עוברים דירה

הבלוג עבר דירה, והוא עכשיו ניתן לצפייה בכתובתו החדשה באתר וורדפרס

לבלוג 


מוזמנים ומוזמנות בחום!
שלכם,
גברת פטפטת.

סוף העולם...

כשסיימתי ביום רביעי האחרון שיעור בכתה ח', הזכרתי להם את המבחן שיש להם בשבוע הבא.
בלי לחשוב יותר מדי זרקתי בנוסף גם את המשפט: "ומי שבונה על סוף העולם ביום שישי, צפוי לאכזבה. אתם כנראה תצטרכו ללמוד אליו בכל זאת...".
חיוכים הופיעו בכתה על פני התלמידים,
אבל אלו היו חיוכים רק לרגע.
מיד לאחר מכן התחיל גל השאלות...

מאז יציאת הסרט 2012 כולם מודעים לקיומו של לוח שנה שייצרו בני המאיה, שמסתיים בתאריך שבחישוב מהיר חל היום. 21.12.2012.
אני לא בדיוק יודעת איך הגיעו לשעה שמצויינת בכל נבואות האפוקליפסה, אבל זה אמור היה להתרחש לפני בערך 20 דקות מזמן כתיבת שורות אלו.

מאז שתלמידי הכתה ששלי היו בכתה ז', אני שומעת על התאריך הזה.
חלקם צוחקים עליו, חלקם מפחדים ממנו.
גם אלו שמסתירים, מדי פעם מציפים את השאלות האלו...
"זה לא מפחיד אותך אפילו קצת?" שאלה אותי תלמידה שלי בשנה שעברה...

מאז ילדותי אחד הפחדים הכי גדולים שלי היו מחשבות על כך שיום אחד כנראה שכדור הארץ יתפוצץ. אני לא יודעת לפי מה החלטתי את זה, אבל מתוך הבנה, שזה משהו שקורה לחלק מהכוכבים, הנחתי שגם לכאן זה יגיע מתישהו, גם אם זה יהיה אחרי מותי.
אני זוכרת את עצמי רצה באמצע הלילה לסלון, מתכרבלת בין אמא שלי לאבא שלי, עד שהייתי נרגעת.
זה נראה לי משהו מעבר ליכולת תפיסה של אדם, לא כל שכן, ילדה בת שש או שבע.

בשנתיים האחרונות אני עסוקה בהפגת החששות האלו.
החל מההסברים מבודחים על כך שבימי חיי (מבחינתם אני הרי מגה-זקנה!) העולם היה אמור להגיע לסופו לפחות חמש או שש פעמים והרינו עומד על תילו (פחות או יותר...) והצגה בכתה של כל קריקטורות הפייסבוק שמצאתי בנושא, ועד להסברים יותר "עמוקים" על משמעותם של ממצאים ארכיאולוגיים והעובדה שכל מה שאנחנו לומדים מהם זו אך ורק פרשנות אנושית, ולא יותר.  התלמידים סיפרו שהם שמעו שלוח השנה האינדיאני חזה את נפילת מגדלי התאומים, ועוד אירועים רבים ואני סיפרתי להם שיש אנשים שטוענים שרצח רבין כבר היה כתוב בתנ"ך...
פתאום, כשמדובר על משהו קרוב יותר, מוחשי, מושג יותר, זה עזר להם להבין שמועות וקונספירציות מהן.
ובעיקר הרגעתי.
אני מקווה שהצלחתי.
וגם אם לא,
כנראה שעכשיו הם כבר יודעים...

מה שכן, הטבע האנושי כנראה מחפש קטסטרופות והיסטריה.
מסתבר, שמישהו הפיץ שמועה, שיש סטייה של בערך ארבעים יום בחיזוי של בני המאיה, והעולם יסתיים עוד מעט. 
כנראה שמי שכתב שסוף העולם נדחה בגלל מזג האויר ידע על מה הוא מדבר...

נינג'ה-לדת

לפני שעתיים וחצי נדמו תרועות החצוצרות,

אופסנו המתנות,

הושכבו שני ילדים במיטות.

יום ההולדת החמישי של האיש הקטן נגמר.

אני לא יודעת למה בדיוק, אבל ימי הולדת הם באמת סיבה למסיבה עבורי.
אני נהנית להתעסק עם ימי ההולדת המשפחתיים.
באמת נהנית.

לחשוב, לתכנן, לחפור באינטרנט לגבי רעיונות.

זה תמיד מתחיל בערך חודש לפני יום ההולדת...
אני שואלת איזו עוגה הוא רוצה.

כל שנה הוא מפתיע אותי באתגר חדש.

בגיל שלוש הוא ביקש עוגת כוכב (טוב, לא אתגר גדול במיוחד...)
בגיל ארבע כדורגל ותיבת אוצר.

השנה הוא ביקש עוגת נינג'ה.

גייסתי לעזרתי את מיטב המוחות: האיש, גוגל, פינטרסט והחברות מהקומונה.

לא מעט דפים הוכנסו לסימניות של הדפדפן שלי, והרעיונות התחילו לזרום.
אפנת ימי ההולדת המושקעים והמעוצבים הגיעה גם לכאן, והאמת, שעד כמה שזה אולי מטורף, זה מוצא-חן בעיני כל כך.

רק מה?

אני לא מוכשרת במיוחד, ולמרות שאני תמיד מתכננת מראש, אני תמיד מפספסת את הפרטים הקטנים, אף פעם לא מחליטה מספיק מראש על כל הקונספט אז לא מספיקה למצוא את האקססוריז הקטנים והשווים, ובתכל'ס? אני מפנטזת על אירוח מושקע ומתוקתק – אבל אני בלגניסטית. אז המטרה הוגדרה: יומולדת שתתאים לאיזון בין כח הרצון ליכולת הריכוז שלי.

המשימה הראשונה- להחליט על מועד החגיגה.
בכל שנה עולה ההתלבטות. לפני חמש שנים, החליט בכורנו היקר לצאת בתאריך 12.12 שבאותה שנה גם התמזג עם נר שמיני של חנוכה. כבר אז הוא היה יקה שידע ב-דיוק מה הוא רוצה...
לרב אנחנו בוחרים את נר שמיני של חנוכה, אבל השנה, בהיות התאריך 12.12.12 באופן קיטשי להחריד מיוחד כל כך, עלתה שוב ההתלבטות מתי...

המשימה השניה - לבחור את מי להזמין.
תמיד יש התלבטות: פרט למשפחה, את מי לצרף – ילדי הגן והוריהם או ילדי החברים שלנו והוריהם?

השנה התמזל מזלנו... הגן של האיש הקטן מונה עשרה ילדים בדיוק. ויותר מזה, גם ההורים שלהם חברים שלנו. לא יכול להיות צירוף מושלם מזה.

מייל מפורט נשלח, וכמיטב המסורת, הוחלט לחגוג בנר שמיני.

הוכן לו"ז לחופשת החנוכה שכלל התארגנות, קניות והצטיידות בחלקה הראשון של החופשה והכנות של קישוטים, משחקים וכיבוד בחלקה השני.
בלו"ז הקניות עמדתי פרפקט. באמת.

עם ההכנות בבית... כמובן שהגענו לרגע האחרון.
בלגניסטית, כבר אמרתי?

בסופו של דבר הגענו לבוקר שבת, היום, עם כל הציוד מוכן (זה הזמן להתחנף ולהוקיר תודה לאיש היקר שלי... ראה את עצמך מוחנף!) כשכל מה שנשאר הוא לצפות את העוגה שהוכנה יום קודם, להכין עוגה נוספת (עקב שריפתה של עוגה אחת אמש) ולהעמיד את האוכל שצריך להכין באותו יום – שתי פשטידות, ירקות חתוכים, חומוס ופיתות. סה-טו!

הגמדים התעוררו הבוקר בהתרגשות גדולה.

ב7:30 בבוקר, הם גררו אותנו מהמיטה.
"למה אתם תמיד קמים כל כך מוקדם?" מילמלתי.

"אמא!" נזף בי הגדול "היום אני מתרגש!!!"

אחרי נשנוש הבוקר, ואחרי שהאיש הצליח לגרור את עצמו מהמיטה, התחלנו להכין את הבית.

לילדים היה קצת קשה "לשחרר" אותנו להכנות, וכדי לספק את צרכי הצומי שלהם כרכרו סביבנו וביקשו "לעזור": לטאטא את ערימת האבק שהכנתי לפינוי, ללקק את בצק הסוכר שעמד להפוך לדמות נינג'ה על העוגה, להכין "מסלול מכשולים" בסלון לאימוני נינג'ה כשיגיעו החברים... מאוד פרודוקטיביים.

בסופו של דבר (אחרי שלוש "תאונות" עוגה: אחת שנשרפה, אחת שיצאה נמוך ואחת שיצאה מושלם אבל עמדה על השיש ובזמן שאני הייתי בחדר סמוך הכלבה שלנו החליטה לטפס על השיש ולחסל חצי מהעוגה...) הבית עמד מוכן, בזמן.
 ואז... נכנסה אמא שלי עם הקאפ-קייקס.

כתבתי כבר על כך שאני לא יודעת לאפות דברים קטנים, אז שאלתי את אמא שלי אם בא לה להכין קאפ קייקס ליום ההולדת.
אני יודעת שאמא שלי אוהבת לאפות, וגם אני ירשתי ממנה את היכולת להכין תמיד יותר מדי מכפי הצורך, אבל את כמות העוגות המקושטות שנכנסה אלינו הביתה היום איש לא צפה.

(זה הזמן להתחנף לאמא שלי על ההקשעה העצומה!!!).

ב16:00 החלו לזרום לאט לאט הילדים.

כל ילד קיבל סרט לראש עם כיתוב ביפנית שאמור להיות המילים "כח/עצמה" ו"חברות" (י. גוברין, אני מצפה לאישוש הטענה!), וכוכב נינג'ה מנייר לקישוט עצמי.

אחר כך הילדים התחרו בקליעה עם כוכב הנינג'ה המקושט שלהם בבלון שנתלה במקום ייעודי (הם קלעו לבלון, לעוגות, לשיער של הדודה, אל מאחורי המקרר ולעוד שלל מקומות מעניינים שכבר שנים לא ביקרנו בהם...).

המשחק הבא היה "הדבק את הזקן לסנסיי". שם הופגנה סולידריות מעוררת השתאות.
כל ילד שעיניו נקשרו וניסה נואשות למצוא את המיקום הנכון זכה משאר הילדים לקריאות עידוד, עזרה (לפעמים יותר מדי...) ודאגה כנה שמא הוא לא יצליח. הם דאגו שכולם יגיעו פלוס מינוס למקום הנכון, ואפילו לא כעסו יותר מדי על מי שרימה.

אחרי המשחקים הגיע תור הדלקת הנרות (נר שמיני, אחרי הכל).
את הנרות הדליקו עם האיש חלק מהחברים. חתן הנינג'ה-לדת היה עסוק באותו זמן בריצה במסדרון עם החלק האחר של החברים...

כשיצאה עוגת יום ההולדת הוא הואיל בטובו להצטרף לכיבוי הנרות, ומיד לאחר שחילק את עוגת יום ההולדת שלו חזר להתרוצץ...

לאחר שרב החברים הלכו, נשברתי ונכנעתי ללחץ הפיסי המתון מצד קרובי המשפחה לפתוח יחד את המתנות.

אני יודעת שזה טקס מאוד מקובל ברב ימי ההולדת,

אבל אני, אישית, לא אוהבת אותו מכמה טעמים:

1. הילד (לפחות שלי, אבל אני מאמינה שגם אחרים) פשוט מוצף. לא מספיק לפתוח מתנה אחת, כבר קורצת לו העטיפה של הבאה... אני בעצמי מקבלת מזה סחרחורת, ואני עוד יושבת במקום.
2. אני לא אוהבת את התחרות הסמויה שנוצרת בין מביאי המתנות. וגם לא את טקס ההתחנפות שאמור להגיע אחרי פתיחת כל מתנה. ואם המתנה לא תמצא חן בעיניו (או בעינינו כהוריו)? לא לעניין...
3. קנאה. אם לעיני החברים ואם כמו שהיה היום – לעיני אחותו הקטנה של החוגג החייכן. לראות בגילאים האלה, ילד אחר מקבל המון מתנות ותשומת לב זה קשה דיו. וזה תמיד מעורר קנאה והורס את כל הכיף.

אולי בשנה הבאה נצליח סוף כל סוף ליישם את מדיניות ה"בלי טקס פתיחת מתנות...".
אולי...

ב19:30 כבר היה שקט בבית. שני הילדים ישבו עם הלגו שהסתתר מתחת לאחת עטיפות המתנה ובנו בית ואוטו, אני סיימתי לחסל את השולחן והאיש שלח הודעות תודה למשתתפי יום ההולדת.

כשהשכבנו אותם הערב לישון, נדב בכה.
שאלתי אותו אם היה לו כיף היום, והוא ענה שמאוד.
כששאלתי אותו למה הוא בוכה אם היה לו כיף הוא ענה:
"קשה לי להיפרד מיום ההולדת שלי, אני רוצה שכל יום יהיה לי יום הולדת".

הוא בן חמש.

רק בן חמש...

מזל טוב ילד קסום שלי.

יום הולדת חמש ויום שמח!!!

גבול הטעם הטוב

אני יודעת, אני יודעת, תוך כדי כתיבת הכותרת כבר שמעתי בראש את המילים "גבול הטעם הטוב" בקול של מורה עם קול צורם-צורם... זה צירוף מילים כזה, שישר מקפיץ את קלישאות המבוגרים של פעם, ולרב לא באסוציאציות נעימות.
אבל הוא שם, הגבול הזה,
שכשעוברים אותו,
כבר אין טעם טוב מכלום.

החיים שלנו מלאים בגבולות קטנים וגבולות גדולים, ולפעמים אני מתלבטת מי שם לנו, כמבוגרים יותר גבולות. ה"חברה" שסביבנו, או אנחנו עצמנו...
ואני לא מדברת על חוקים, או "קודים חברתיים" כאלו ואחרים. אני אפילו לא מדברת על מה "נהוג" במקומות מסויימים או  לא... אלא על גבולות לא כתובים, כאלה שנוצרים תוך כדי תנועה.

אחד הגבולות שמעסיקים אותי לא מעט, הוא גבול הפתיחות.
כולם מכירים את הקלישאה שמדברת על כך שכשאדם שואל אותך "מה שלומך?" הדבר האחרון שהוא מתכוון שתספר לו הוא מה שלומך...
יש לי לא מעט מכרים. רובם מכרים רחוקים מאוד, חלקם רחוקים, אבל לא מאוד. חלקם הקטן קרובים אלי יותר, ורק לאחרונה ממש, אני מגלה שכשאני שואלת אנשים מה שלומם, הם עונים לי יותר ויותר באמת.

כילדה, הייתי יצור מאוד פתוח. כל מי שהיה בסביבתי ידע בדיוק איך אני מרגישה. בכל מצברוח רע הייתי מקטרת לאנשים שסבבו אותי, ויש לי תחושה, שחלק מהעובדה שהייתי ילדה די בודדה קשור לכך. מי בדיוק רוצה להסתובב עם "זאת עם הפרצוף תשעה באב" כל הזמן?
מיום שהבנתי את זה, אני נזהרת. נזהרת מאוד.
אולי אפילו נזהרת מדי.
קשה לי לומר לאנשים שלא טוב לי,
קשה לי לבוא בטענות,
קשה לי לספר על דברים שליליים.
אם בפגישה עם חברות, או בשיחה בעבודה אני מוצאת את עצמי נוקטת עמדה מקטרת או מתלוננת, או פשוט לא מרוצה, אני לרב מתחרטת על כך די מהר. נוסעת הביתה בתחושה ש"שוב הייתי זו שיוצאת חמוצה".
ממש על גבול הפוביה להיות שלילית.

בקומונות ובפורומים זה הפך קל יותר.
הידיעה שמי שקורא יכול לבחור מה לקרוא, והאם לקרוא, שאני לא מעמידה אף אחד במקום לא נעים עם הקיטור שלי, ושגם אם קיטרתי, אוכל מיד אחר כך לכתוב באיזה דיון על אמהות, בגדים, או המלצה לטיול בשבת, וכך לא "תישבר" הדמות שלי לחלוטין, איפשרה לי את הפתיחות הזו.
אבל אחרי כמה וכמה שנים של כתיבה במדיומים וירטואלים, גיליתי שאני שוב נסגרת.
הישויות האינטרנטיות, ה"ניקים" הזרים, הפכו מבחינתי ברובן לנשים אמיתיות, בשר ודם, עם ילדים, משפחה, תחביבים, פנים, כתובת מגורים...
הן הפכו לנשים שמכירות אותי טוב יותר מכולם,
וברגע שזה חרג מהוירטואליה, זה הרתיע אותי.
הפחד שמא עכשיו, כשאני אולי גם יותר "אמיתית" בעיניהן (אולי צריך לקרוא להפיכת הקשר מוירטואלי לאמיתי "סינדרום פינוקיו"?), אם אני אקטר, אם אני אתלונן, אני אהיה ההיא, זו שלא כיף להיות בסביבתה,  המעיקה.

ההמנעות מלספר, זהירות הזו, לפעמים היא משתלטת.
ופתאום, שכאני שואלת חברה לשלומה, והיא אפילו עונה לי, מספרת על הדברים הטובים אבל גם על הרעים, כשאני שואלת חבר מה העניינים, והתשובה שלו לוקחת יותר משתי מילים... אני מופתעת.
הגבול הכל-כך ברור הזה, המחסום של פרסונה חיובית-כל-הזמן, מוסט לרגע הצידה, והשאלה נפתחת.
האם עכשיו, כששואלים לשלומי להמשיך להעמיד בפרונט את החיוך המבטל, זה שמסמן שהכל בסדר, או שמא עכשיו מותר לי לענות באמת?

אני רוצה להגיד שכן. 
שמותר לי.
שמותר לי לספר למה טוב לי,
ומותר לי לספר למה רע לי.
שמותר לי להאריך בדברים בלי לחשוש שאולי אני משעממת,
או להכנס יותר לנבכי ההרגשה שלי בלי לפחד שאני מרתיעה את מי שמאזין.
אבל אני לא בטוחה שאני יודעת איפה זה לגיטימי ואיפה לא.
עם מי לשמור על הגבולות ועם מי לשחרר.
מי יקשיב בחפץ לב, ומי ירגיש שעברתי את הגבול והטעם כבר לא יהיה טוב?

אולי זו לא שאלה רק של גבולות.
אולי זו התקופה בחיים שצריך לשמן ולהחזיר לחיים את היכולת לסמוך על אנשים, לקחת את ההימור ולקוות שלא להיפגע.
לחזור לחברת בני האדם בלי לפחד להיות באמת שמחה...

מכתב לעצמי:

יש גם ימים כאלה...

לרב אני מסתכלת קדימה,

סופרת יעדים, ולא מתעכבת יותר מדי על העבר.
אבל יש ימים שבהם, רצף של אירועים, חלקם קטנים יותר, חלקם גדולים יותר, טופחים על הפנים.

ואז את מבינה כמה דברים...

את מבינה שלעולם לא תהיי חלק.

לא תהיי חלק מהחבורה של התיכון, כי מעולם לא השתייכת אליה,

לא תהיי חלק מהחבר'ה של הצבא, כי שנאת שם כל רגע,

לא תהיי חלק מהחברים מהאוניברסיטה, כי עברת צפונה והם נשארו עוד שנתיים אחריך בדרום,

גם לא תהיי חלק ממדריכי הטיולים, כי הם עוד נודדים להם יום יום, ואת מזמן כבר התברגנת,

לא תהיי חלק מהמשפחה המורחבת, כי היא מצומצמת מאוד,

לא תהיי חלק מהקומונה, כי כבר מזמן לא כתבת שום דבר חכם,

לא תהיי חלק מהילדים, כי את כבר מבוגרת,

לא תהיי חלק מהמבוגרים, כי את ילדותית,

לא תהיי חלק מהפיינשמקרים, כי את בלגניסטית,

לא תהיי חלק מהזרוקים, כי את רוצה יותר,

לא תהיי חלק משוחרי הבריאות, כי את עצלנית מדי,

ולא תהיי חלק מאלו ששמים זין על העולם, כי אכפת לך מדי...

לא תהיי חלק מהחבורה הזאת, כי הם מכירים שנים,

ולא תהיי חלק מהחבורה ההיא כי הם גרים זה לצד זה ואת רחוקה,

לא תהיי חלק מההם כי הם עברו חוויה שגיבשה אותם יותר מכל דבר אחר,

וגם לא חלק מההם שיכולים להרשות לעצמם מה שאת לא חולמת עליו...

לא תהיי חלק מהחכמים, כי את אף פעם לא יודעת להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון,

ולא תהיי חלק מהבורים, כי ראית יותר מדי מכדי להסתפק במה שיש להם להציע..

כל מה שנותר הוא לנסות ולראות איפה כן אפשר להיות חלק, לקחת חלק, להפוך משמעותית.
לפעמים זו משימה בלתי אפשרית...

חלומות...

לאחרונה חזרתי לעשות משהו שפעם, מזמן, מאוד אהבתי.
לנגן.

יש לנו בבית ארבע גיטרות. שתיים שלי, שתיים של האיש.
לי יש קלאסית וחשמלית, ולאיש קלאסית ואקוסטית. ארבעתן גיטרות טובות מאוד, וותיקות מאוד.
הגיטרה הקלאסית שלי היא ירושה מאחותי הגדולה, ולדעתי היא בערך בגילי (הגיטרה).
זו גיטרה מתוצרת סוזוקי, עם צוואר יחסית רחב, וצליל מעולה.
את החשמלית קיבלתי בערך בכתה י', גם מאחותי, שהביאה לי אותה מארצות הברית, בתקופה שבה ניגנתי באמת בלי סוף.

פנדר סטראטוקאסטר לבנה, כמו שיש בסרט "Waine's World", יפהפייה.

בתיכון ניגנתי המון, אני אפילו זוכרת שנה שבה נאמר לי על ידי שתי חברות שהן היו שמחות להיות איתי בחדר ביחד, אילולא היתה לי גיטרה חשמלית. זה היה רועש מדי עבורן..

את הרומן שלי עם כלי מיתר התחלתי, לפי הסיפורים, סביב גיל שלוש. מאז, הצקתי להורים שלי שאני רוצה ללמוד לנגן על כינור. לא פחות ולא יותר, כינור.
כשהייתי בת שבע הם נשברו, קנו לי כינור (או יותר נכון, רבע כינור - בגודל שמתאים לילדה בת שבע) ורשמו אותי לשיעורים של מורה שגרה בשכנות אלינו.
כל יום שני וחמישי, ב17:30 אחה"צ היה לי שיעור.
זה לא שהזכרון שלי עד כדי כך טוב, פשוט זה היה בדיוק הזמן שבו שודרה הסדרה "קיד וידאו" שמאוד אהבתי, וכל פעם מחדש הייתי מתבאסת שיש לי שיעור ואני מפסידה את הצפייה.
אחרי שנה של כאבי אזניים הוחלט בהסכמה של כל הצדדים שהכינור יאופסן עד יעבור זעם.

בכתה ה', מסיבה לא ברורה (אולי כי ביקשתי?) חזרתי ללמוד כינור. הפעם בקונסרבטוריון של קרית אונו. למורה שלי קראו לודמילה, ויחד עם שיעורי הכינור נאלצתי גם לבוא לשיעורי תיאוריה (עם מורה מאוד מפחיד) ולשיעורי מקהלה.
את שיעורי המקהלה אהבתי, למרות שבכל שיר היו צריכים להזיז אותי מקול א' לקול ב' כי תמיד הייתי הפוכה...
משיעורי התיאוריה פחדתי פחד מוות.
את שיעורי הכינור חיבבתי, אבל לא יותר מדי.
נדמה לי שאני עדיין זוכרת איזו מנגינה ניגנתי בהופעת סוף השנה.
גם בסוף אותה שנה, נטשתי את הכינור (שהוחלף כבר לכינור חצי.. גדלתי...) ועד עצם היום הזה הוא מונח אצל אמא שלי בבוידעם.

כשהגעתי לכתה ז', פגשתי את י'. י' למד איתי בכתה. היה לו שיער בלונדיני ארוך, חולצות טיפה גדולות, והיתה לו גם גיטרה. הוא ניגן בה המון, ואני נהניתי להקשיב לו מתי שרק יכולתי (אם עדיין לא ברור - הייתי מאוהבת בו, כמו שרק ילדה בכתה ז' יכולה להיות...).
בבית, ביקשתי מאחותי רשות לנסות לנגן על הגיטרה שלה, והיא אפילו קנתה לי ספר לימוד. אחרי שגימגמתי על המיתרים זמן מה, וההורים שלי הבינו שהפעם אני כנראה מעט יותר רצינית, התחלתי ללמוד לנגן באופן מסודר.
בתחילה אצל מורה "קלאסי" ואחרי שני שיעורים משעממים עד מוות, אצל מורה שלימד אותי רוק, וג'אז, ובלוז. למדתי סולמות, קיבלתי ביטחון לאלתר, ונהניתי מכל רגע.
לא למדתי הרבה זמן. מסיבות כאלה ואחרות, זה לא התאפשר יותר, ונשארתי עם מעט ידע והרבה אהבה לגיטרה.
אף פעם לא הגעתי לרמה גבוהה במיוחד, אבל היה לי כיף.
כל כך נהניתי מהעניין, שבסוף כתה ט', ערב הכניסה לתיכון, נרשמתי למגמת מוסיקה.
רשמית, היה צורך ללמוד לפחות שלוש שנים על כלי הנגינה שבעזרתו מנסים להתקבל, אז רשמתי את מיתרי הקול שלי והתקבלתי על בסיס שירה.
בפועל, המורים שלנו הרשו לי גם לנגן, וזה היה אושר גדול.

כשעברתי לפנימיה, הגיטרות עברו איתי.
ניגנתי בחדר מתי שרק אפשר היה (ולפעמים גם כשלא היה אפשרי...), לפעמים אפילו בטקסים או בערבי במה של התיכון.
המוסיקה היתה חלק גדול מהחיים שלי.
כתבתי מילים, הייתי מעודכנת בכל הדיסקים החדשים שיצאו, אפילו הייתי במשך שנתיים הדי.ג'יי במסיבות של בית הספר שלי,
מוסיקה היה הדבר שיכול היה לסחוף אותי לחוויות רגשיות נפלאות שוב ושוב ושוב.
את רב הזכרונות של התיכון אני זוכרת עם "פסקול"...
הקשבתי והאזנתי, ניגנתי, שרתי, יצרתי ולא עצרתי.

עד הצבא.
איפה שהוא שם, הפסקתי לנגן.
לא היתה סיבה מיוחדת.
לבסיס כבר לא לקחתי את הגיטרה שלי, פחדתי שהיא תינזק שם.
כשעזבתי את הבית לאוניברסיטה, עוד גררתי את הגיטרות שלי מדירה לדירה, אבל נגעתי בהן פחות ופחות.
אחת לכמה זמן, באיזו מדורה או טיול, אם היה מזדמן לי, הייתי קצת פורטת. לא יותר מדי...
תמיד בתירוץ שאני לא זוכרת ממילא כמעט אף שיר בעל פה.
והפסקתי.
עם הזמן גם כמות המוסיקה ששמעתי הלכה והתמעטה.
כלומר, תמיד נהניתי ממוסיקה, אבל החלום הרחוק של להיסחף לתוכה, נעלם.
וברגע שהוא נעלם,
היה לי קשה איתה. קינאתי בכל מי שיצר מוסיקה טובה, אמיתית. אז התנתקתי.
נשארתי מאזינה של פלייליסט גלגל"צ, ולא יותר...

בשנים האחרונות היא חסרה לי יותר ויותר.
לא רק הגיטרה, אלא המוסיקה.
אני מוצאת את עצמי מקשיבה שוב למוסיקה,
נהנית לשמוע גם דברים חדשים.
כאילו סוף סוף אני מצליחה לפנות לה מקום בסדר היום שלי,
להתמודד איתה ועם מה שהיא גורמת לי להרגיש.
התחלתי לכתוב מחדש טקסטים,
אחד אפילו מולחן.
אני נהנית כשאין אף אחד בבית, להוציא את הקלאסית שלי מהקייס שלה (המגבר של החשמלית כבר מזמן ז"ל), ופשוט לנגן.
להתחיל עם הישנים והמוכרים, אלו שאני מנגנת שנים: "Wonderful tonight" של קלפטון, "Dream a little dream", 
"Dark side of the moon" ועוד...
לפעמים לחפש שיר חדש,
לפעמים פשוט לנגן בלי קשר לכלום, ואולי אפילו לאלתר מנגינה עם הקול שלי...

ולפעמים, אני מעיזה לחשוב, שלמרות שאני כבר בת שלושים וארבע, אולי יום אחד, כשאהיה גדולה, אוכל אפילו ליצור מוסיקה. אמיתית.

חלומות...