קייטנת אמא - היום השלישי.

ראשית, התפעלות.

בני בכורי, גמדי האהוב, נתן לי היום לישון עד מאוחר ולא התעקש שאקום בשניה שאבא שלו ואחותו יצאו מהדלת.

לא זאת בלבד, אלא שמר בכור היקר - חזר לישון ולהתפנק כל הבוקר במיטה.

ברכות לך ילד, התקבלת לצד שלי של המשפחה!

את הבוצוריים והצהריים בילינו היום בבית הממוזג. 

גם את זה צריך לפעמים.

מר בכור לא אהב את הרעיון, וניסה לשכנע אותי מדי פעם שצריך לצאת כבר מהר, כי יסגרו "את המקום שהולכים אליו" כדבריו...

אבל בסופו של דבר, בוקר עם אמא.

קריר.

עם ארוחת צהריים נורמלית ושפע של משחקי הבית - מאוד רצוי בין ימי טרפת הקיץ המצוייה.

כשראיתי שלגוזל מתחיל להיות משעמם, וכאמור שנת צהריים היא לא אופציה כשישנים בבוקר (כלומר, תלוי את מי שואלים - אני בכיף הייתי חוזרת לשמיכה שלי...) שלפתי מהמגירה בחדר חוברת עבודה.

לפני כמה ימים הייתי עם מר בכור בחנות חמרי יצירה וכלי כתיבה, ומלבד דברים שקנינו הביתה ולקראת שנה"ל הממשמשת ובאה, הוספתי לסלסלת הקניות גם שתי חוברות עבודה.

קשה לי מאוד עם דחיפה של ילדים לקריאה וכתיבה בגיל מוקדם,

וגם אם זה מגיע מהילד, אני די משוכנעת שרב הילדים שבגיל 4 כבר מאד מעוניינים לקרוא, לא מתוך מוכנות קוגניטיבית אלא יותר "כי יואב יודע!, כי רומי כבר מכירה את כל המספרים!" וכו'..
(עם אמא של יואב ואמא של רומי הסליחה, אלו שמות רנדומליים... אין לי מושג אם יואב ורומי יודעים לקרוא אותיות וספרות..).

אני רואה את זה על הנינג'ה. 

מאז שאחיה הגדול התחיל להתעניין במספרים ואותיות, היא כל הזמן מבקשת שנלמד אותה. 

והיא בת 3. 

אז כן, הגמד כבר מזהה את אותיות השם שלו, ואותיות שמה של אחותו, יודע לזהות "אבא" ו"אמא" וגם חלק מהספרות.

כשפניתי לעמוד עליו הוצגו החוברות, דווקא נמנעתי מחוברות לעידוד כתיבה, כי בנוסף לכל, כאשר הוא נתקל בקושי בתחום הזה הוא מתייאש ומתרגז ולתפיסתי, אין סיבה לחוות חוויות כישלון מכתיבה כבר בגילו...

את עינו של הגמד דווקא צדה חוברת של מספרים.

עם המספרים קל לו יותר, ולפחות בהקשר של תחושות האכזבה, זה נראה פתרון הוגן. הוא ביקש, ואני הוספתי לעגלה.

אחר כך ראיתי חוברת של מבוכים לגילאי 3-6. אחרי עיון קל בה, היא נראתה לי דווקא מאוד מתאימה לו, ולסוג המשימות שהוא אוהב לבצע.

נרכשו.

חוברת המבוכים היא זו ששלפתי מהמגירה.

הגמד התיישב ליד השולחן, ותוך 30 דק' הודיע לי שהוא סיים ושאל אותי אם אני רוצה לראות אם הוא עשה נכון... (ילד, מי סיפר לך שזו העבודה של אמא?!?!)

ניגשתי.

התכוננתי להסתכל להגיד כל הכבוד, ולספר לו שהיה מאד נעים לראות אותו עובד כל כך יפה, להתעלם ממה שהוא לא ממש הצליח (הוא לא יודע להשתמש במחק ולהתחיל מההתחלה).

הסתכלתי.

שישה עשר מבוכים פתורים.

לחלוטין.

ונכון.

אמא אווזה שבי לא נתנה לתיאוריות הפדגוגיות להפריע, והרגישה מאוד מאוד מאוד גאה...

אחרי ארוחת הצהריים התארגנו ויצאנו לאסוף את הנינג'ה מהמעון.

משם התחנה הבאה: אחר הצהריים אצל סבתא, ניפנוף שלום לאמא, ויצאתי לפגישה.

חזרנו בערב הביתה, עטורי עוגיות שהוכנו במטבח של סבתא, עייפים ומרוצים.


עלות היום: 
חוברת עבודה של "נירים": 15 ש"ח.

קייטנת אמא - היום השני...

לא היתה הרבה שינה הלילה, והייתי עייפה.
בכל זאת,
ב8:00 גררנו את עצמנו החוצה מהמיטות.
סליחה, תיקון טעות - נדי גרר אותי מהמיטה.
"נו, אז כבר יש לך רעיון ליצירה?" שאל אותי הגמד.
"יצירה?" שאלתי מנומנמת.
"כן, היום עושים יצירות בבית! אמרת!"
"לא חמוד, היום לא עושים יצירות" עניתי וראיתי את המבט המאוכזב בעיניים. 
שנייה לפני שהגמד עיוות את פניו לפרצוף ה"אני עומד לבכות המון המון המון כי הבטחת!" הבנתי איפה הכשל התקשורתי.
"מחר נעשה יצירה, היום יש לנו כרטיסים להצגה, זוכר?"
מיד הפנים המתעצבות התיישרו, וקפלי חיוך עלו על זוג הבקלעך שלו.
יש לו, לילד שלי תחביב: לשנן לוחות זמנים.
לרב בחופשים הוא מבקש שאשנן איתו מה עושים בכל יום: היום יום ראשון - הולכים לסבתא, מחר יום שני - הולכים לפארק, אחר כך ביום שלישי - נוסעים לטיול וכו'....
מה שכן, 
בחופשים הארוכים - הלו"ז הזה נחרט בזכרונו, אבל לא תמיד בסדר הנכון...


אחרי תיקון הטעות, חזרנו להתארגן.
קפה זריז,
קצת פירות וכריך לתיק ו...הופ!
לאוטו.


בנסיעה לשם דיברנו על מה ההבדל בין סרט להצגה, ועל ההבדל בין שחקנים לזמרים, על ההבדל בין משאית גרר למשאית שנושאת רכבים חדשים, על איך יתכן שאתמול היינו בסרט בחיפה והיום אנחנו נהיה בהצגה בחיפה, ושני הדברים הללו הם בכלל לא באותו מקום ("אמא, נכון שאתמול היינו בקצה של חיפה והיום אנחנו נהיה באמצע?").


ב9:50 הגענו לאולם קריגר בחיפה, לצפות בהצגה "איה אאוץ' ואווה".
בלובי עמדו המון הורים וילדים, מוכרי כרטיסים וסדרנים, אנשי הפקה ומוכרת הדי.וי.די של "התאטרון שלנו" עם שלל קופסאות פלסטיק צבעוניות.

אחרי ביקור קל בשירותים, נכנסנו לאולם.
הגמד מאד אוהב לזהות מספרים (כולל את אלו שהוא לא מכיר עדיין...) ולכן ביקש לדעת באיזו שורה אנחנו יושבים.
לאחר שאיתר את שורה מספר אחד-אחד (11) הוא עבר לחפש את הכסאות שלנו. כסא שתיים-שלוש וכסא שתיים-שתיים.
אחרי דקה קצרה הוא עצר בשמחה ליד כסא וקרא - "מצאתי!!! הנה שתיים-שלוש".
הוא צדק, רק שזה היה כסא 32 במקום 23...

חיפוש נוסף מהיר והתיישבנו.
והמתנו.
והמתנו.
בזמן ההמתנה מושמעת מוסיקה, שירים מכל ההצגות ברפרטואר התיאטרון. מוסיקה נעימה מאוד.
בכל פעם שנגמר שיר, הגמד התרגש מחדש והיה בטוח שההצגה מתחילה, וכשהתחיל השיר הבא קצת התאכזב שלא כך היה הדבר...

בסופו של דבר עלה לבמה רונן, שמסתבר שהוא דמות טלוויזיונת ידועה לגיל הרך.
איך אני יודעת זאת?
הוא פנה לילדים והציג את עצמו, הסביר שאת האזניים שיש לו בתכנית הטלוויזיה "שאתם וודאי מכירים" הוא לא מרכיב היום ושהיום הוא בימאי ההצגה.
סיפר על הולדת ההצגה, על הפרסים שהיא זכתה בהם.
אני מניחה שלילדים שמכירים אותו מהטלוויזיה ההקדמה הזו היתה טובה, עוזרת לריכוז.
לילד שלי (ואעפס, גם לי...) זה בעיקר גרם להתנדנד על הכסא בחוסר סבלנות.
אבל התמורה לא אחרה לבוא.


ההצגה היתה מעולה.
מוסיקה כיפית,
טקסטים ברורים,
בדיחות בטוב טעם ומתאימות לילדים,
תלבושות קסומות
ורמת משחק נהדרת.
לרב אני לא באמת סובלת הפעלות והצגות לילדים.
תמיד נדמה לי שהצגת הדמויות מתיילדת בכוונה כדי "להגיע לרמת הילדים", המון פעמים מסתננות לתוך הטקסט בדיחות שהילדים לא מבינים כלל והן לחלוטין קריצה "עאלק-הומוריסטית" כדי לשמח את ההורים שבקהל (טריק זול של ליצני יומולדת מעצבנים...).
לא הפעם.
הפעם יצאנו שנינו, הגמד ואני, עם רצון לדלג משמחה.
לא עשינו את זה, גם כי הרצפה בקריגר היתה חלקה וכי הלובי היה מלא בקהל שהגיע להצגה שאחרינו... אבל בהחלט היינו עליזים ושמחים.


אחרי הצגה טובה, אין כמו גלידה להפוך את הבוקר למושלם.
הרמנו צלצול לחברה טובה ששוריינה לטובת העניין מבעוד מועד, עלינו למרכז הכרמל והתיישבנו בגלידריה.
אחרי גלידה עם סוכריות צבעוניות (גם אני כמעט התפתיתי, אבל בתכל'ס - הן לא טעימות...), חזרנו לאוטו והפלגנו הביתה.





הגמד נרדם עוד באוטו, והגענו בזמן אפילו לשעתיים של שנת צהריים מבורכת.
את אחר הצהריים אנחנו מבלים בבית...




עלויות היום:
2 כרטיסים להצגה (מכירה מוקדמת, דרך ארגון המורים): 90 ש"ח.
גלידה (לג'נדה. לא זול, אבל טעים...): 30 ש"ח.

"ארץ בגדי הים"

לפני שבוע איריס מתה.

מה זה אומר?

דרור כתב בבלוג שלו, שלדר הוא אמר שאמא לא נושמת יותר...

מה זה אומר?

כל הפייסבוק שלי מלא תמונות שלה, עם המון המון חיים בפנים.

אז איך זה שהיא לא חיה יותר?

אני חושבת עליה הרבה.

מזה שבוע שאני לא ממש ישנה...

בהתחלה זה היה מהעצב.

אחר כך אולי ממבוכה.

מבוכה שאני לא מבינה את העניין הזה,

שאיריס מתה.

הרי יש עוד הודעות שלה בפורומים...

חצי יום לפני ההודעה הקצרה, היא עוד סיפרה בקומונה על "ארץ בגדי הים" בתל אביב,

ואני חשבתי שזה יופי של שם לסיפור ילדים...

אפילו ניסיתי ממש חזק לחשוב איזה סיפור כותבים על ארץ בגדי הים איזו עלילה לפתח, או לפחות בסיס של עלילה, שכשיהיה לי מעט יותר זמן, אולי אצליח לכתוב סיפור כזה.
אולי אפילו לתת אותו לאיריס, הרי היא ההשראה.

אבל איריס מתה.

אין לה יותר חיים.

בלילה שאחרי שחזרנו מ"שימוח האבלים" כפי שקראתי לזה, נדי שאל אותי המון שאלות.

"אמא, לילדה שזה היה הבית שלה קוראים דר?"
"כן".
"והאיש הזה, דרור, הוא אבא שלה?"
"כן".
"אז מי מכולם שם זאת אמא שלה?"
שאלתי את עצמי לשבריר שניה מה לומר לו, ואפילו נזפתי בעצמי על שלא תכננתי את זה מראש, זה היה ברור הרי שהעניין יעלה...

"לדר אין אמא, כלומר יש לה, אבל היא בשמיים".

מיד חשבתי על זה שאיריס לא היתה אדם מאמין (בלשון המעטה...) ותיקנתי את עצמי לניסוח של דרור, מהבלוג:

"אמא של דר נמצאת בזכרונות שלה, ובמחשבות".
נדי הסתכל עלי וחייך

"וגם בחלומות, נכון?"...

אחרי העצב, והמבוכה, באה הדאגה.

אני הרי בסדר,

היא לא היתה חברתי הקרובה, בטח לא אשתי או אחותי.

"סתם", חברה.

על סף ה"מכרה"...

ואני דואגת.

ומה את בכלל דואגת?

מה? גם לאיריס דאגת ככה? אני שואלת את עצמי.

והתשובה היא כן.

כבר כתבתי שמפורים נראה היה לי שאיריס נחלשת, מתעייפת.

וכשדרור עדכן שהיא מתאשפזת שוב ושוב, ואחר כך, כשנכנס מחולל החמצן לביתה, ידעתי שכדאי לסוע לבקר.

כמעט התקשרתי לאחת החברות שהיו ברשת "משמרות" הלווי בבית החולים כדי לשאול מתי יהיה בסדר לבוא.

אבל עצרתי את עצמי.

חשבתי על זה שהמון אנשים מבקרים אותה.

שהיא בטח עייפה מזה.

שבעצם למה שהיא תרצה שמישהי שפוגשת אותה פעמיים-שלוש בשנה תבוא להיות איתה בבית החולים?

בהתחלה חשבתי שזה תירוץ לעצמי,

ושאולי אני זו שלא יכולה לראות אותה ככה.

אולי זה באמת נכון.

זה כבר לא משנה.

אחרי שהיא נפטרה הבנתי שפספסתי את האפשרות לדאוג לאיריס...

ועכשיו,

 יש אחרים לדאוג להם.

ללוויה הגעתי עם שיר אחד בראש.

"היי שקטה"...

חשבתי שיהיה זה נכון, אחרי הלוויה, לעמוד ליד הקבר, ולהתחיל לשיר אותו. לא חזק, אבל גם לא לגמרי חלש.

שאולי אנשים ישמעו אותי, ויצטרפו.

בסוף, בשניים מההספדים הוזכר השיר הזה, והרעיון שלי הפך מיותר.

לא צריך לשיר לה שיר ערש שכזה...

אחרים עשו זאת טוב ממני.

אחרי הלוויה, ליד הקבר, ליד כל הפרחים, כרעתי להסתכל.

חצי מהאנשים כבר עזבו את המקום,

החברות הקרובות, עמדו לא רחוק.

דרור והגולדמנים עמדו שם גם איפה שהוא ודיברו וחובקו ונוחמו...

ולא היה מתאים יותר מלהביט בין הפרחים, לרווחים הקטנים שיצרו עיגולי "זרי יום הזכרון" הללו, להציץ על הרגבים ששכבו מתחת לפרחים אבל מעל איריס, ופשוט להתחיל לשיר.

לא חזק.

אפילו לא בינוני.

שאף אחד לא ישמע.

 "היי שקטה,

עכשיו הכל בסדר,

אפילו המחנק עומד להשתחרר...

זה לא הגהינום

ובטח לא גן עדן,

זה העולם שיש ואין עולם אחר...

היי שקטה כאילו אין בך דופי

כאילו האוויר נותן לך הגנה.

כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי,

כאילו מעפר פורחת שושנה.

היי שקטנה כמו לא עברת אף פעם,

כמו לא היית צרימה בנוף המטופח...

כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם,

כמו אלומת האור הנה מצאה אותך...

היי שקטה כאילו אין בך דופי

כאילו האויר נותן לך הגנה,

כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי,

כאילו מעפר פורחת שושנה...

היי שקטה,

כמה אפשר לשטוח את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה?

כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כוח,

כאילו השלווה היא חוף הבהלה..."

החלטתי שאני אכרע ככה עד שאסיים.

שהשיר הזה הוא לאיריס,

ושאני לא אפסיק אותו בכלל. גם אם מי שלידי ישמע אותי ואני אתבייש,

גם אם יסתכלו עלי כמו על מוזרה,

אני אשיר לה.

איפושהו בסוף הפזמון השני, מישהו ניגש אלי.

זה היה דרור.

הוא בא לומר שלום, ובאחת, נעמדתי.

לא הפסקתי לזמזמם, אבל שיניתי את תנוחת הכריעה.

תוך כדי שהוא מדבר על דברים שהתכתבנו לגביהם חודש קודם לכן,

תוך כדי שחיבקתי אותו,

הפסקתי לשיר.

בהתחלה כעסתי על עצמי,

שלא סיימתי את השיר לאיריס.

אחר כך הבנתי, שלא לאיריס צריך לדאוג עכשיו...

אלא לדר, לדרור, ולבנות.

ואני לא יודעת איך.

אני אפילו לא חושבת שהם צריכים ממני משהו.

יש להם מספיק אהבה,

מספיק ניחומים,

מספיק משפחה וחברים קרובים יותר ממני...

אני אפילו לא יודעת מה לשיר להם...

קייטנת אמא - היום הראשון

הבוקר התחיל מנומנם...
האיש ארגן את הנינג'ה לגן ויצא.
נשארנו הגדול ואנוכי.
הוא כל כך התרגש,
מרגע שהתעורר בבוקר חיכה לרגע הנכסף שיגיע,
אחרי הכל, אתמול סיפרתי לו שהיום הולכים לסרט.
"בקולנוע?" שאל בהתרגשות,
"כן" מחיתי דמעת התרגשות פולנית, כמה שהשפה בה הוא משתמש עשירה... בקולנוע.


מ6:30 בבוקר הוא במצב המתנה.
ב7:45 העיר אותי פעם ראשונה, לספר לי שהוא כבר צחצח שיניים ואכל צ'יריוס ושתה שוקו ודווח שעכשיו הוא בא לישון לידי.
נמנם לידי במיטה, וכל 10 דקות הרים את הראש לראות אם כבר קמתי להתארגן.
העיר אותי פעמיים לשאול אם כבר צריך ללכת.
אחר כך העיר אותי שוב, כדי לשאול אם בסרט, יהיו שחקנים מחופשים על הבמה כמו בהצגה שראינו...
בסוף קמנו.
יצאתי עם הפיג'מה לסלון, והרתחתי את המים.
"את מאורגנת?" שאל אותי קול קטן ונרגש מאחורי.
"אני בפיג'מה... אני אסיים להתארגן, נכין את התיק ואז נצא." צחקתי ועניתי.
"אה".
הוא נשמע מאוכזב...
נכנסתי לשירותים.
"אמא" שמעתי את הקול הקטן-נרגש מאחורי הדלת... "מה את עושה קקי או פיפי"?
התפוצצתי מצחוק "מה רצית?"
"תגידי לי מה צריך להכין בתיק, אני אעזור לך!".
שלחתי אותו להוציא תפוח מהמקרר, ולהביא סנדלים ואת בקבוק המים שלו.
אחרי שלוש שניות (או כך נדמה היה לי) חריץ קטן בדלת נפתח וזוג עינים הציץ בי.
"שמתי תפוח, וגם את המשקפי-שמש שלך...".


כשסיימתי להתארגן ניגשתי לתיק. 
התפוחים היו בתא של הארנק, והמשקפיים כמובן זרוקים בתא הגדול. היו עדויות לכך שהוא אפילו ניסה לסגור את הריצ'רץ' של התיק.
ארגנתי את הפוגרום ויצאנו.


כשהגענו לקולנוע, הוא היה ריק למחצה. ככה זה כשהולכים לסרט בט' באב. 
בכניסה לקולנוע פגשנו שני בחורים חמודים ואהובים עלינו במיוחד, הידועים בתור האחיינים של האיש ושלי.
גם הם באו לסרט, אבל אחר.
את חצי השעה שבין איסוף הכרטיסים לבין תחילת הקרנה העברנו יחד בסיפורים על אגדות עם סקוטיות (בכל זאת, ישבנו ליד פוסטר של "אמיצה"...).

נכנסנו לקולנוע והתיישבנו.
התחילו פרסומות.
מי הגאון שבוחר פרסומות להקרנת סרט ילדים? (ביום ראשון, בחופש הגדול, סרט מדובב - מה הסכוי שיהיו שם מבוגרים באופן עצמאי???).
אני מודה, הפרסומת של "יס" עם ג'יימס גנדולפיני נהדרת בעיני, אבל לא לגילאי 4 ("אמא, למה הם יורים באיש? מה הם זורקים לנהר?").
אחרי 20 דקות של פרסומות, התחילו ה"בקרוב"ים. 
הסבלנות התחילה להתפוגג...
לפחות כאן נרשמה רווחת אנחה. כל הסרטים שהוצגו אכן היו סרטי ילדים.


כשהתחילה הקרנת הסרט, הגמד היה מרותק.
צחק עם כל שטות של הזברה, עם כל התקלות של הג'ירף והקשיב בקשב רב.
אחד הדברים שאני הכי אוהבת בצפייה בסרטים איתו, 
הוא לראות אותו מתפוצץ מצחוק מבדיחה, שלא קשורה דווקא למשהו חזותי, אלא הבנה נטו של הומור. לפעמים נדמה לי שהוא אפילו מבין הומור ציני....


אחרי כמה דקות הופיעה הדמות הרעה. 
עוד כשהציגו אותה, הגמד כבר הביע אי שביעות רצון מהעניין.
והאמת? 
היא באמת היתה די נבזית.
דמויות של חיות "רעות", עוד קל להסביר. לפחות את אלו שמסווגות כטורפות בעולם האמיתי.
בני אדם רעים,
כבר יותר קשה לי להסביר לילד בן צ'ופצ'יק לחמש...
אז התמקדתי בלספר לו שהיא בסוף לא תצליח לתפוס את גיבורי הסרט, והוא האמין לי.
אחרי שעה,
כשהוא כבר הבין שהגיברת המרשעת לא הולכת לשום מקום,
הרגשתי יד קטנה אוחזת לי בזרת.
"אמא" לחש "היא מפחידה אותי. בואי נלך".
יצאנו מהקולנוע, יד אחת אוחזת בזו של אמא, והשניה בשקית הבייגל'ה שהבאנו מהבית.


בדרך חזרה הביתה עוד עברנו לבקר חברים שלי, ולהגיד שלום.
והגמד אפילו קיבל בלון לשחק איתו ולרוץ איתו בשבילים...

הגענו הביתה ב14:00 ומייד נפלנו לשנ"צ ערבה...


עלויות היום:
2 כרטיסים לסרט: 82 ש"ח.

אז... קייטנת אמא?

היום, באופן רשמית מתחילה התקופה המכונה בביתנו מזה ארבע שנים "קייטנת אמא".
השבוע אני והגדול מבלים יחד, ומהשבוע הבא מצטרפת הנינג'ה הקטנה לחבורת הקיץ שלנו.
מאחר ולשבת כל יום בבית, וקצת ללכת לפארק או לסבתא זה תכנון לא רע, אבל שסביר להניח יגרום לנו לאכול אלו את זו חיים (ואם היה ספק: "זו", זו אני).
אז צריך תכנית.
כמו בכל שנה, שלחתי לפני שבועיים בערך, טבלה לכל חבריי ומכרי, עם תכנית בסיסית שהיא בסיס מ-עו-לה לשינויים כמעט לכל אחד מימי החופשה.
החברים מוזמנים להגיב, להצטרף, להציע חלופות...
כמובן שמאז השליחה ההיא - התכנית באמת התעצבה לה מחדש לפחות פעמיים-שלוש... הכי כיף!
כמובן #2 - היא עוד תשתנה ותתעצב. מגילוי מרעיש של איזו הצגת ילדים נחמדה או הזמנה ספונטנית של חברים, ועד ימים שבהם פשוט נתעייף וכן נרצה (באופן מפתיע וחד פעמי) לרבוץ לנו בבית באין מעשה (ו... נתחרט על כך בערך 10 דקות אחר כך... אבל גם את זה צריך לעבור).


השנה, חשבתי בנוסף לכל, לתעד את הקייטנה.
החל ממה עשינו, דרך עלויות של הפרוייקט הזה (כי מסתבר שזה לא מעט השקעה, קייטנת אמא איכותית, אפילו בלי מליון אטרקציות נוראאא מגניבות), ועד סיכום תחושות שלי ובמידת האפשר גם של הגמדים.


אז... הקייטנה יוצאת לדרך!
(ושיהיה לנו בהצלחה... אוי א-ברוך...).

שינוי בתכניות...

השבוע הייתי אמורה להתיישב ליד המחשב, ולכתוב פוסט ארוך על הטיול לכרתים.
שבוע מלא מלא בחוויות משפחתיות, דברים שלמדנו על עצמנו ומה לא...
תחילת השבוע היתה עמוסה, פלוס קצת עייפות צבורה, ועוד לא יצא לי להתיישב לכתוב.


היום הגיע הודעה במייל על פרסום פוסט בבלוג שאני מנויה אליו.
הפוסט הזה 
ברגע שסיימתי לקרוא אותו היה לי ברור שאין לי שום סכוי לכתוב שום דבר חוץ מאשר על איריס ואל איריס...


את איריס הכרתי וירטואלית לפני בערך שש וחצי או כמעט שבע שנים.
שתינו שוטטנו לנו יחד עם עוד כמה וכמה נשים מקסימות בפורום "חתונות" של תפוז.
ברגע שאיריס הגיעה לפורום, היא מייד תפסה בו מקום מלכותי. ייעצה, פירגנה, נתנה חוות דעת, רעיונות לשיפור.
כתבה המון ועודדה בנות, והיה ברור שמדובר במישהי יוצאת דופן, "טיפוס טיפוס".
גם אחרי שהסתיימה לה עונת החתונות וכולנו "עלינו כתה" לפורומים שהיו יותר רלוונטיים לחיינו, נשארנו איריס ואני באותה קבוצה וירטואלית.
באופן מצחיק, 
המימד הוירטואלי יכול לחשוף אותנו להמון סכנות, 
אבל גם עשוי, כמו במקרה של קבוצת הנשים שהכרנו בפורומים הללו, להוות קבוצת תמיכה אדירה, ומעגל חברתי מופלא.
כמובן, שבחלק מן המקרים, החברויות גם יוצאות מהוירטואליה ועוברות לחיים האמיתיים.


את איריס פגשתי בפעם הראשונה פנים אל פנים בסוכות, 2007.
הייתי אז בהריון מתקדם עם בכורי.
נפגשנו ארבע נשים בבית של חברה טובה.
היינו שם אמא לילד, הריונית מתקדמת, הריונית בשלבים הראשונים מאוד (שהיום הם ילדה מהממת בת 4...) ואיריס, שבדיוק קיבלה אישור רפואי להתחיל את נסיונות הכניסה להריון.
אני מניחה שברור לכולם על נסבה רב השיחה באותו אחר צהריים...
אכלנו, שתינו, ראינו תמונות מהטיול שאיריס ודרור בדיוק שבו ממנו.
היה מופלא. אחר הצהריים של צחוק והנאה מחברתן של נשים מדהימות אחת אחת.
ואז חזרתי הביתה.
הקשר עם איריס ועם שתי החברות האחרות לא נשאר יותר מדי במישור הריאלי. אולי בגלל מרחק המגורים שלי, אולי מסיבות אחרות, אך נשארנו באותה "קהילה" אינטרנטית וזו בחיים של זו.


כשנה וחצי אחר כך (בערך) איריס ודרור עברו לביתם החדש, שהפך עד מהרה מבית של משפחה רגילה לשם דבר בקהילה שלנו: "קאזה כהנוביץ'".
בכל חג, או קיץ, או בכלל כשרק הייתה הזדמנות, איריס הזמינה אותנו אליה הביתה.
לא רק את החברות הקרובות, או את אלו שכמוני היא פגשה פעם, מתישהו מזמן...
אלא את כל מי שרק רצה לבוא להתארח בבית החם והמזמין הזה.
היינו יושבות שם ימים, ושעות,
מדברות,
אוכלות (כל אחת הביאה משהו וכולנו כיבדנו את כולם) והכל בניצוחה של איריס שבשלוות נפש נדירה ובחיוך מזמין אירחה את כולנו.
אחר הצהריים היה מצטרף גם דרור, בן זוגה, כך למדנו גם החברות הרחוקות יותר, מיהו האיש הזה, שאיריס בחרה לשלב את חייו בחייה. נדמה היה לי לפעמים שהוא כמעין המראה הגברית שלה. איש מקסים, שאוהב להנות, אוהב אנשים ותמיד מחייך (גם כשהשארנו לו ערימות של כלים בכיור, או כשהילדים שלנו נכנסו עם הבימבות הישר אל הפרקט החדש... מודה שאני כנראה לא הייתי מסדרת את זה בשלוות נפש שכזו...).


לא סתם קיבצה סביבה איריס די הרבה חברות קרובות מהקהילה הזו.
חברות כל כך טובות ואוהבות.
יש בה משהו, באיריס, ששובה את הלב. 


בפעם האחרונה שפגשתי אותה, במפגש האחרון בקאזה, שנערך בפורים, בילינו יפה כהרגלנו, אבל משהו כבר נראה חסר.
איריס ישבה ליד האי במטבח,
כבר לא היה לה כח להסתובב בין כולנו, 
להתיישב פעם על הספה, ופעם בחוץ על הדק.
היא ישבה ליד האי, על כסא גבוה, עם רעמת תלתלים קטנה ומשקפיים צבעוניים ושוחחה בשמחה עם כל מי שבאה להתיישב לידה.
כשיצאתי משם, אמרתי לעצמי באוטו, שהיא נראית לי עייפה.
מיד הרחקתי את המחשבות הללו,
זו סתם ראיית השחורות שלי, חשבתי.
ישר אני עושה מהכל טרגדיה.
היא הרי באמצע כימותרפיה, ברור שהגוף קצת עייף...


לצערי הרב, 
מה שנראה כעייפות קלה, 
מתחיל להתברר בחודשים האחרונים כהחמרה של המחלה.
והפוסט של דרור היום בבלוג,
הוא הבוקס בבטן החזק ביותר שקיבלתי מזה זמן רב.


איריסק'ה,
אני יודעת שאת לא אדם מאמין,
ושזה רחוק ממך שנות אור,
אבל יש בכל מיני אמונות (לא רק ביהדות) איזושהי תפיסה שאדם מגיע לכאן כדי לתקן משהו, להעניק משהו לעולם, לסייע...
את ודרור השפעתם טוב על כל כך הרבה אנשים, כך שלא משנה מה יקרה - אין מישהו שפגש אותך בשנים האחרונות שלא קיבל ממך משהו, איזה שיעור קטן לחיים.
אני מקווה שהידיעה הזאת מחזקת אותך... ולו במעט.


והתקוות...
מצד אחד, שום דבר כבר לא נשמע אופטימי,
מצד שני...
חייבים להיות אופטימיים.
כבר לא יודעים למה לקוות ולמה להתפלל.


אני כרגע מתמקדת בתפילה אחת,
שאת ואני נתראה שוב,
פנים אל פנים,
חיוך אל חיוך...
בקרוב.