יום שישי, 26 באוקטובר 2012

זוהי עכו...

מפגש הצילום האחרון של הקורס התקיים היום, בעיר העתיקה של עכו.
כבר אתמול קיבלנו הודעה די מהוססת מהמדריך לגבי מזג האויר והיכולת שלנו לקיים את המפגש, אך עם זאת, הוא כתב, נהיה אמיצים. אולי אפילו נצליח לתפוס תאורה יפה לצילום.

כל הנסיעה הבוקר, התבוננתי בעננים, בקרני השמש.
עמק זבולון היה שטוף בטיפות קלות של גשם ובתאורת סתיו-חורף מדהימה. עננים שחורים על רקע עננים לבנים, כל גווני הכחול שיש לשמים להציע. מחזה מפעים.
הוא צדק, חשבתי, באמת הולך להיות לנו יום צילום מעולה.

בככר הכניסה לעכו, ולא שנייה אחת לפני, נכנסתי תחת כנפיו של ענן גשם עצום ששטף את כל העיר. המגבים הופעלו במרץ, טלפון משני חברים לקורס שקבעתי לאסוף מהתחנה המרכזית הבהיר לי כמה הם רטובים, וכשנכנסו בזריזות לרכב הסתכלנו כולנו אחד על השני וסיכמנו שהיום, המצלמות כנראה כבר לא ייצאו.

נפגשנו ליד המגדלור. הבסטות על קו החוף היו שוממות, והגשם לא הפסיק. אנחנו מדברים, מחכים לכל מי שהעז ויצא בכל זאת מהבית, ומדי פעם מציצים אל קו האופק, מעל הים, לבדוק אולי תופיע שם איזו נקודה תכולה שתעיד על הפוגה מתקרבת בגשם.
באופן מפתיע למדי (ועם כמות הגשם, עצמתו ומשכו זו באמת היתה הפתעה...) אכן התגלתה לה נקודה שכזו שהלכה וגדלה וגדלה.
אחרי כחצי שעה, יצאנו לדרך. לצלם.

עם עכו יש לי רומן ארוך.
החל מהסיור הראשון בה, בתקופת הצבא, דרך הימים שבהם הדרכתי בה תלמידים, הודרכתי בהשתלמויות, למדתי על כל רבדיה בתואר הראשון ובתעודת ההוראה ואפילו זכיתי לטוס עם זוג חברים טובים מעליה.
אבל הסיפור ההזוי ביותר שלי עם עכו התרחש לפני שבע וחצי שנים, כשהדרכתי את "מצעד החיים" בישראל.
הקבוצה שלי, בני נוער מניו-ג'רזי וסביבתה, שהגיעו לארץ בשבוע שבין יום הזכרון לשואה לבין יום העצמאות אחרי שהשתתפו ב"מצעד החיים" האמיתי, בפולין.
במשך שבוע הסתובבתי עם הקבוצה שלי יחד עם עוד שני מדריכים ובין היתר הגענו גם לעכו.
בעכו, קיבלו הנערים והנערות זמן חופשי, להסתובב בשוק, לאכול ארוחת צהריים ולקנות מה שמתחשק להם.
אחרי שעצרתי לאכול באחת המסעדות בשוק, ראיתי שזמן ההפסקה מסתיים ממש בקרוב ופניתי ללכת חזרה לנקודת המפגש.
באמצע הדרך עצר אותי גבר מגודל ושאל אותי האם אני המדריכה של הילדים שמסתובבים בשוק עכשיו. כשעניתי בחיוב, הוא הצביע על אחד החניכים שלי, ילד כבן 15, וטען שהוא גנב לו קוביית חשיש.
עד היום אין לי מושג איך נראו הפנים שלי כשהבנתי במה הסתבכתי, אבל אזרתי את כל קור הרוח שרק יכולתי וביקשתי ממנו להמתין רגע קט.
ניגשתי אל הילד, ושאלתי אותו בשקט לפשר העניין. הוא מיד הסביר לי שאין לו מושג מה הגבר הזה רוצה ממנו, שהוא רצה לקנות אצלו נרגילה והאיש הציע לו גם חשיש, אבל שהוא לא קנה ושבטח שאין לו שום קשר לסמים.
לא היה לי ספק שהוא משקר, אבל גם לא ממש יכולתי לעשות כלום.
"קח את עצמך, ולך עכשיו לאוטובוס" אמרתי לו.
הוא ניסה להצטדק, חשב שאני נוזפת בו.
"תקשיב לי טוב, קח את עצמך ואת החבר שלך ולכו הכי מהר שאתם רק יכולים לאוטובוס, שמעת?"
אני חושבת שאז נפל לו האסימון שאני מנסה לשמור עליו, והם התחילו לצעוד משם.
חזרתי אל הגבר המגודל והסברתי לו בצורה הכי מתחנחנת שרק אפשר שהילד מכחיש, ושאני מאוד מצטערת אבל אסור לי לחפש לו בתיק, ושאני מאמינה לו ואעביר את הדברים לממונים עלי וכו'...
כשראיתי בזוית העין ששני הנערים התרחקו כבר מספיק. חייכתי אליו, אמרתי יפה שלום ופניתי ללכת בלי לחכות לתגובה.
הלכתי מהר ככל שיכולתי, וניסיתי לשמור על שפת גוף רגועה כמה שרק אפשר היה.

בדרך לנקודת המפגש ראיתי שהגבר עוקב אחרינו. הרמתי צלצול למדריך הבכיר בקבוצה והחלטנו לאסוף את כל הנערים מהשוק ולקצר כמה שיותר את ההפסקה.
הגעתי לככר בה קבענו להפגש, עדכנתי את המאבטחת שלנו שנעמדה עם הנשק שלה גלוי (מי אמר שהקרבינים האלה לא שווים כלום?), אספנו את הילדים והעלינו אותם לאוטובוסים בעוד אותו גבר עומד במרחק סביר וצועק ומקלל מרחוק.

כשכולם הגיעו לאוטובוס ספרנו את הנערים ורגע לפני שהתכוונו לצאת לדרך, עלו לאוטובוס שני שוטרים.
באופן פרדוכסלי לחלוטין, סוחר הסמים פנה לתחנת המשטרה הקרובה והלשין על החניך שלי.
הילד עוכב לחקירה.
הילד, כזכור, דובר אך ורק אנגלית וכך גם המלווים המבוגרים שבאו איתו מארה"ב.
את שלוש וחצי השעות שלאחר מכן ביליתי בתחנת המשטרה בתרגום החקירה. תרגמתי את השאלות והתשובות, הסברתי לו את כל מהלך הבירוקרטיה שהתבקשתי, ליוויתי אותו לתחנת המשטרה השניה בעכו, שכן רק בה אפשר לקחת טביעות אצבעות ואפילו נדרשתי לחתום עבורו ערבות (רק אזרח ישראלי יכול לחתום ערבות...).
למזלי, שיחררו אותי מהחיפוש הגופני שערכו עליו...

לא קשה להבין שבכל פעם שאני מגיעה לחניית התיירים של עכו, תחנת המשטרה היא המבנה הראשון שקופץ לי לעיניים...



למרות הזיכרונות הדי הזויים הללו, עדיין יש בעכו קסם לא מוסבר.
פאר העבר המוזנח,
הקירות אמנם ברובם חומים ואפורים אבל כמעט תמיד יהיה איזה כתם צבע זרוק עליהם או בקרבת מקום...
כשעברנו בין הסמטאות פגשנו אנשים מקסימים ודמויות מרתקות.

הצילום היה תענוג,
ולשם שינוי, למרות שלא כל התמונות יצאו כפי שהתכוונתי (וחלקן גם לא יצאו מוצלחות...) יצאתי בתחושה טובה.



ביום ראשון נערוך את המפגש המסכם, ומשם נמשיך לצלם לבד.
אני והמצלמה.





-----------------------------------------------------------------------------------------------------------

יום רביעי, 24 באוקטובר 2012

הי ציוניוני הדרך...


אחד הדברים שאני לא אוהבת לעשות, הוא לנעול נעליים.
בתור ילדה, ונערה, הלכתי המון יחפה. המון.
כולל במקומות שהיום אני לא מאמינה שדרכתי בהם בלי משהו שיחצוץ ביני לבין הג'יפה שחגגה בהם.
כשלמדתי בתיכון, רכז הפנימיה שלי פתח במסע צלב מולי ומול חלק מחברי על "תסמונת היחפנות" שלקינו בה, והיה חוזר ומעיר, חוזר ומאיים בסנקציות, העיקר שנפסיק ללכת יחפים...
עד גיל 18 וחצי, היתה לי "סולית עור פיל" בכפות הרגליים, כזו שאיפשרה לי להתהלך כך איפה שרק אחפוץ...
עד הצבא.
רק צבא ההגנה לישראל הצליח לסגור את כפות הרגליים שלי בתוך נעליים.
למרבה האכזבה, במחזור הגיוס שלי, הפסיקו לחלק את סנדלי החיילות השחורים, ונותרנו רק עם נעלי ספורט שחורות ומכוערות. זה לא הפריע לי לקנות זוג סנדלי "שורש", שאז היו במרכזה של מחלוקת צה"לית לגבי סוגיית תיקניותן (אישית, צילמתי לעצמי עותק מפקודות מטכ"ל שהחתמתי בחותמת הבסיס שלי, בהן היה כתוב במפורש כי על הסנדלים להיות שחורות, עם שתי רצועות בקדמת הרגל ורצועה אחורית אחת, והייתי מוכנה לשלוף את הדף הזה מול כל מ"צ שרק ייגש אלי. מעולם לא ניגשו אלי בעניין...).
ומה עשיתי בחורף?
סבלתי בשקט.
הייתי יוצאת מהבית עם נעליים, והדבר הראשון שהייתי עושה ברגע שהייתי חוזרת היה לחלוץ אותן ולהעיף אותם ממני לפינה הרחוקה ביותר בחדר.
לא אוהבת נעליים.

המשבר האמיתי היה כשהתחלתי להדריך טיולים.
מקצוע חופשי, כיפי, משוחרר, בטבע, עם המון אוויר לנשימה...
חוץ מלרגליים שלי.
הן, בכפוף לחוקי משרד החינוך, נאסרו בגרביים ונעליים גבוהות,יום יום מבוקר ועד ערב.
אפילו כשלקחתי איתי על גב התיק את הסנדלים שלי כדי שברגע שייגמר המסלול אוכל להחליף בין המנעלים ולאוורר את המסכנות, זה לא עזר. הן היו עדיין במצוקה...
מהבחינה הזו, אחד היתרונות הגדולים של השנים האחרונות הוא היכולת שלי להתהלך בסנדלים ממש עד הדקה התשעים, עד שהבהונות ממש קופאות ואז, בלית ברירה, מוצאות הנעליים מן הארון.
חורף זה טוב, גשם זה מצרך נדיר, ועדיין כל יום במחוזותינו שאפשר לנעול סנדלים הוא נפלא מבחינתי.

בכל פעם שאני מוצאת את עצמי נועלת נעלים, ובמיוחד נעלי טיולים, חולפת הסקירה ההיסטורית הנ"ל בראשי.
עד כדי כך אני לא אוהבת לנעול נעליים סגורות.
עם זאת,
אם כבר נעליים סגורות,
אז רק את נעלי הטיולים שלי...
ה"קרימור" האפורות והנוחות שאני מקווה שיחזיקו לשנים ארוכות מאוד. לא פשוט למצוא נעליים נוחות לקלקאו-לוקטנטית שכמותי (קלקאו=נעל, לוקטסט=מתעב), ואני מאוד נקשרת אל אלו שאני כן מוצאת כנוחות...

הבוקר,
היה בוקר של נעילת נעליים.
בתכנון: סיור של"ח עם הכתה שלי.
יצאנו בעשר בבוקר לכוון שמורת מצוק הארבל.
24 תלמידים מתוך 31 התייצבו לטיול. לא הרבה, אבל מספיק.

המסלול – אחד היפים שיש בצפון (ואולי גם בארץ בכלל...).
לא פגשתי עד היום אף תלמיד שהגיע לפסגת הארבל, ולמרות השביל המציק קצת (מן עלייה מתונה, בתוך שדה קוצים צהוב) ובדרך כלל החום/הקור/הרוח שמפריעים את מנוחתו לא נעמד מול הנוף עוצר הנשימה שנשקף מהמצוק האדיר והתפעל...



גם היום, אותו סיפור.
ירידה מהאוטובוס, הליכה בין הקוצים, מחאות קולניות שמביעות אי הבנה טוטאלית ל"מה יפה פה?" "מה הביצפר הזה חושב שאנחנו?" ועוד קיטורים כאלו ואחרים, הגעה לעץ שבקצה השביל ונשימה עמוקה מלווה אפילו ב(רחמנא ליצלן) חיוך והנאה...
למדריכי טיולים יש תמיד ספרון קטן עם קטעים כאלו ואחרים.
בפסגת הארבל היה קטע אחד שהייתי אוהבת לקרוא למודרכים שלי, וכמובן שגם היום חשבתי עליו כשעמדתי וצילמתי את הנוף, התלמידים ועוברי האורח.



"זאת הארץ
בלי מילים
אלף צורות, אלף צבעים, נחלים, כבישים,
קמרונות ועיקולים.
ואפשר לראות את קו השבר, קו האופק,
וקו האור, וקו פרשת המים.
ארץ מלמעלה, ארץ ללא שמיים.
הירדן, הירקון, הבקעה, הערבה, המכתש.
הר נחתך, צל נופל, נחל יבש,
ממטרות, שדה פורח.
הוי ארצי מולדתי, הר טרשים קרח
זאת הארץ
והיופי כשהוא לעצמו, משחק של צורה וצבע,
הציור המופשט, אבסרקט של הטבע.
המוזיקה הזורמת בשפכי הנחלים
אוכפי ההרים, רכסים, ותלים.
זאת הארץ.
גם אם עברת אותה לאורכה, לרוחבה, אי שם בחייך
בתנועת הנוער, בצבא, עם חברים, עם ילדיך,
גם אם חצית אותה כשהמפה לצידך וההגה בידיך,
רק כשאתה רואה אותה מן הגבהים אתה
מבין איך מתבונן בה אלוהים".

אחרי ההסבר, פקקי הקבוצות שהגיעו לפנינו גרמו למורה השל"ח שהוביל את הסיור לבחור הפעם דווקא בשביל הפחות מוכר של הארבל, וגם הפחות "אתגרי".
הירידה היתה יפה בכל זאת, ומזג האויר באמת היה לטובתנו...






מזה שלוש שנים אני משתתפת בטיולים האלו, מטעם בית הספר, וחייבת לומר שזה די מוזר לי.
לא רק בסיורי השל"ח, אלא בכלל...
מאחר וזה היה המקצוע הקודם שלי, אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים בבעייה.
מאוד קשה להקשיב למדריך או מדריכה שעומדים ומדברים בנושא כזה או אחר, ולא להתערב. מילא אם יש לי איזו תוספת שאני רוצה לחלוק עם כולם (זה גם מתקבל בברכה לרב, ומקסימום גם אפשר לספר אחר כך, למי שמתעניין באמת...) אבל הבעיה הגדולה היא כשהם טועים, או מתרשלים בעבודתם. אני מוצאת את עצמי מזכירה לעצמי שעדיף לתת למדריך להיתפס בעיני התלמידים כדמות חיובית יותר מאשר שתהיה בידם האינפורצמציה הכי מדוייקת בנושאי גיאולוגיה וצומח...

מצד שני, אחד הדברים שהנסיון הזה מאפשר לי, הוא להבין מה משמעות הטיולים עם התלמידים שלי.
מורים רבים בבתי הספר רואים בטיולים עונש, עוד כלי להנצחת הדברים עליהם לא משלמים לנו וכו'...
בעיני הטיול הוא הכלי הכי טוב שלי להכיר את הילדים.
בטבע, לרב מתגלה אפיים האמיתי של אנשים. ואני לא מדברת על הקיטורים או החיבור לשטח. אני מתכוונת דווקא לאופי הפנימי – בטיולים קל הרבה יותר לראות מי באמת חבר טוב? מי יודע להתגבר על קשיים ומי צריך יותר עזרה? למי יש גישה חיובית ומי מתייאש בקלות? מי יודע לעזור ולהעניק? מי מסתכל גם על הסביבה שלו (דוממת ואנושית) ומי פחות?
מבחינתי ללכת במאסף, לשוחח עם תלמידים, לגלות עליהם עוד רובד ועוד רובד, לשמוע מה מציק להם בבית הספר, מי מהחברים שלהם הפתיע אותם ביום ההולדת, לאיזה חוגים הם אוהבים ללכת, ובכלל לקשקש ולהשתטות קצת ביחד...

והיום היה יום כזה. הטיול היה רגוע,
כולנו היינו במצברוח מאוד מתאים להליכה וקשקושים, והחבר'ה אפילו כמעט ולא עשו דברים שהייתי צריכה בגינם לחזור לכובע "המורה" שלי ולהעיר להם. באמת קסם של יום.

יש דברים שבשבילם, שווה לנעול נעליים...




יום שני, 22 באוקטובר 2012

יומולדת סתיו



בתור ילדה לא אהבתי את התזמון של יום ההולדת שלי.
ראשית, כי הוא לא מהתאריכים הנוחים האלו, שכולם זוכרים.
שנית, כי עד גיל 16 לא מצאתי אף אחד בעולם שנולד באותו התאריך כמוני, וגם בגיל 16, כשמצאתי סוף סוף... זה היה המחנך שלי בבית הספר.
בנוסף לכל הצרות, נולדתי בסתיו.
סתיו זו עונה שתמיד מצטיירת כעגומה, וככזו, לא היה לי נעים לחשוב שזו עונת הולדתי.



עם השנים, פחות הפריע לי היעדר השותפים לתאריך (מה גם שלאט לאט מצאתי יותר כאלו...) וגם לא עניין הקושי בזכירתו – יומנים, לוחות שנה, ואחר כך אמצעים אלקטרונים כאלו ואחרים דואגים שנזכור כל מה שצריך ממילא...
אבל הסתיו הזה,
לא הפסיק להציק לי.
אף פעם אי אפשר לדעת אם יום ההולדת יהיה גשום או לא, אם יהיה קר, או חם, אם יפול על חג או שאולי יהיה יום חול... קשה לתכנן אותו מראש.

בראשית כל שנה, כשהייתי קונה יומן, הייתי מיד מציצה גם במועד יום ההולדת שלי, לבדוק, אולי נפל על סוף שבוע? (מודה, זה היה קריטי יותר בשנים שבהם היה לי חבר בצבא... השלב הבא היה לחשב שבתות, אבל זה כבר לא קשור לכאן...).
אחר כך הייתי בודקת אם יש תחזית שנתית גם לשנה הבאה בסוף היומן, ומציצה גם לתזמון יום הולדתי הבא...




בשנים האחרונות די הפסקתי עם המנהג הזה.
לארגן לעצמי יום הולדת, לבש מאנשים להתאמץ, להתחיל עם ענייני ה"את מי להזמין" שאני כל כך מתעבת, לחשוב על מיקום, לתכנן, בשביל מה? כדי שיוכלו במשך כמה שעות לתת לי תשומת לב מרוכזת?
זה נראה לי מלאכותי ואף מיותר.
ועם זאת, למרות ההתנתקות מימי הולדת וחגיגות לעצמי, הרגשתי שזה חסר לי.
השנה החלטתי, כמתנת יום הולדת ממני לעצמי, לארגן לי... הנה, אפילו קשה לי לכתוב את המילה – מסיבה. חגיגה. אירוע. מפגש. מחפשת מלה שתהיה מספיק נכונה לתאר, אבל שחלילה לא תשדר התלהבות יתר מעצם הזדקנותי בעוד שנה (בגיל שלושים ומשהו זו כבר הזדקנות, לא?).

השנה, למרבה השמחה תאריך הולדתי נפל בדיוק על יום שישי.
כחודש לפני פתחתי אירוע בפייסבוק, מאוחר יותר גם שלחתי מייל לכל מי שהוזמן שאין לו פייסבוק, והתכניות התחילו להתגלגל.
התכנון הראשוני היה לצאת לשטח.
כבר בערך שש או שבע שנים אני מתכננת איזו יומולדת במדבר, בשטח.
זה תמיד נופל בין הכסאות.
או שיש גשם,
או שחולים,
או שאין זמן לארגן,
שהתאריך בעייתי וכו'...

אז עברתי למשהו פשוט יותר – במקום לשבת בבית הרועש עם האקוסטיקה הלא מאוד מוצלחת למסיבות, נצא לחניון לילה כלשהו.
מדורה.
קומזיץ במיטבו.
מדורה, גיטרה, אוכל פשוט... כל מה שרק מחבר בין אנשים.
כשבועיים לפני התאריך פתחתי את ערכת המפות האהובה שלי (שאגב, אף היא מתנה יומולדת מלפני כמה שנים) והתחלתי לשוטט בעיניים על פני הקוים והפתולים, סימני התבליט והתכסית, האותיות והמספרים הפזורים בה  כדי למצוא מקום שיכול להתאים לכל הצרכים: לא רחוק, נגיש יחסית, שמותר לחנות בו ללילה ולהדליק אש מצד אחד, אבל גם לא החניון הכי המוני והכי שוקק חיים בסופי שבוע מן הצד השני...
לקח לי שלושה ימים של חיפושים כאלו עד שהבעתי ייאוש ותסכול בפני האיש.
הוא הסתכל אלי ואמר: "אז למה שלא נעשה את זה כאן?"
"כי אני רוצה מדורה, ושטח, וקצת להיות בחוץ" עניתי.
"תסתכלי מהחלון"...
הוא צדק.
אנחנו גרים בקצה שמורת טבע.
יש לנו בערך רבע דונם של חורש מאחורי הבית, ששיך לבית המשותף בו אנחנו גרים. השטח שלו אמנם מדרוני, אבל בנוי טראסות טראסות.
יש לי טבע, שטח, ומקום מצויין לחנות בו לכל הלילה ממש מתחת לאף. תרתי משמע...

המיקום נסגר, רשימת המוזמנים המצומצמת נסגרה. כל מה שנשאר לעשות הוא להכין רשימת קניות לאוכל ולכלים חד פעמיים ולחכות ליום הגדול.
ממש כמו ילדה בת חמש או שש...

והוא הגיע.
ביום שישי האחרון, סביב 17:00, הגיעו החבר'ה. מי מקרוב ומי מרחוק, מי עם ילדים קטנים ומי עם גדולים.
הכנו בצק, ועשינו פיתות על הסאג' (אותו סאג' שבשבע שנות נישואינו הבטחתי לאיש שיום יבוא ויהיה לו שימוש... קיימתי!), פרשנו שתיה, חומוסים, טחינות ועוד טיפה סלטים על השולחן.
חבר טוב השתלט על הכנת הפויקה – אחד עם עוף ואחד צמחוני, שניהם עמוסי כל טוב...
והערב זרם.


לקראת 19:30 פרשו רב מי שהגיע עם ילדים תחת גיל שנתיים, ואת הפויקה אכלנו כבר בפורום מצומצם עוד יותר.
סביב 21:00 פרשו אחרוני החוגגים. אני עליתי הביתה להשכיב את הנינג'ה שמרב שהיתה מותשת, אפילו הודיעה לי שהיא עייפה ורוצה לישון (מזמן לא קרה כדבר הזה...) ובזמן ששהיתי איתה בחדר, האיש ושלושה חברים טובים שנשארו לישון אצלנו חיסלו את כל שאריות הציוד מהחורשה.

בשבת בבוקר,
כשקמנו,
הסתכלתי מחלון הסלון הגדול.
ראיתי את העיגול האפור עליו מוקמה המדורה אתמול, את הציוד המקופל בכניסה לבית, את המזרונים המקופלים עליהם ישנו אצלנו בסלון חברים טובים, את התאורה היפהפייה של אור חודר דרך העננים בשמים, ואמרתי לעצמי בלב, שגם הסתיו זו יופי של עונה ליום הולדת...


יום ראשון, 7 באוקטובר 2012

סוכות בהר צרור - ושמחת בחגיך!



כבר לפני כמה שבועות שלחתי הודעה לזוג חברים טובים לגבי טיול בסוכות.
הייתי די סקפטית...
בשנה שעברה תכננו גדולות ונצורות לחג הזה:ירידה דרומה, לינת שטח, טיולים רגליים מדבריים "על אמת"... בסופו של דבר בין ילדים חולים לתכניות שהשתנו לכל אחד בדקה התשעים, יצא שהצלחנו לצאת לטיול של יום אחד בצפון אי שם בכלל בתחילת נובמבר...

למרות הסקפטיות לא הופתעתי כשקיבלתי באותו הערב שיחת טלפון בה כבר התחלנו לתכנן... לאיזה איזור, לכמה ימים, מתי בדיוק. התלבטויות לגבי מיקום הלינה, מחשבות למי מהחברים הדרומיים שלנו אפשר לבקר.

חופשת הסוכות התקרבה, והתכנית עוד לא נפלה.
החג הראשון, על תכניותיו שכן התבטלו ברגע האחרון עבר, וראו זה פלא – אף לא ילד חולה אחד.
לעומת זאת, תחזית מזג האויר בישרה אחרת.
במחצית הראשונה של חוה"מ סוכות ירדו גשמים בדרום, ואפילו כמה מהנחלים הגדולים שטפו.
אין מה שהייתי רוצה לעשות יותר מלסוע על טפי ואישי לראות שטפונות, אבל לישון בשטח במזג אויר סוער – לא רעיון מוצלח במיוחד...

עוד SMS מודאג ממני לחברים, עוד התלבטות טלפונית קצרה, ובסופו של דבר מצאנו את עצמנו כולם יחד יורדים דרומה בצהרי יום שישי...

אנחנו התעכבנו מעט, וכשעברנו סביב 16:30 את באר שבע התקשרנו לשאול איפה בדיוק התמקמו הראשונים.
קיבלתי הסבר מדוייק איך להגיע לנקודת הלינה, ומאחר והחושך בחסות שעון החורף כבר התקרב סוכם גם שאם לא נמצא את הדרך, יצא מישהו מהחבורה לקראתנו.
ניתקתי את השיחה וסיפרתי לאיש שלצידי מה היה תכנה.
הוא חייך בשביעות רצון ו...בום!
תקר (פנצ'ר בעברית...).
קצת דרומית לחוות נאות, מהלך של כ15 דקות נסיעה משדה בוקר, והחושך כמובן יורד במהירות.
הילדים דווקא נהנו למדי מעניין החלפת הגלגל. עמדו מאחורי מעקה הבטחון ועודדו את אבא שלהם. בעודי מעדכנת את החבורה שבחניון על מצבינו ומקבל הוראות מדוייקות עוד יותר איך להגיע אליהם, גילינו שהצמיד החלופי ("הגלגל הרברסי" כפי שקראו לו הילדים) הוא גלגל "בייגל'ה" קטן, שנועד לנסיעות קצרצרות ואיטיות.
ולפנינו עוד נסיעה בדרכי עפר...
התקשרנו לחברת הליסינג רק כדי לגלות שהפנצ'ריה הקרובה ביותר אלינו נמצאת ביפו....






אחרי החלפת הגלגל המשכנו בנסיעה איטית ביותר. מהשטח קיבלנו דווחים שיש רוח חזקה מאוד במקום הלינה, והחושך ירד כבר לחלוטין. אחד החבר'ה התקדם אלינו עם רכב השטח שלו, ואנחנו נסענו אחריו אל תוך שדה צין, אל "לימן צרור".
אני מודה שחששתי מאוד לגבי חווית הלינה בשטח בצורה כזו.

שעתיים אחר כך, ישובים סביב המדורה, אחרי ארוחת ערב, שמנו לב שהרוח שככה ושמזג האויר קריר מעט, אבל נעים. תה, ופירות יבשים, הילדים שלאט לאט פרשו לישון, וחבורה של חמישה "מבוגרים" עם גיטרה...
ערב מושלם.




בבוקר, באופן מאוד תקדימי, התעוררתי מוקדם ויצאתי עם נדי מהאוהל. בחוץ השמש התחילה לעלות, וערפילים קלים כיסו את הלימן שבו ישנו. (לימן הוא סכירה בעזרת ערימות עפר של איזור נמוך בין שלוחות שמטרתו לאגום מעט מי שטפונות שיאפשרו גידול עצי פרי או צמחים אחרים).
יצאנו לשיטוט בוקר על הרכס שמצפון לחניון.
הערפל הקל, השקט של הבוקר (שאמנם הופר על ידי הדי מסיבת טראנס כלשהי מרחוק), רעננות האויר נסכו בי שלווה. אולי קיטשי, אבל מדויק. כל הכעסים והפחדים של אמש, מצב הרוח של הילדים, הלחצים היומיומיים, נעלמו באותה נשימה עמוקה על הרכס.
קסם של בוקר במדבר...



כשחזרנו למאהל, התעוררו גם שאר יושביו והתחילה הכנת ארוחת הבוקר.
אחרי שאכלנו וקיפלנו את הציוד עלינו על השלוחה מדרום ללימן והגענו למסלול המיועד: הר צרור ונחל צרור.
הר צרור הוא מקום מיוחד מאוד עבורי, ואני מניחה שגם עבור רב מי שלמד או חי אי פעם במדרשת בן גוריון. על הר צרור נערכים מדי שנה טקסי פתיחת השנה של התיכון לחינוך סביבתי.
במשך שבוע לפני תחילת שנת הלימודים עובדים הי"בניקים של התיכון על הכנת ריקוד פתיחת שנה, שמבוצע על ההר בזריחה של השבת הראשונה בכל שנת לימודים.
לאירוע הסמי-פגאני אך מרשים וקסום הזה זורמים רבים מתושבי המקום, משפחות התלמידים, בוגרי בית הספר, יושבי בית-ספר-שדה של החלה"ט במקום ועוד מבקרים רבים.
תארו לעצמכם יישוב שלם שמתעורר סביב 03:00 לפנות בוקר. פתאום בכל הבתים נדלקים האורות וזרם איטי של כלי רכב והולכי רגל יוצא מן היישוב בחושך, חוצה את שדה צין רחב הידיים ומטפס על הר שצופה לאחד הנופים הכי יפים בעולם.
זה נשמע כמעט תנ"כי...
זה קורה פה, בארץ, פעם בשנה.
פרט לטקסי הזריחה, יש לי עוד זכרונות רבים מההר הזה.
טיולים על חברים, נסיעת ה"סולו" הראשונה שלי ברכב שטח היתה אליו,
ואפילו זריחה אחת שישבתי בה עם חבר ותיק, בבוקר שלפני הבגרות במתמטיקה, עטופים בשמיכה מהבית, רועדים מקור ומהשתאות מזריחה יפהפייה שעלתה מאחורי ההר הזה. השמש עלתה וצבעה את השמיים במספר הצבעים הכי גדול שראיתי אי פעם, ובמקביל זרמו מההר ערפילי הבוקר הרגילים שלו.
כבר הזכרתי כמה פעמים את המילה "קסם" על הטיותיה השונות, לא?

הטיול היה מוצלח מאוד. הילדים הלכו יפה, ושמחו מאוד למצוא מקלות וכל מיני אבנים מעניינות, השקיפו על הנוף ונתנו יד באיזורים המסובכים יותר להליכה.
מפאת החום הכבד החלטנו שלא לעשות את כל המסלול על לחלקו התחתון כדי לא להתקע בלי יכולת לחזור לחניון, והגענו עד לראש מפל הצרור המרשים. מבט מהיר שגילה לנו שבשעה בה הגענו אפילו הגב הגדול של הנחל אינו מוצל (ובעונה כזו גם וודאי שאינו מלא, חרף השטפונות של תחילת אותו שבוע).
חזרנו לאחור וטיפסנו בחזרה אל ההר.
קצת קטרת מצד העוללים, אבל גם את זה הם עברו בשלום ובהצלחה.



את שארית היום העברנו ברביצה על המחצלות, סיפורים, משחקים ונמנום עצל.
אחרי ארוחת הערב (אורז עם ירקות כתומים בפויקה.... טעים!) ופרישת הילדים לישון הרגשנו כולנו מותשים בעצמנו. הבטנו בשעון וראינו שהשעה היתה 19:40 בערב.
אחרי יום וחצי בשטח, הגוף כאילו מסגל לעצמו את השעון הביולוגי האמיתי, זה שמותאם לשעות האור...
משכנו עוד קצת, וסביב 21:30 נכנסנו כולם לאוהלים.

בבוקר היום השלישי התעוררתי באופן מאוד מפתיע שוב, מוקדם למדי.
הפעם הייתי הראשונה, אפילו הילדים עוד לא התעוררו להשכמה הרגילה.
יצאתי מהאוהל כשעוד היה חשוך למדי.
הדלקתי מדורה (שנים שלא הדלקתי בעצמי מדורה) וחיממתי מים לתה.
לאט לאט האור מילא את הסביבה וחדר לאוהלים.
מאוהל אחד נשמעה אחת ממשפחות החברים מתעוררת,
מהאוהל השני יצא בנה של חברה אחרת...
בסופו של דבר התאספנו כולם.
החלטנו שהחום לא מאפשר לנו לעשות עוד מסלול בכיף, ושה"רבץ" הזה נחמד לנו דיו.
לחילוץ העצמות יצאו שני הגברברים לשחק פריסבי במשטח החשוף שליד החניון.
אחרי כמה דקות הצטרפו אליהם הילדים הגדולים יותר לשיעור ראשון בצלחת מעופפת ומאוחר יותר כולנו.



אחרי א"ג הבוקר הזה חזרנו להתארגנות עצלה...
תה...
דגני בוקר...
דייסת קוואקר עם מייפל,
ירקות חתוכים,
פרוסות לחם עם גבינה...
ולאט לאט התקפל הציוד.

בצהריים המוקדמים כבר היינו בבאר שבע לתיקון הצמיג שהתפנצ'ר ביום הראשון (בחיי שעד שלא יצאנו מהשטח לא חשבתי על העניין).
נדי התעניין מאוד בכל מה שהתרחש בפנצ'ריה, והיה בעננים שהעובד בה נתן לו ולאיש להתקרב ולראות מה בדיוק הוא עושה.

אחר הצהריים נחתנו בבית, עייפים ושמחים מאין כמונו.
ממש ממש שמחים.
ושמחת בחגיך, במלוא מובן המושג.