בתור ילדה/בחורה צעירה קראתי את "חצוצרה בוואדי" של סמי מיכאל.
בעודי קוראת את הספר, היה ברור לכל קורא שמדובר בשכונה של חיפה, ואפילו הנחתי שסבירות גבוהה היא שהשכונה הזו נמצאת לא רחוק מהבית של סבתא שלי בהדר.
רק כשבגרתי, ונסעתי באחת מחופשות החנוכה עם חבר לראות את "החג של החגים" שמתקיים כל שנה בוואדי ניסנאס בעיר, קישרתי בין השכונה, הספר והמיקום.
הבנתי, באיחור של שנים, שהסתובבתי באזור הזה עם סבתא שלי כמעט בלי הפסקה.
אותו ביקור ב"חג של החגים", היה גם אחד מטיולי הצילום הראשונים שעשיתי.
היתה לי אז מצלמת ריפלקס, פילם, די חדשה שהוציאה תמונות נהדרות בלי שנזקקתי לעשות כלום מלמד להחליט על הפריים שרציתי להנציח.
היום חזרתי לוואדי, חמושה במצלמה, יחד עם עוד כמה חברים לקורס צילום שהחלטתי סוף סוף לעשות.
יום שישי בצהריים, חם מאוד, והוואדי פחות צבעוני מאשר בימי הפסטיבל.
זה לא הפריע לנו להסתובב בו, ללמוד אותו, להכיר איך נראית השכונה הזו באמת, כפי שכנראה ראיתי אותה כששוטטתי באזור כילדה...
אני לא צלמת כל כך טובה כמו שהייתי רוצה להיות, אבל כמה תמונות יפות וכמה סיפורים יצאו מהיום הזה...
כשנכנסים לוואדי, לא חסרים אובייקטים לצילום. מכל עבר קופץ איזה פסל סביבתי, חלון ישן עם צורה מעניינת, בית אפור עם שרשרת של כביסה צבעונית מתנפנפת... רק להרים את המצלמה ולהקליק.
החלק העליון של הוואדי, הוא שכונה ציורית וישנה, מוזנחת למדי, כמו רב שכונות ההדר והעיר התחתית ובה מדרחוב רחב מוקף בבתים. אנשים עוברים, חולפים על פני מכוניות שחונות בכל מקום. בין לבין חנות קטנה או כמה כיסאות שהוציאו גברים מבוגרים לשבת בהם.
כשמסתובבים בשכונה כזו, אחד הדברים שהכי קוסם לצלם הם אנשים. אנשים הם גם הדבר שהכי קשה לצלם. אני אוהבת תמונות טבעיות,לא מבויימות.
כאשר רב האנשים רואים מצלמה מכוונת אליהם, הם מייד מגיבים.
חלקם מחייכים ומתייצבים בפוזיציה ייצוגית, חלקם רומזים עם היד או הראש כי אינם מעוניינים בצילום. כך או כך, בלי עדשה ארוכת מוקד יותר מזו שיש לי, קשה להשיג תמונות של נוף אנושי לא "מקולקל" ומעושה.
עם זאת, הפעם נוכחתי לראות איך המצלמה יוצרת קשרים בין אנשים.
בעודנו מתכנסים בצל סמטה אחת להסבר והחלפת חוויות, יצא אלינו בעל הבית הסמוך אלינו כולו מחייך.
הוא הציג את עצמו, ווליד הספר, והזמין אותנו להיכנס לחצרות ולבתים שבבעלותו סביב הסמטה.
חצר אחת הייתה בגבה של המספרה שהוא מפעיל מזה חמישים ושתיים שנים, חצר שנייה הייתה בכניסה לביתו והחדר השלישי אליו הזמין את מדריך הקבוצה שלנו ואותי הוא חדר קשתות יפהיפה, מואר בתאורה דרמטית שלפי סיפוריו של ווליד, בשנות ה80 המוקדמות אימץ אותו השחקן סלים דאו וערך בו הופעות והצגות יחיד.
ווליד סיפר כי החדר כולו היה מכוסה במלט, וכי דאו, שהתפעל מאוד מהמקום ביקש אישור לחצוב מחדש את הבטון, לחזק את החיבורים ולחשוף את אבני הבניה המקוריות של המקום.
השחקן ופועל נוסף עמלו כחודשיים ימים בתוך המבנה הקטן וכך נגלתה תפארתו של החדר מחדש...
אחרי הביקור בחדר הקשתות, הזמין אותנו ווליד להכיר את אימו, בת ה97. אשה לבבית שמיד הזמינה אותי לשבת על הספה לידה וסיפרה לי על ילדיה, נכדיה ובעלה ז"ל.
נפרדנו מהם לא לפני שווליד כיבד אותנו בסוכריות ובירך אותנו לשלום.
במורד הוואדי נמצא השוק.
השוק הומה אדם, מלא באנשים ובצבעים. גם שם לא היה קשה למצוא אובייקטים לצילום.
התמונות הבאות כוללות משימות שונות שקיבלנו בכוונה תחילה כדי לתרגל אלמנטים מסויימים בצילום.
מוזמנים להציץ ולהתרשם...
ובסופו של דבר למרות הקשיים הטכניים יצאו גם כמה תמונות מעניינות של עוברי האורח; חלקם מקומיים, חלקם אורחים.
אחרי הכל, הכל אנשים, לא?
בעודי קוראת את הספר, היה ברור לכל קורא שמדובר בשכונה של חיפה, ואפילו הנחתי שסבירות גבוהה היא שהשכונה הזו נמצאת לא רחוק מהבית של סבתא שלי בהדר.
רק כשבגרתי, ונסעתי באחת מחופשות החנוכה עם חבר לראות את "החג של החגים" שמתקיים כל שנה בוואדי ניסנאס בעיר, קישרתי בין השכונה, הספר והמיקום.
הבנתי, באיחור של שנים, שהסתובבתי באזור הזה עם סבתא שלי כמעט בלי הפסקה.
אותו ביקור ב"חג של החגים", היה גם אחד מטיולי הצילום הראשונים שעשיתי.
היתה לי אז מצלמת ריפלקס, פילם, די חדשה שהוציאה תמונות נהדרות בלי שנזקקתי לעשות כלום מלמד להחליט על הפריים שרציתי להנציח.
היום חזרתי לוואדי, חמושה במצלמה, יחד עם עוד כמה חברים לקורס צילום שהחלטתי סוף סוף לעשות.
יום שישי בצהריים, חם מאוד, והוואדי פחות צבעוני מאשר בימי הפסטיבל.
זה לא הפריע לנו להסתובב בו, ללמוד אותו, להכיר איך נראית השכונה הזו באמת, כפי שכנראה ראיתי אותה כששוטטתי באזור כילדה...
אני לא צלמת כל כך טובה כמו שהייתי רוצה להיות, אבל כמה תמונות יפות וכמה סיפורים יצאו מהיום הזה...
כשנכנסים לוואדי, לא חסרים אובייקטים לצילום. מכל עבר קופץ איזה פסל סביבתי, חלון ישן עם צורה מעניינת, בית אפור עם שרשרת של כביסה צבעונית מתנפנפת... רק להרים את המצלמה ולהקליק.
החלק העליון של הוואדי, הוא שכונה ציורית וישנה, מוזנחת למדי, כמו רב שכונות ההדר והעיר התחתית ובה מדרחוב רחב מוקף בבתים. אנשים עוברים, חולפים על פני מכוניות שחונות בכל מקום. בין לבין חנות קטנה או כמה כיסאות שהוציאו גברים מבוגרים לשבת בהם.
כשמסתובבים בשכונה כזו, אחד הדברים שהכי קוסם לצלם הם אנשים. אנשים הם גם הדבר שהכי קשה לצלם. אני אוהבת תמונות טבעיות,לא מבויימות.
כאשר רב האנשים רואים מצלמה מכוונת אליהם, הם מייד מגיבים.
חלקם מחייכים ומתייצבים בפוזיציה ייצוגית, חלקם רומזים עם היד או הראש כי אינם מעוניינים בצילום. כך או כך, בלי עדשה ארוכת מוקד יותר מזו שיש לי, קשה להשיג תמונות של נוף אנושי לא "מקולקל" ומעושה.
עם זאת, הפעם נוכחתי לראות איך המצלמה יוצרת קשרים בין אנשים.
בעודנו מתכנסים בצל סמטה אחת להסבר והחלפת חוויות, יצא אלינו בעל הבית הסמוך אלינו כולו מחייך.
הוא הציג את עצמו, ווליד הספר, והזמין אותנו להיכנס לחצרות ולבתים שבבעלותו סביב הסמטה.
חצר אחת הייתה בגבה של המספרה שהוא מפעיל מזה חמישים ושתיים שנים, חצר שנייה הייתה בכניסה לביתו והחדר השלישי אליו הזמין את מדריך הקבוצה שלנו ואותי הוא חדר קשתות יפהיפה, מואר בתאורה דרמטית שלפי סיפוריו של ווליד, בשנות ה80 המוקדמות אימץ אותו השחקן סלים דאו וערך בו הופעות והצגות יחיד.
ווליד סיפר כי החדר כולו היה מכוסה במלט, וכי דאו, שהתפעל מאוד מהמקום ביקש אישור לחצוב מחדש את הבטון, לחזק את החיבורים ולחשוף את אבני הבניה המקוריות של המקום.
השחקן ופועל נוסף עמלו כחודשיים ימים בתוך המבנה הקטן וכך נגלתה תפארתו של החדר מחדש...
אחרי הביקור בחדר הקשתות, הזמין אותנו ווליד להכיר את אימו, בת ה97. אשה לבבית שמיד הזמינה אותי לשבת על הספה לידה וסיפרה לי על ילדיה, נכדיה ובעלה ז"ל.
נפרדנו מהם לא לפני שווליד כיבד אותנו בסוכריות ובירך אותנו לשלום.
במורד הוואדי נמצא השוק.
השוק הומה אדם, מלא באנשים ובצבעים. גם שם לא היה קשה למצוא אובייקטים לצילום.
התמונות הבאות כוללות משימות שונות שקיבלנו בכוונה תחילה כדי לתרגל אלמנטים מסויימים בצילום.
מוזמנים להציץ ולהתרשם...
ובסופו של דבר למרות הקשיים הטכניים יצאו גם כמה תמונות מעניינות של עוברי האורח; חלקם מקומיים, חלקם אורחים.
אחרי הכל, הכל אנשים, לא?
.JPG)
.JPG)
