאים.
בנינו תכנית מפורטת של מה נדרש לעשות במבנה שעמדנו לשכור, אילו חמרים ומה עוד דרוש.
רכשנו ציוד מגן שנסגר ביישוב סמוך,
והוצאנו את הגן לדרך.

בימים הראשונים עוד חיכינו לאישור מבעלת הבית להיכנס לעבוד במבנה הגן,
בדרך שתי משפחות מאלו שפנו לעמותה כבר חזרו אלינו,
ונוספו עוד שתי משפחות חדשות חדשות.
הגענו בחזרה למספר תשע.

בשבת, לאחר שהאישור ניתן, 
נכנסנו בכל כוחנו לעבודות.
בערך 7-8 משפחות הגיעו לעבודה, כל אחת בהרכב אחר.
כמעט כולם עם הילדים.
חלק קטן ישבו בחוץ עם הילדים (מישהו צריך להשגיח...)
חלק עמלו על חדר המטבח או המקלחת והשירותים, והרב שיפשו חלונות, גירדו צבע, צבעו משקופים...
גם הגננות החדשות שלנו שינסו מותניים והגיעו. מה זה הגיעו?
גם הן הגיעו עם המשפחה, ואפילו חברים של הילדים שלהם שהתנדבו לבוא ולעזור.

העבודה הייתה קצת מבולגנת, אבל תודות לבן הזוג של אחת הגננות, נעשתה בסוף על הצד הטוב ביותר.
מתסריט בו חששנו שלא נגיע בכלל מוכנים לפתיחת שנת הלימודים, הבנו שלא רק שנצליח בזמן אלא שגם כפי הנראה יישארו לנו כמה ימים לבלת"מים ודברים שלא חשבנו עליהם...

בשבת אחר הצהריים נסענו לארוז את הציוד בגן שממנו קנינו את כל הציוד.
שם, המשפט "זה לא נעים לראות גן סגור", דווקא תפס.
היה ממש עצוב להיכנס לגן, לראות את שמות הילדים רקומים על כיסויי התאים שלהם, לראות כמה בובות בהכנה שעוד לא הושלמה, ציורים, בגדי החלפה ששכחו לקחת, מן תמונה מאד נורמטיבית לאחר צהריים של אמצע שנת הלימודים, אבל קצת עגומה לסוף אוגוסט...

ארזנו וסידרנו.
כל פריט שאספנו היה מהול בעצב על הילדים ששיחקו בו עד עכשיו ושמחה על כך שהוא ישמח את הילדים שלנו.
בסוף הערב הגן היה מוכן להובלה.
למחרת הגיעו כמה אבות עם טנדר ועגלה והעבירו את כל הציוד אלינו, למשכנו החדש.

ביום ראשון גם הסתיימה הצביעה, וביום שני סיימנו את נקיונות הבית.
נשארו עוד תיקוני גדר ופשוט לסדר את הגן: תליית מדפים, וילונות, מיקום הריהוט... 

לפני כמה ימים לקחנו על עצמנו אמא נוספת ואני, למצוא גם מי שיקים את הצהרון בגן שלנו.
גם זו משימה לא פשוטה,
ואני מקווה שנצלח אותה.

התחושות מעורבות כל הזמן...
רגע של גאווה אמיתית,
רגע חרדה מכישלון.
בסופו של דבר, אנחנו עושים דבר טוב.

אתמול, בערב, אמר לי חבר: "כל הכבוד, אתם ממש אמיצים!, שזה שם אחר ללא נורמליים וטיפשים, אבל אמיצים!".
הוא צודק.
כתבתי היום לאחת מהאמהות בקבוצה שלנו שבעצם החלטנו ללכת על מעשה שהוא מעל ליכולותינו, ואנחנו פשוט מרימים את יכולותינו כך שיספיקו להקמה של הגן הזה.
עוד יש הרבה מהמורות בדרך, ואנחנו עוברים אותן אחת-אחת,
אבל יש משהו מאד טהור בלהקים במו ידיך גן ילדים, לילד שלך ולילדים אחרים שעוד יבואו אחריו.
תאחלו לנו בהצלחה?

ובנימה פרקטית: אנחנו עדיין מחפשים עוד ילדים שיצטרפו השנה לגן שלנו. הנה הפלייר - מוזמנים להפיץ...

קייטנת אמא - ימים 17-18: סופה של רביצה...

אתמול היה יום בית.
הי! לא כתבת את זה כבר? וגם לפני זה?
אז... אולי הייתי צריכה לכתוב:
גם אתמול היה יום בית.
הגעתי לעייפות מאד גדולה.
אני לא בטוחה אם זה פשוט ארכה של הקייטנה שמתחיל לתת אותותיו, או המתח בגלל פתיחת הגן הממשמשת ובאה (עוד יגיע עדכון גם לגבי זה, באחד הימים הקרובים)... אולי פשוט חלחול של הידיעה שמהמון בחינות זה היה הקיץ, בין הקשים שהיו לי.
ודווקא ממש לא בגלל הילדים, או החום. 
פשוט כמות האירועים שקרו בו העבירה אותי יותר מפעם אחת משמחה לבכי, לצחוק, לכאב, לפחד, ל... אני כבר לא לגמרי יודעת להגדיר.
וזה מתיש.
אז גם אתמול התחיל בסימן תשישות גדולה וידיעה, שגם היום אני הולכת לבשר לגמדים שאנחנו מבלים בבית.
עוד לפני הקפה של הבוקר הגמד הראשי התחיל עם ההצעות שלו: "אז אולי היום נסדר את הבית?"
"האאא?" עניתי מבעד לקורי השינה.
"יופי!" צהל והמציא לעצמו שיר חדש: "מסדרים את הבית, מסדרים את הבית, מ-סד-ריייים!" 
"האאא?" עניתי.
כלומר, חשבתי שאמרתי לו "בבקשה תנמיך את הקול, ותן לי כמה דקות להתעורר סופית", אבל מה שיצא לי כאמור לא היה שונה מנהמה של דוב שמתעורר מתרדמת החורף שלו...
אחרי ארוחת הצהריים וההשנצ"ה של שני הזאטוטים, עוד קצת עבודה ומיילים, טלפונים ושליחת פרסומים להפיץ את השמועה על הגן, התעוררו שניהם.
השאלה הראשונה מפי הגמדון היתה: "עכשיו נסדר את הבית?"
התכוונתי לשאול אותו מאיפה כל האנרגיה הזאת, ולמה זה הדבר הראשון שהוא חושב עליו כשהוא קם, אבל:
א. אני יודעת את התשובה (כשמתחתנים עם ייקה, צריך לצפות לכמה תכונות שעוברות כזכרון גנטי...).
ב. כל מה שיצא לי מהפה היה "האאאא?" (זה כנראה לא קשורה לקימה בבוקר, סתם עילגות של סוף אוגוסט...).

הפעם לא היו לי תירוצים, ופצחנו בסידור הסלון.
אני הופקדתי על הערימה שכיסתה את שולחן האוכל, הגמדון על הצעצועים שלו והנינג'ה על הצעצועים שלה.
מיד פצחנו בעבודה במרץ.
חוץ מהנינג'ה.
היא החליטה שזה זמן מצויין לטפל בבובות שלה ולרקוד איתן בפירואטים בדיוק באמצע איפה שאנחנו מסדרים.
למדנו להתחמק יפה ולא נרשמו כל תאונות.

והרי תמונות לפני:

והרי תמונת אחרי:

מסקנה: זכרון גנטי זה דבר שיכול להיות מאד שימושי.
אה, כן ולאור העובדה הנ"ל - התחתנתי טוב!

 אחרי שסידרנו הגיע השלב הבא הדי ברור מאליו...
לבלגן, כמובן.

אחר הצהריים, כשכבר עייפתי מדי, התקשרתי לאמא שלי והצעתי לה לבוא לארוחת ערב.
כ40 דקות אחר כך התייצבה אצלנו חמושה בדרגות "סבתא" והתיישבה עם הילדים להרכיב ולבנות, לספר ולשוחח... ואני יכולתי לא לחשוב כל דקה נתונה על ארבעה דברים בו זמנית.
עוד מסקנה: מנוחה מנטאלית לא מוערכת מספיק... צריך יותר ממנה, והרבה!

תוצרי הביקור של סבתא מוצגים בתמונה הבאה, אך למען הגילוי הנאות נאמר שהיא לא ממש עזרה... היא בעיקר ישבה והתפעלה מיכולת הבניה של הנכד הבכור שלה..

כן, כאן הגיע המשפט האלמותי: "אז הוא יהיה ארכיטקט!!!"

ערב שלם עבר, עד שאבא בא, סבתא הלכה, הילדים שאלו מתי סבא יבוא ואני בכלל סימסתי לאחותי (כלומר לדודה) לגבי תכניות למחר.... מאוד משפחתיים אנחנו. 

אחרי מצב הרבץ המתקדם, היה לי ברור שלמחרת צריך לצאת מהבית.
התכנית המקורית היתה לסוע עם גיסתי ל"שביל קליפות התפוזים".
ואז הסתבר שהם עוברים דירה והיא לא היתה בטוחה שהתאריך יתאים לה...
אז קבעתי עם שתי חברות ללכת לים.
לאחת הקדימו שיעור פילאטיס והילד של השניה החליט אתמול בלילה להרגיש ממש ממש רע (שלוחה לכם רפואה שלמה ותחושה טובה יותר מחר בבוקר, אם לא כבר הלילה!).
נותרנו נטולי שותפים לבילוי.
נזכרתי שלפני כמה זמן חשבנו ללכת לים עם אחותי.
מה שעוד ידעתי, הוא שאם לא אקבע עם אף אחד - כנראה שגם מחר נשאר בבית, וחששתי קצת שזה יהיה היום שישבור את הגמל.
לא את הגב שלו, אלא את כולו. סופית...
שריינתי את אחותי וידעתי שלמחר התכניות סגורות.

ואכן, 
הבוקר, השארנו את הדלת מאחורינו ויצאנו על כריכינו, צעצועינו ובגדי הים שלנו לחוף...
הים היה סוער, או יותר נכון סוחף מאוד, ואפילו בפינה בה התיישבנו, ליד מים רדודים להפליא (כאלו שאחת לכמה דקות "נגמר הים" עד שמגיעים עוד כמה גלים) הרגשתי את הסחף העצום.
אלו רגעים שאני כל כך שמחה שהילד שלי יצא אחד כזה שמקפיד על כללים לפעמים יותר ממני, וזהיר זהיר זהיר...
לא שאין לנו תאונות, אבל טפו-טפו-טפו.... (חמסה. שום. בצל. סחוג. שקל בנעל...).
למעשה, אני עוד יותר שמחה, שחוץ מזה שהוא זהיר להפליא, הנינג'ה עדיין בשלב שהיא הולכת אחרי אחיה באש ובמים, או במקרה הזה - מחוץ למים. מחוץ לטווח סכנה.

אז קצת נרטבנו,
קצת חפרנו,
קצת התגלגלנו בחול, כירסמנו גזר ותפוחים (אמא שכחה לעצור לקנות לחמניות בדרך... Bad Ima!).
אח"כ גם בייגל'ה.
בסוף אפילו החלטתי לצ'פר אותם.
כשהצעתי לקנות להם שייק פירות פרצו שניהם בצווחות גיל: "ישש!! שייק פירות!! רוצים!!!".
כשהגענו לדוכן, והם ראו את הפרסומת של ארטיק "אנלי ביגס" (אנגרי בירדס) מתנוסס מעל מקרר הגלידות הגמד מיד הכריז שהוא בכלל לא אוהב שייק פירות והוא רוצה כ-זה!
חמש דקות אח"כ,
ישובים על הכסאות של בית הקפה,
דודה ואמא שותות שייק, 
ילד וילדה דולפים מיץ קרטיב,
וכולם מבסוטים עד מאד..

הדרך הביתה, כברב הפוסטים עד כה - היתה שקטה מאוד...
שני זלזלים צנחו במושב האחורי,
מלאי חול אבל שמחים.

ומסקנה אחרונה להיום:
מאחר ואני כותבת לכם מבית מצוחצח שחול מפוזר בו בכל פינה, הגעתי לתובנה חשובה: כדאי ללכת לים ביום שונה מזה שמגיע בו עוזר-הבית...

קייטנת אמא - הכבש השישה-עשר:

         "כשהעולם מחליט לרפות את ידיך, הוא עושה את זה
                           הכי טוב שהוא רק יכול..."
                                                                   (ת. גת)

סיפרתי כבר שאנחנו בקבוצת הורים שמנסה להקים גן אנטרופוסופי.
בחודש פברואר או מרץ קיבלנו הודעת דחיה מהעמותה שמפעילה את ארבעת הגנים בטבעון מפאת חוסר מקום.
 בד בבד הזמינו אותנו לישיבת ועד ההורים של העמותה ששוקל לפתוח גן נוסף ורוצה לשוחח על כך עם כל הנוגעים בדבר.
היינו בפגישה.
היתה שם אמירה של "העמותה מעונינת לפתוח גן חמישי אבל זקוקה לקבוצת הורים רצינית שתרים את פתיחת הגן".
הלכנו על זה.
הובטח לנו שרק נמצא 20 משפחות שמוכנות לתת פקדון על החשבון והעמותה תסייע לנו כלכלית ופדגוגית להקים גן.
מצאנו.

ואז... התחילו הפוליטיקות להתעופף מעל לראשינו.
ראש המועצה המקומית שלנו, בגלל שיקולים פוליטיים התחיל לאיים על העמותה לא לפתוח עוד גן.
העמותה אמרה שהיא דווקא כן תפתח את הגן ונתנו לנו עוד רוח גבית להמשיך לעבוד על ההקמה.
צוות הגננות הקיים הצטרף לעזור במיון מועמדות לגננות אצלנו, ועורך הדין של העמותה התחיל במו"מ לשכירת בית שמצאנו עבור הגן.
לפני שלושה וחצי שבועות, בישיבה שלא קשורה כלל לגן שלנו, הודיע ראש המועצה לעמותה שהוא מצפה שהם יבטלו את הגן, ואם לא יעשו זאת, הם יכולים לשכוח מתקציב של 4 מליון שקל לבינוי בביה"ס שהוא הבטיח להם (הרחבה של בית ספר קיים).
כמובן שפה העמותה כבר נסוגה.

הבטיחו לנו שרק נקים את הגן, ותוך חודשיים שלושה ברגע שיצליחו להתגבר על משוכת התנגדותו של ראש המועצה - יצרפו אותנו אליהם כגן לכל דבר.

בנתיים ההבטחות שלהם עומדות, ריקות.
ראש המועצה נגדנו.
ואנחנו בלי גן.
כלומר,
לנדי יש מקום בגן עיריה,
אפילו גן עירייה שנחשב די טוב,
אבל הבטן שלי מתהפכת מהמחשבה שהוא ילך לשם.
אני עובדת במערכת החינוך,
ואני יודעת לאן המערכת שואפת.
וזה מפחיד אותי בהקשר של הבן שלי.
הוא ילד מאד צייתן, שמאד אוהב לרצות.
אני לא רוצה שהוא יגדל במערכת שהדרישה העיקרית בה היא "לא להפריע" או לשנן חומר. 
כי הוא ילד נבון, וחכם, ואני רוצה שמי שילווה אותו בבית הספר יהיו אנשים שאוהבים ילדים כמוהו, ולא מורים שמלמדים כבר 20 שנה, שהיו פעם מורים מעולים אבל היום כבר שחוקים עד דק, ומחזיקים בשיניים כי יש להם עוד 15 שנה עד הפנסיה... (ועם הקולגות שלי הסליחה, אבל אתם יודעים שיש לא מעט כאלה במערכת בארצנו...).
חינוך וולדורף, עד כמה שיש הרבה ביקורת עליו, הוא חינוך שרואה את הילד, ואת המיומנויות של הילד, ואת הצרכים והיכולות של הילד ולא עושה חשבון לידע שחייבים לרכוש אלא נותן דגש על התפתחות נכונה. וזה מה שאני רוצה לילדיי.

זה מפחיד....
בתוך הקבוצה הקטנה שעוד שרדה לנו (מתוך 20 המשפחות ההן נשארנו 9, מתוך אמונה שברגע שייפתח גן (אפילו פרטי) יגיעו עוד אנשים, שאנשים לא רוצים להקים גן בכוחות עצמם אלא לבוא למוצר מוגמר ובטוח), כבר יש קולות של עזיבה.
שלוש משפחות רוצות ללכת להתדפק על דלתות אותה עמותה, ולבדוק שמא, אולי עכשיו כשנשארנו כל כך מעט - אולי ימצאו לנו מקום בארבעת הגנים בכל זאת,
ארבע אחרות רוצות להקים את הגן ביי הוק וביי קוק אפילו אם זה אומר כמה חודשים בבית של אחד מאיתנו, עד שנמצא מבנה שמתאים לתקציב של גן קטן.
ואנחנו צריכים להחליט אם ללכת להרפתקאה שתבטיח שהשנה לילד שלנו יהיה גן פיצי (שיעלה לנו די הרבה) ומקסים, או אם ללכת להימור של להתחנן לעמותה (שהוציאה לנו קצת את הרוח מהמפרשים, אבל כניסה אליה נותנת סיכוי לא רע להתקבל גם לבית הספר שלהם אחר כך).
או, פשוט להכניס אותו לגן עיריה ולנסות את מזלנו בעמותה בשנה הבאה שוב עם שני הילדים...
הפתרון הראשון מפחיד, ולא נותן "אופק" יציב, למרות שהרעיון של מסגרת קטנה עם נשות צוות מדהימות קוסם לי.
הפתרון השני מאוס בעיני, אבל הכי "יציב" (רק במידה ואכן נצליח להכנס בכל זאת...).
הפתרון השלישי הוא התסריט הכי רע מבחינתי. אבל גם הכי "זול" ו"קל"...

זה נשמע כמו "צרות של עשירים", או כמו שאבא שלי שאל אותי לפני כמה ימים כשסיפרתי לו
"זה באמת שווה את כל הטרחה והמאמץ?"
אז כן.
זה שווה.
הערב נפגשנו עם גננת נוספת, שאולי תצטרף לגננת שכבר יש לנו.
ברגעים אלו ממש האיש יושב בפגישה שתכליתה לחרוץ את גורל הגן.
האם סוגרים את היוזמה ופונים לעמותה, או שמא מתעקשים להקים את הגן הזה.
כך או כך, הלילה יעבור בהמתנה. גם לתשובת הקבוצה שדנה לה ממש עכשיו, וגם כשנקבל סופית את התשובה מהגננת ששוחחנו איתה.
האיש שלי אופטימי מאד.
אני יותר מודאגת, חוששת.
אני יודעת שאיזה כוון שהרוח לא תנשוב אליו, זה יהיה בסדר.
יש לי ילד נהדר, שיכול לפרוח בכל מקום.
אני רק מקווה לאפשר לו לפרוח במקום הכי הכי הכי טוב לו...
תמצית ההורות במשפט וחצי?

כמו שכתבתי בסטטוס שלי בפייסבוק היום בצהריים:

          שום דבר משמעותי לא יכול להיות באמת פשוט, הא?

קייטנת אמא - יום חמישה עשר: יש גם ימים כאלה...

יש בקייטנת אמא גם ימים כאלה. 
ששום תכנית לא באמת יוצאת לפועל.
שגם המעט שכבר מתכננים לעשות יוצא "מפוצלח",
ושיותר מכל - הילדים פשוט במצברוח מציקני (גם כלפי אבל גם כלפי עצמם...).
הבוקר דווקא התחיל טוב. אפילו טוב מאד.
אחרי התארגנות הבוקר, האיש יצא לעבודה, ואנחנו נשארנו בבית.
בשבועות האחרונים הבית שלנו נראה כמו עיירה במערב רוסיה בתקופת הפוגרומים ("סופות בטבעון"...) וההחלטה הבוקר היתה שאת המחצית הראשונה של היום נקדיש, בניגוד לתכניות המקוריות לסידור הבית.
ב9:00 הגמדונים הודיעו שהם מאד עייפים, ומצאתי אותם שהם נשכבים על המיטה בחדר שלנו, עם הכריות שלהם ומבקשים שאכסה אותם.
זרמתי...
לנקות אפשר גם אח"כ.
כשנוכחתי לדעת שהם אשכרה מתכסים, עוצמים עיניים ומנסים להירדם, חשבתי שאחרי לילה של עבודה, אין דבר נעים יותר מלהכנס תחת השמיכה איתם ולנמנמם...
אז חשבתי.
אחרי בערך 10 דקות, הנינג'ה החלה לזוז באי נוחות.
אחרי 15 דקות כבר הרגשתי אותה מטפסת לי על הגב.
אחרי 20 דקות שמעתי את הגמדון לוחש לה: "בואי לפה" והרגשתי איך היא עושה גלגול קראטה מעל הצלעות שלי (פלאש-בק לתקופת ההריונות, בחיי!) ונשכבת לידו. הם התחילו להתלחש, ולצחקק ואז הגמדון שאל אותה בטון אבהי:
"את רוצה שאני אקח אותך לשחק בסלון?"
"כן" ענה לו פה מלא במוצץ ושני הגוזלים קמו מהמיטה ויצאו מן החדר.
חיכיתי דקה או שתיים, הנחתי שתיכף אשמע טפיפות רגליים קטנות רצות במסדרון ואחריהם את הקריאה "איייימממאאא, את יכולה לבוא לסלון?".
אבל זו בוששה לבוא.
בהתחלה שמעתי אותם מדברים,
ואז הכל השתתק.
ההיגיון אמר, שהם עסוקים במשהו.
החרדות אמרו שבטח קרה להם משהו,
איך ייתכן שיש שקט אם הכל בסדר???

קמתי מהמיטה, ניגשתי לסלון.
נדי ישב למרגלותיה של יול והכין משהו מלגו, בעוד היא עומדת על זוג נעלי עקב מפלסטיק (לא אני קניתי לה!! נשבעת!! אני מזדעזעת מהן כל פעם מחדש...) עם עגלת הבובה שלה. הוא מדבר איתה על התינוקת שלה, והיא מנענעת את העגלה ושרה לה שיר ערש בשקט.
כן, הם שיחקו באמא ואבא.
מתוקים...
עד כאן, הכל היה טוב.
מילולית, עד כאן.

יותר מאוחר הגיע הזמן לקפוץ לאחת השכונות הסמוכות, לראות גן לשנה הקרובה עבור הנינג'ה.
בתוך כל המהלך להקמת גן אנתרופוסופי לגמדון, חשבנו שיהיה נכון לא לרשום את הקטנה לגן מועצה כששנה אחר כך היא אמורה לעבור גם כן לחינוך וולדורף אלא להשקיע את הזמן (והכסף) ולחפש לה מסגרת מתאימה.
כשעמדנו לצאת, הכנסתי לתיק את הארנק, היומן, עט, בקבוקי מים וטלפון ופניתי לחפש את המפתחות.
לא נמצאו בכל מקום.
גייסתי מיד את שני הגמדונים לחיפוש נרחב ברחבי הבית. שלחנו יחידות סיור לחדר השינה, למטבח ואפילו למזווה, פתחנו חמ"ל מול האיש שהיה בעבודה...נאדה.
אחרי 30 דקות של חיפושים (פלוס טאטוא עצבני של כמויות הצ'יריוס שהיו מפוזרות על הרצפה מהבוקר) נמצאה האבידה. מסתבר שמפתחות, שמניחים על שולחן לבן, ועליהם מונח עוד נייר, לבן גם הוא - מקבלים הסוואה מו-שלמת!

נסענו לבקר בגן. המקום היה קסום וחמוד, והעוללית שבמהלך כל הביקור נצמדה למכנסי אמה (AKA: אני) יצאה ממנו ובאוטו אמרה לי "אמא, אני רוצה לגן הזה!".
לא עבר רגע, וגם הגמדון הכריז שגם הוא רוצה להיות בגן הזה, "כי יש להם בית על העץ!!!".
התחלנו לנסוע, והגמדונים שאלו מה התחנה הבאה.
"הביתה" עניתי.
"לאאא! רוצים לחברים!" הודיעו הפוחזים הקטנים.
SMS קצר לחברה, ושינינו את מסלול הנסיעה אל ביתם.
הילדים, באוטו נרגשים מהביקור, ושמחים על החבר שיפגשו, שרו כל הדרך.
כשהגענו לבית החברים... הפלא ופלא -ההתרגשות ירדה וסף הדבק עלה.
כאמור, מזל שלאמא יש שני מכנסיים, אחד לכל גמד או גמדת...

הטריק הידוע ביותר שלי (זול ומלוכלך, ראו הוזהרתם) שנכנס לשימוש רק בבתים שהילדים כבר מכירים (אחרת זה צער בעלי חיים) אבל ידוע כמסיר ילדים ממכנסיים הוא "טוב, אמא צריכה רגע לשירותים"...
כשיצאתי מהשירותים כולם כולל החבר היו שרועים מעל מסילת הרכבת שבנה בסלון.
חשבתי שבזה תמו ייסורי ההיפרדות וישבתי לקשקש עם האמא השניה.
במשך חצי השעה הבאה, בכל 3-5 דקות, הגיע גמד והניח לי ראש על המכנסיים (כן, זה תמיד המכנסיים...) ואני שכנעתי אותה או אותו לחזור ולשחק.
אחרי הרכבת הם עברו לשחק במטבח של החבר.
ובמה שיחקו?
כמובן, בלהכין לאמא אוכל...
כל 3-5 דקות הגיע גמד ובידם כוס או קערה עתירי חרוזים וכפתורים והודיעו כי הכינו לי מרק/קפה/סלט/סלט פירות וכו'...

אחרי ביקור של שעה וחצי עם ארוחת צהריים טובה (אמיתית הפעם, מהמטבח הגדול...), הודיעו הגמדים שהם רוצים הביתה.
התארגנו ונסענו.
עוד בדרכנו הביתה כאשר שמעו שהתכנית הבאה היא שנת צהריים, התחילה שירת הסירנה.
לשמחתי, אמנם יש עדיין סוגי סירנות שמוציאות אותי מדעתי, אבל סירנת ה"אני לא עייף ולא רוצה לישון!!" היא אחת מאלו שלמדתי להתגבר עליהם.
זה קשה ולא פשוט.
הכי קל לתת להם להישאר ערים עד שיפלו.
אבל מניסיוני למדתי שאו שהם מייללים חמש דקות שהם לא רוצים לישון, או שהם מייללים כל אחר הצהריים כי הם גמורים מעייפות ולא יודעים מה לעשות עם עצמם.
באיזה וילון תבחר גברת פטפטת?

אחרי שנת צהריים ערבה חשבתי שהדברים יראו אחרת.
אז חשבתי... (כן, פעם שנייה היום...)
אחר הצהריים היה סדרה ארוכה של תרגילי אקרובטיקה שתכליתם היחידה היא לצמצמם טווח למיקומה של אימא. מה שלא עשיתי, לאן שלא הלכתי בבית, הייתה לי שיירה נוסח "אימא אווזה" מאחורי. שני ברווזונים מהדסים אחרי לכל מקום... גם כשהתיישבתי ליד השולחן ופתחתי את המחשב כדי לקרוא מייל שהגיע מקבוצת ההורים של הגן, אפרוחי הברווז התיישבו קרוב קרוב קרוב.
והסתכלו עלי.
והסתכלו עלי.
והסתכלו עלי.

כשפניתי אליהם והצעתי להם לשחק רגע ליד השולחן השני, או בלגו הם הכריזו "איתך!".
עכשיו, אני יודעת שזה כביכול נורא לא אמהי.
רגשותי האמהיים לפי כל ספרי האמהות המודרנית היו צריכים להתעורר והייתי צריכה להעניק את כל תשומת ליבי לעוללים המתפתחים, לחבוק אותם, לתת להם תחושת מוגנות וחווית הצלחה ועוד כהנה וכהנה מונחים סמי-מקצועיים ופדגוגיים...
אבל...
אחרי יום שלם של תשומת לב, ובילוי משותף איתם, (וכשחושבים על זה.. איזה יום זה בקייטנת אמא? חמישה עשר ימים כאלו) לפעמים צריך קצת שקט. 
בלי ילד תלוי על היד,
בלי לשבת בין מליון חתיכות לגו ולנסות להנדס את מה שהגוזל רוצה שאבנה איתו.
בלי לרוץ כל שניה להביא מים, ופרי, ולשירותים לנגב לנינג'ה את מה שעשתה סביב האסלה (וגם את מה שעשתה בתוכה..).
אז בשעה חמש וחצי אחה"צ, בחום אימים (והגוזלים בוכים שקר להם במזגן, אז הוא סגור) ואני נוזלת לי לאיטי... הודעתי להם שאני עסוקה.
אני קוראת משהו, והם יצטרכו הפעם להסתדר לבד.
שירת הסירנה "טייק 2".
אחרי 10 דקות של יללות מצד הבכור, הוא הבין שזה לא יעבוד הפעם (כמו בדרך כלל).
הגמדונים פנו לטקטיקה חדשה. 
"אמאאאא!!! היא חטפה לי מהיד!!!"
"אמאאא! נדבי הרביץ לי!!!!"
באופו מפתיע הצלחתי להוציא מהפה את המשפט "אתם ילדים גדולים ואני סומכת עליכם שתסתדרו לבד".
אני לא יודעת אם הם השתכנעו, או שפשוט היו בהלם מהתשובה - אבל הריבים הפסיקו.
באופן מפתיע, אפילו חזרו לשחק יחד, כמו בבוקר.
ממש סגירת מעגל...

כשאבא הגיע הביתה, זה היה האות שלי.
כוס קפה.
חיבוק.
והפעלת המזגן...
הבית, בניגוד לכל תכניות הבוקר נשאר בכאוס מוחלט כמקודם, אבל היום החמישה עשר הסתיים ללא נפגעים (צעצועים נוט אינקלודד...).

ליל מנוחה.

קייטנת אמא - ימים 12-14: שגרה עמוסה....

סוף השבוע האחרון היה נטול תחושת חופש גדול.
היו בו הרבה דברים, מאוד "יומיומיים", כאלה שאפשר לעשות גם כשלא חופשים באורך מלא.

ביום חמישי בבוקר רבצנו בבית. הילדים מאד רצו לנסוע לחיפה, לטיול בכרמלית שפספסנו יום קודם.
הסכמתי. סיפרתי להם שאחר הצהריים סבא יבוא לבקר, וניסע יחד איתו לנסיעה ברכבת התחתית.
הם היו מוקסמים ושאלו המון שאלות:
"לרכבת יש חלונות?"
"רואים מהחלונות שלה את השורשים של הצמחים שעל ההר?"
"יהיה שם חושך?"

אחה"צ סבא הגיע עמוס הפתעות (מישהו צריך להסביר לסבים וסבתות שאנחנו אוהבים אותם כשהם באים לבקר גם בלי להביא מתנות... אחרי הכל, הם נחמדים בזכות עצמם, לא?) ואחרי התלהבות מטקס גילוי ההפתעות, ארגנו תיק ויצאנו לרכב...
עוד בשלב ההתארגנות שמענו המון מטוסים בשמיים קרוב הביתה, ואבא שלי שאל אותי אם יש איזה שהם שדות שהתחילו לרסס לידנו בזמן האחרון.
מאחר ואנחנו גרים ליד ואדי, לא מישורי בעליל, זה נשמע לי מוזר...

יצאנו לרכב ונסענו עד לקצה הרחוב. שם התברר שמעבר לגבעה עליה אנחנו גרים משתוללת שריפה לא פשוטה. עשן מאוד סמיך והמון כוחות הצלה סגרו את האיזור ולא נתנו לנסוע. כשיצאנו מהיישוב היה ברור שייקח זמן עד שנוכל לחזור, ובנוסף, גילינו גם שהדרך לחיפה חסומה. 
הבשורה שלכרמלית לא נגיע התקבלה בפרצופים אומללים עד מאוד.
במקום זה, 
נסענו למקום השני החביב על ילדי אחרי הגלידריה במרכז:
הסופרמרקט.
ערכנו קניות, וחזרנו הביתה.
במהלך הקניות הגיעו המון טלפונים, מסרונים דואגים שרצו לברר מה שלומנו ואם אנחנו בקו האש (תרתי משמע, הפעם) או לא. הצעות להשתכנות זמנית אצל חברים ומשפחה...
גילינו שאחיו של האיש ומשפחתו פונו מהבית שלהם לכמה שעות וכך גם משפחה של חבר מהגן של הנינג'ה...
ברדק...

צילום: שרון גת

בדרך הביתה הגענו לצומת הכניסה ליישוב, שם עמדו שוטר וכבאי. עצרתי לידם לבקש לעבור הביתה. הכבאי מיד הודיע: "לא כרגע, גברת!" ופנה לענייניו. 
השוטר הסביר שכרגע מכאן אי אפשר לעבור אבל אם ניסע לצומת הבאה, משם נוכל להגיע מכוון אחר.
חשבתי על כמה זה מעניין, שכל אחד מהם למעשה הדגים מי מושא העבודה שלו.
הכבאי, עובד מול אש. מול אש אי אפשר להיות נחמדים, אין צורך. מול אש יש צורך בהצלת חיים מיידית והשתלטות על הזירה כמה שיותר מהר. לא משנה את מי מצילים. אין הבדל בין אם מצילים איש בן 40 או ילד בן 5 - את כולם חייבים להרחיק מכלל סכנה ומהר!
שוטרים, עובדים עם ומול אנשים. 
גם הפושעים הגדולים הם אנשים, ולשוטרים יש הזדמנות לפגוש אותם יום יום. כך שגם אכיפת החוק, מלאה ככל שתהיה, מסתכלת יותר על האדם שמשוחח איתך. אני מניחה שמכאן הגיעה תגובתו ה"ידידותית" יותר... (או שהוא סתם היה איש נחמד...).
אגב, אין בכך כדי להוריד מהערכתי לכבאי שעמד שם. הוא לא היה גס רוח, ואין לי עליו כל תלונה. בעיקר היה מעניין לראות "אנתרופולוגית" את צורת התקשורת של שני המקצועות...

חזרנו הביתה לערב עם סבא מלא משחקים, בניית ארמונות בלגו וארוחת ערב.
בערב סבא שמר על שני הנכדים (והתמודד באופן מוצלח עם התעוררויות של שניהם - שאפו לסבא!!) ואנחנו יצאנו לעוד מפגש הורים לגבי הקמת הגן עליו סיפרתי בפוסט קודם.
הרבה קשיים יש בהקמת הגן... כמעט החלטנו לקרוא לו גן "אגוז" על שום שהוא קשה לפיצוח...
אני מקווה שלא ירחק היום, שאוכל לשבת ולתאר בפירוט איך מקימים גן מוצלח. תחזיקו לנו אצבעות!!!

למחרת התעוררנו לבוקר מלא סידורים.
האיש יצא לסידורים ואני לקחתי את הגמדונים לחפש מתנות לכמה תינוקות חדשים ואהובים שנולדו לא מזמן, ובמקרה גם עמדנו לפגוש במהלך אותו היום.
במהלך הקניות פניתי למוכרת בחנות בה חיפשנו מתנות, ורציתי את עזרתה. 
לקח לנו בערך שתי שנית לזהות זו את זו מן העבר (הייתי מדריכה שלה בשדה-בוקר...). מפגשים כאלה יכולים פשוט לעשות לי את היום. 
בצהריים הפלגנו למרכז, לאירוע ברית של תינוק שנולד לחברים.
אני די חוששת מאירועים כאלו, במיוחד באולמות מפוארים, במיוחד בבריתות ומסיבות שכאלו, במיוחד כשאני באה עם שני ילדים קטנים, שלשבת בשקט לא מעניין אותם.
אני זוכרת שכשערכנו את האירוע של הנינג'ה חשבנו המון איך לשמח את הילדים בלי להעיק על הוריהם, כדי שכולם יוכלו להנות.
גם אז אני חושבת שהיה נהדר, 
אבל גם ביום שישי, גיליתי, שלמעשה זה לא דורש הרבה.
אחת מאחיותיה של האם הנרגשת עברה עם סלסלה מלאה במדבקות וחוברות צביעה או חידות. כל ילד קיבל קצת מהם, ויכולתי לראות כמעט בכל שולחן את המבוגרים אוכלים ומדברים ואת הילדים מדביקים וצובעים, או סתם מסתכלים בתמונות.
יותר מאוחר, המוסיקה השתנתה ממוסיקה רקע למוסיקה שמחה יותר, מה שהביא הרבה מהילדים לרחבה הריקה שליד השולחנות, שם הם יכלו לקפץ על הבמה בלי שהמבוגרים יפריעו להם עם כל מיני הערות מעיקות...
היה שמח,
ובלי הרבה מאמצים.

אחרי האירוע ניצלנו את המיקום וביקרנו גם חברים טובים, אותם מזמן לא ראינו.
בערב, ישבנו כולנו על הטיילת בחוף הים בראשון לציון. הילדים סיימו לאכול והתרוצצו על החוף, ואנחנו ישבנו יחד.
חזרנו מאוחר בלילה הביתה, עם ילדים מותשים ומלאי חול.

הבוקר, האיש שלי עשה מצווה.
אשתו היתה כל כך עייפה שהוא באומץ רב לקח את שני הגמדונים לבריכה, לבד.
הם חזרו רק אחר הצהריים, כל כך עייפים שעוד לפני ארוחת הערב התחילו כאן צניחות.

לילה טוב לסוף השבוע, ובוקר טוב לשבוע חדש...