אם יש משהו שאני אוהבת לראות את התלמידים שלי עושים - זה יוצרים.
לשמחתי, אני מלמדת שני מקצועות שבחטיבת הביניים עוד יש זמן ויכולת (גם מבחינה מערכתית) להשתעשע בהם מדי פעם, ולעשות דברים מעט מחוץ לריבוע הקטן של הלימוד הסטנדרטי...
אני משתדלת אחת לשנה בכל מקצוע במקום לבחון את הילדים במבחן "לפי הספר" לתת עבודה. לא עבודת מחקר, או עבודה עם המון שאלות שיש לענות עליהן, אלא, כאמור משהו יצירתי.
התגובות בחדר מורים מרובות: מ"איזה יופי!" ועד ל"אבל ברור לך שההורים יכתבו להם את העבודה!".
אני בדרך כלל נוטה לחייך, ולא להגיב.
יש לי שתי אמונות בתחום הזה, והילדים יודעים אותן:
האחת, אני בוחרת נושאים לעבודות שצריך הרבה הבנה של החומר, הבנה שנרכשה מן הסתם בכתה, כדי לכתוב את העבודה. אמא, נבונה ככל שתהיה לא תדע על מה דיברנו בכתה, אלא אם כן ילדה יאמר לה בדיוק מה למדנו (מה שאומר שהוא למד את החומר - וזו הרי המטרה...).
השניה, הם יודעים שכאשר הם מגישים לי עבודות ברמה גבוהה, זה סימן שהכתה התקדמה, ולכן במבחן הבא אפשר יהיה לדרוש תשובות ברמה שהופגנה בכתיבת העבודות. כלומר, רצוי שאדע באמת מה מצב היכולת שלהם.
אני לא אומרת שלילד בכתה ז' ח' או ט' קל לעשות את החישובים האלו. יש עבודות שרואים שהתלמידים לא כתבו לבד.
אבל לא על עקיפות חוקים אני רוצה לכתוב...
אני בדיוק בעיצומה של בדיקת העבודות של השנה.
בכתה ח', זו השנה השניה, שאני מבקשת מהתלמידים לסכם נושא שלמדנו: ההתיישבות באמריקה והקמת ארה"ב.
אבל איך מסכמים נושא שלא יהיה משעמם?
איך יוצקים יצירתיות למשהו שכתוב מילה במילה בספר הלימוד?
איך אני יכולה לוודא שמי שכתב לי את העבודה הבין את מה שכתב ולא סתם העתיק מויקיפדיה?
ביקשתי מהתלמידים לכתוב יומן.
להמציא דמות, ולכתוב את יומנה לאורך התקופה הנידונה.
ביקשתי מהם לכלול את השלבים המרכזיים של התהליך אותו הם מתארים, ולכתוב מה דעתה של הדמות על כל אחד ואחד מהשלבים ומה היא מרגישה כלפיהם (היא היא מפחדת? האם היא שמחה? האם היא מנצחת? סובלת?...) ולהגיש לי.
מזה יומיים-שלושה אני קוראת את היומנים.
יומנים של מהגרים אירופאיים, יומנים של בני המושבות, יומנים של חיילים בריטיים שנשלחו לשמור על המתיישבים, יומנים של צרפתים, אפילו יומן אחד של אינדיאני שמסתכל על מה שקורה ביבשת שקודם היתה שלו...
מרתק.
דבר אחד תפס אותי תוך כדי הקריאה: אני קוראת את היומנים שלהם, ורואה - רואה ממש שחור על גבי לבן, שהם שמו את עצמם במקום אותה דמות.
כיצד? נשמע טיפשי.... איך יכולתי לדעת מה חשב הילד כשכתב את יומנו של הקפטן האנגלי? או מה חשבה הילדה שתיארה את קשיי בן מסצ'וסטס?
אני רואה את האמיתות היומיומיות שלנו, שהיום כל כך מובנות לנו - מתגנבות להם כמו מרגלים קטנים לתוך הטקסטים:
החייל ששולח לאשתו מכתב מהחזית ובה הוא מתנצל שהשאיר אותה לבד עם הילדים ולא נמצא לעזור לה (הSMS שאבא שולח לאמא כשהוא חוזר מאוחר מהמשרד?)
הילדה ששמחה שעכשיו כשהתיישבו באמריקה גם אבא וגם אמא מצאו עבודה ולכן המצב הכלכלי השתפר (אמא שיוצאת בבוקר מטופחת ומחייכת לעבודה?).
האמא שמספרת שבמושבה החדשה היא ובעלה בחרו לילד שלהם בית ספר הרבה יותר טוב מהשאר (חוק ביטול איזורי הרישום?).
ועוד...
הרי אם הייתי לרגע עוצרת אותם מלכתוב, ומזכירה להם שנשים לא ממש יצאו לעבוד, שמה שהן עשו רב הזמן הוא לטפל לבד בבית ובילדים, שאם היה בית ספר אחד בכל בוסטון זה היה ממש במקרה...
אם הייתי מזכירה להם את זה הם היו מחייכים ואומרים "אה, נכון, בעצם...".
אבל הם כתבו את העבודות.
ונכנסו לנעליים של הגיבורים שיצרו.
והתרגשו איתם, ופחדו איתם, והתעצבו איתם... ושכחו לרגע איפה נגמר הגבול של המאה ה21 ואיפה מתחיל הגבול של המאה ה18.
וגם אני,
התרגשתי לקרוא איך הם מדמיינים את עצמם אז... פעם...
מחליפים נקודות מבט בזו אחר זו, מערבבים אותם טיפה, ומעלים בקדרת התבשיל שלהם ניחוחות של יצירה.
