מפגש הצילום האחרון של הקורס התקיים היום, בעיר העתיקה של עכו.
כבר אתמול קיבלנו הודעה די מהוססת מהמדריך לגבי מזג האויר והיכולת שלנו לקיים את המפגש, אך עם זאת, הוא כתב, נהיה אמיצים. אולי אפילו נצליח לתפוס תאורה יפה לצילום.
כל הנסיעה הבוקר, התבוננתי בעננים, בקרני השמש.
עמק זבולון היה שטוף בטיפות קלות של גשם ובתאורת סתיו-חורף מדהימה. עננים שחורים על רקע עננים לבנים, כל גווני הכחול שיש לשמים להציע. מחזה מפעים.
הוא צדק, חשבתי, באמת הולך להיות לנו יום צילום מעולה.
בככר הכניסה לעכו, ולא שנייה אחת לפני, נכנסתי תחת כנפיו של ענן גשם עצום ששטף את כל העיר. המגבים הופעלו במרץ, טלפון משני חברים לקורס שקבעתי לאסוף מהתחנה המרכזית הבהיר לי כמה הם רטובים, וכשנכנסו בזריזות לרכב הסתכלנו כולנו אחד על השני וסיכמנו שהיום, המצלמות כנראה כבר לא ייצאו.
נפגשנו ליד המגדלור. הבסטות על קו החוף היו שוממות, והגשם לא הפסיק. אנחנו מדברים, מחכים לכל מי שהעז ויצא בכל זאת מהבית, ומדי פעם מציצים אל קו האופק, מעל הים, לבדוק אולי תופיע שם איזו נקודה תכולה שתעיד על הפוגה מתקרבת בגשם.
באופן מפתיע למדי (ועם כמות הגשם, עצמתו ומשכו זו באמת היתה הפתעה...) אכן התגלתה לה נקודה שכזו שהלכה וגדלה וגדלה.
אחרי כחצי שעה, יצאנו לדרך. לצלם.
עם עכו יש לי רומן ארוך.
החל מהסיור הראשון בה, בתקופת הצבא, דרך הימים שבהם הדרכתי בה תלמידים, הודרכתי בהשתלמויות, למדתי על כל רבדיה בתואר הראשון ובתעודת ההוראה ואפילו זכיתי לטוס עם זוג חברים טובים מעליה.
אבל הסיפור ההזוי ביותר שלי עם עכו התרחש לפני שבע וחצי שנים, כשהדרכתי את "מצעד החיים" בישראל.
הקבוצה שלי, בני נוער מניו-ג'רזי וסביבתה, שהגיעו לארץ בשבוע שבין יום הזכרון לשואה לבין יום העצמאות אחרי שהשתתפו ב"מצעד החיים" האמיתי, בפולין.
במשך שבוע הסתובבתי עם הקבוצה שלי יחד עם עוד שני מדריכים ובין היתר הגענו גם לעכו.
בעכו, קיבלו הנערים והנערות זמן חופשי, להסתובב בשוק, לאכול ארוחת צהריים ולקנות מה שמתחשק להם.
אחרי שעצרתי לאכול באחת המסעדות בשוק, ראיתי שזמן ההפסקה מסתיים ממש בקרוב ופניתי ללכת חזרה לנקודת המפגש.
באמצע הדרך עצר אותי גבר מגודל ושאל אותי האם אני המדריכה של הילדים שמסתובבים בשוק עכשיו. כשעניתי בחיוב, הוא הצביע על אחד החניכים שלי, ילד כבן 15, וטען שהוא גנב לו קוביית חשיש.
עד היום אין לי מושג איך נראו הפנים שלי כשהבנתי במה הסתבכתי, אבל אזרתי את כל קור הרוח שרק יכולתי וביקשתי ממנו להמתין רגע קט.
ניגשתי אל הילד, ושאלתי אותו בשקט לפשר העניין. הוא מיד הסביר לי שאין לו מושג מה הגבר הזה רוצה ממנו, שהוא רצה לקנות אצלו נרגילה והאיש הציע לו גם חשיש, אבל שהוא לא קנה ושבטח שאין לו שום קשר לסמים.
לא היה לי ספק שהוא משקר, אבל גם לא ממש יכולתי לעשות כלום.
"קח את עצמך, ולך עכשיו לאוטובוס" אמרתי לו.
הוא ניסה להצטדק, חשב שאני נוזפת בו.
"תקשיב לי טוב, קח את עצמך ואת החבר שלך ולכו הכי מהר שאתם רק יכולים לאוטובוס, שמעת?"
אני חושבת שאז נפל לו האסימון שאני מנסה לשמור עליו, והם התחילו לצעוד משם.
חזרתי אל הגבר המגודל והסברתי לו בצורה הכי מתחנחנת שרק אפשר שהילד מכחיש, ושאני מאוד מצטערת אבל אסור לי לחפש לו בתיק, ושאני מאמינה לו ואעביר את הדברים לממונים עלי וכו'...
כשראיתי בזוית העין ששני הנערים התרחקו כבר מספיק. חייכתי אליו, אמרתי יפה שלום ופניתי ללכת בלי לחכות לתגובה.
הלכתי מהר ככל שיכולתי, וניסיתי לשמור על שפת גוף רגועה כמה שרק אפשר היה.
בדרך לנקודת המפגש ראיתי שהגבר עוקב אחרינו. הרמתי צלצול למדריך הבכיר בקבוצה והחלטנו לאסוף את כל הנערים מהשוק ולקצר כמה שיותר את ההפסקה.
הגעתי לככר בה קבענו להפגש, עדכנתי את המאבטחת שלנו שנעמדה עם הנשק שלה גלוי (מי אמר שהקרבינים האלה לא שווים כלום?), אספנו את הילדים והעלינו אותם לאוטובוסים בעוד אותו גבר עומד במרחק סביר וצועק ומקלל מרחוק.
כשכולם הגיעו לאוטובוס ספרנו את הנערים ורגע לפני שהתכוונו לצאת לדרך, עלו לאוטובוס שני שוטרים.
באופן פרדוכסלי לחלוטין, סוחר הסמים פנה לתחנת המשטרה הקרובה והלשין על החניך שלי.
הילד עוכב לחקירה.
הילד, כזכור, דובר אך ורק אנגלית וכך גם המלווים המבוגרים שבאו איתו מארה"ב.
את שלוש וחצי השעות שלאחר מכן ביליתי בתחנת המשטרה בתרגום החקירה. תרגמתי את השאלות והתשובות, הסברתי לו את כל מהלך הבירוקרטיה שהתבקשתי, ליוויתי אותו לתחנת המשטרה השניה בעכו, שכן רק בה אפשר לקחת טביעות אצבעות ואפילו נדרשתי לחתום עבורו ערבות (רק אזרח ישראלי יכול לחתום ערבות...).
למזלי, שיחררו אותי מהחיפוש הגופני שערכו עליו...
לא קשה להבין שבכל פעם שאני מגיעה לחניית התיירים של עכו, תחנת המשטרה היא המבנה הראשון שקופץ לי לעיניים...
למרות הזיכרונות הדי הזויים הללו, עדיין יש בעכו קסם לא מוסבר.
פאר העבר המוזנח,
הקירות אמנם ברובם חומים ואפורים אבל כמעט תמיד יהיה איזה כתם צבע זרוק עליהם או בקרבת מקום...
כשעברנו בין הסמטאות פגשנו אנשים מקסימים ודמויות מרתקות.
הצילום היה תענוג,
ולשם שינוי, למרות שלא כל התמונות יצאו כפי שהתכוונתי (וחלקן גם לא יצאו מוצלחות...) יצאתי בתחושה טובה.
ביום ראשון נערוך את המפגש המסכם, ומשם נמשיך לצלם לבד.
אני והמצלמה.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------
כבר אתמול קיבלנו הודעה די מהוססת מהמדריך לגבי מזג האויר והיכולת שלנו לקיים את המפגש, אך עם זאת, הוא כתב, נהיה אמיצים. אולי אפילו נצליח לתפוס תאורה יפה לצילום.
כל הנסיעה הבוקר, התבוננתי בעננים, בקרני השמש.
עמק זבולון היה שטוף בטיפות קלות של גשם ובתאורת סתיו-חורף מדהימה. עננים שחורים על רקע עננים לבנים, כל גווני הכחול שיש לשמים להציע. מחזה מפעים.
הוא צדק, חשבתי, באמת הולך להיות לנו יום צילום מעולה.
בככר הכניסה לעכו, ולא שנייה אחת לפני, נכנסתי תחת כנפיו של ענן גשם עצום ששטף את כל העיר. המגבים הופעלו במרץ, טלפון משני חברים לקורס שקבעתי לאסוף מהתחנה המרכזית הבהיר לי כמה הם רטובים, וכשנכנסו בזריזות לרכב הסתכלנו כולנו אחד על השני וסיכמנו שהיום, המצלמות כנראה כבר לא ייצאו.
נפגשנו ליד המגדלור. הבסטות על קו החוף היו שוממות, והגשם לא הפסיק. אנחנו מדברים, מחכים לכל מי שהעז ויצא בכל זאת מהבית, ומדי פעם מציצים אל קו האופק, מעל הים, לבדוק אולי תופיע שם איזו נקודה תכולה שתעיד על הפוגה מתקרבת בגשם.
באופן מפתיע למדי (ועם כמות הגשם, עצמתו ומשכו זו באמת היתה הפתעה...) אכן התגלתה לה נקודה שכזו שהלכה וגדלה וגדלה.
אחרי כחצי שעה, יצאנו לדרך. לצלם.
עם עכו יש לי רומן ארוך.
החל מהסיור הראשון בה, בתקופת הצבא, דרך הימים שבהם הדרכתי בה תלמידים, הודרכתי בהשתלמויות, למדתי על כל רבדיה בתואר הראשון ובתעודת ההוראה ואפילו זכיתי לטוס עם זוג חברים טובים מעליה.
אבל הסיפור ההזוי ביותר שלי עם עכו התרחש לפני שבע וחצי שנים, כשהדרכתי את "מצעד החיים" בישראל.
הקבוצה שלי, בני נוער מניו-ג'רזי וסביבתה, שהגיעו לארץ בשבוע שבין יום הזכרון לשואה לבין יום העצמאות אחרי שהשתתפו ב"מצעד החיים" האמיתי, בפולין.
במשך שבוע הסתובבתי עם הקבוצה שלי יחד עם עוד שני מדריכים ובין היתר הגענו גם לעכו.
בעכו, קיבלו הנערים והנערות זמן חופשי, להסתובב בשוק, לאכול ארוחת צהריים ולקנות מה שמתחשק להם.
אחרי שעצרתי לאכול באחת המסעדות בשוק, ראיתי שזמן ההפסקה מסתיים ממש בקרוב ופניתי ללכת חזרה לנקודת המפגש.
באמצע הדרך עצר אותי גבר מגודל ושאל אותי האם אני המדריכה של הילדים שמסתובבים בשוק עכשיו. כשעניתי בחיוב, הוא הצביע על אחד החניכים שלי, ילד כבן 15, וטען שהוא גנב לו קוביית חשיש.
עד היום אין לי מושג איך נראו הפנים שלי כשהבנתי במה הסתבכתי, אבל אזרתי את כל קור הרוח שרק יכולתי וביקשתי ממנו להמתין רגע קט.
ניגשתי אל הילד, ושאלתי אותו בשקט לפשר העניין. הוא מיד הסביר לי שאין לו מושג מה הגבר הזה רוצה ממנו, שהוא רצה לקנות אצלו נרגילה והאיש הציע לו גם חשיש, אבל שהוא לא קנה ושבטח שאין לו שום קשר לסמים.
לא היה לי ספק שהוא משקר, אבל גם לא ממש יכולתי לעשות כלום.
"קח את עצמך, ולך עכשיו לאוטובוס" אמרתי לו.
הוא ניסה להצטדק, חשב שאני נוזפת בו.
"תקשיב לי טוב, קח את עצמך ואת החבר שלך ולכו הכי מהר שאתם רק יכולים לאוטובוס, שמעת?"
אני חושבת שאז נפל לו האסימון שאני מנסה לשמור עליו, והם התחילו לצעוד משם.
חזרתי אל הגבר המגודל והסברתי לו בצורה הכי מתחנחנת שרק אפשר שהילד מכחיש, ושאני מאוד מצטערת אבל אסור לי לחפש לו בתיק, ושאני מאמינה לו ואעביר את הדברים לממונים עלי וכו'...
כשראיתי בזוית העין ששני הנערים התרחקו כבר מספיק. חייכתי אליו, אמרתי יפה שלום ופניתי ללכת בלי לחכות לתגובה.
הלכתי מהר ככל שיכולתי, וניסיתי לשמור על שפת גוף רגועה כמה שרק אפשר היה.
בדרך לנקודת המפגש ראיתי שהגבר עוקב אחרינו. הרמתי צלצול למדריך הבכיר בקבוצה והחלטנו לאסוף את כל הנערים מהשוק ולקצר כמה שיותר את ההפסקה.
הגעתי לככר בה קבענו להפגש, עדכנתי את המאבטחת שלנו שנעמדה עם הנשק שלה גלוי (מי אמר שהקרבינים האלה לא שווים כלום?), אספנו את הילדים והעלינו אותם לאוטובוסים בעוד אותו גבר עומד במרחק סביר וצועק ומקלל מרחוק.
כשכולם הגיעו לאוטובוס ספרנו את הנערים ורגע לפני שהתכוונו לצאת לדרך, עלו לאוטובוס שני שוטרים.
באופן פרדוכסלי לחלוטין, סוחר הסמים פנה לתחנת המשטרה הקרובה והלשין על החניך שלי.
הילד עוכב לחקירה.
הילד, כזכור, דובר אך ורק אנגלית וכך גם המלווים המבוגרים שבאו איתו מארה"ב.
את שלוש וחצי השעות שלאחר מכן ביליתי בתחנת המשטרה בתרגום החקירה. תרגמתי את השאלות והתשובות, הסברתי לו את כל מהלך הבירוקרטיה שהתבקשתי, ליוויתי אותו לתחנת המשטרה השניה בעכו, שכן רק בה אפשר לקחת טביעות אצבעות ואפילו נדרשתי לחתום עבורו ערבות (רק אזרח ישראלי יכול לחתום ערבות...).
למזלי, שיחררו אותי מהחיפוש הגופני שערכו עליו...
לא קשה להבין שבכל פעם שאני מגיעה לחניית התיירים של עכו, תחנת המשטרה היא המבנה הראשון שקופץ לי לעיניים...
למרות הזיכרונות הדי הזויים הללו, עדיין יש בעכו קסם לא מוסבר.
פאר העבר המוזנח,
הקירות אמנם ברובם חומים ואפורים אבל כמעט תמיד יהיה איזה כתם צבע זרוק עליהם או בקרבת מקום...
כשעברנו בין הסמטאות פגשנו אנשים מקסימים ודמויות מרתקות.
הצילום היה תענוג,
ולשם שינוי, למרות שלא כל התמונות יצאו כפי שהתכוונתי (וחלקן גם לא יצאו מוצלחות...) יצאתי בתחושה טובה.
ביום ראשון נערוך את המפגש המסכם, ומשם נמשיך לצלם לבד.
אני והמצלמה.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------
