עוברים דירה

הבלוג עבר דירה, והוא עכשיו ניתן לצפייה בכתובתו החדשה באתר וורדפרס

לבלוג 


מוזמנים ומוזמנות בחום!
שלכם,
גברת פטפטת.

סוף העולם...

כשסיימתי ביום רביעי האחרון שיעור בכתה ח', הזכרתי להם את המבחן שיש להם בשבוע הבא.
בלי לחשוב יותר מדי זרקתי בנוסף גם את המשפט: "ומי שבונה על סוף העולם ביום שישי, צפוי לאכזבה. אתם כנראה תצטרכו ללמוד אליו בכל זאת...".
חיוכים הופיעו בכתה על פני התלמידים,
אבל אלו היו חיוכים רק לרגע.
מיד לאחר מכן התחיל גל השאלות...

מאז יציאת הסרט 2012 כולם מודעים לקיומו של לוח שנה שייצרו בני המאיה, שמסתיים בתאריך שבחישוב מהיר חל היום. 21.12.2012.
אני לא בדיוק יודעת איך הגיעו לשעה שמצויינת בכל נבואות האפוקליפסה, אבל זה אמור היה להתרחש לפני בערך 20 דקות מזמן כתיבת שורות אלו.

מאז שתלמידי הכתה ששלי היו בכתה ז', אני שומעת על התאריך הזה.
חלקם צוחקים עליו, חלקם מפחדים ממנו.
גם אלו שמסתירים, מדי פעם מציפים את השאלות האלו...
"זה לא מפחיד אותך אפילו קצת?" שאלה אותי תלמידה שלי בשנה שעברה...

מאז ילדותי אחד הפחדים הכי גדולים שלי היו מחשבות על כך שיום אחד כנראה שכדור הארץ יתפוצץ. אני לא יודעת לפי מה החלטתי את זה, אבל מתוך הבנה, שזה משהו שקורה לחלק מהכוכבים, הנחתי שגם לכאן זה יגיע מתישהו, גם אם זה יהיה אחרי מותי.
אני זוכרת את עצמי רצה באמצע הלילה לסלון, מתכרבלת בין אמא שלי לאבא שלי, עד שהייתי נרגעת.
זה נראה לי משהו מעבר ליכולת תפיסה של אדם, לא כל שכן, ילדה בת שש או שבע.

בשנתיים האחרונות אני עסוקה בהפגת החששות האלו.
החל מההסברים מבודחים על כך שבימי חיי (מבחינתם אני הרי מגה-זקנה!) העולם היה אמור להגיע לסופו לפחות חמש או שש פעמים והרינו עומד על תילו (פחות או יותר...) והצגה בכתה של כל קריקטורות הפייסבוק שמצאתי בנושא, ועד להסברים יותר "עמוקים" על משמעותם של ממצאים ארכיאולוגיים והעובדה שכל מה שאנחנו לומדים מהם זו אך ורק פרשנות אנושית, ולא יותר.  התלמידים סיפרו שהם שמעו שלוח השנה האינדיאני חזה את נפילת מגדלי התאומים, ועוד אירועים רבים ואני סיפרתי להם שיש אנשים שטוענים שרצח רבין כבר היה כתוב בתנ"ך...
פתאום, כשמדובר על משהו קרוב יותר, מוחשי, מושג יותר, זה עזר להם להבין שמועות וקונספירציות מהן.
ובעיקר הרגעתי.
אני מקווה שהצלחתי.
וגם אם לא,
כנראה שעכשיו הם כבר יודעים...

מה שכן, הטבע האנושי כנראה מחפש קטסטרופות והיסטריה.
מסתבר, שמישהו הפיץ שמועה, שיש סטייה של בערך ארבעים יום בחיזוי של בני המאיה, והעולם יסתיים עוד מעט. 
כנראה שמי שכתב שסוף העולם נדחה בגלל מזג האויר ידע על מה הוא מדבר...

נינג'ה-לדת

לפני שעתיים וחצי נדמו תרועות החצוצרות,

אופסנו המתנות,

הושכבו שני ילדים במיטות.

יום ההולדת החמישי של האיש הקטן נגמר.

אני לא יודעת למה בדיוק, אבל ימי הולדת הם באמת סיבה למסיבה עבורי.
אני נהנית להתעסק עם ימי ההולדת המשפחתיים.
באמת נהנית.

לחשוב, לתכנן, לחפור באינטרנט לגבי רעיונות.

זה תמיד מתחיל בערך חודש לפני יום ההולדת...
אני שואלת איזו עוגה הוא רוצה.

כל שנה הוא מפתיע אותי באתגר חדש.

בגיל שלוש הוא ביקש עוגת כוכב (טוב, לא אתגר גדול במיוחד...)
בגיל ארבע כדורגל ותיבת אוצר.

השנה הוא ביקש עוגת נינג'ה.

גייסתי לעזרתי את מיטב המוחות: האיש, גוגל, פינטרסט והחברות מהקומונה.

לא מעט דפים הוכנסו לסימניות של הדפדפן שלי, והרעיונות התחילו לזרום.
אפנת ימי ההולדת המושקעים והמעוצבים הגיעה גם לכאן, והאמת, שעד כמה שזה אולי מטורף, זה מוצא-חן בעיני כל כך.

רק מה?

אני לא מוכשרת במיוחד, ולמרות שאני תמיד מתכננת מראש, אני תמיד מפספסת את הפרטים הקטנים, אף פעם לא מחליטה מספיק מראש על כל הקונספט אז לא מספיקה למצוא את האקססוריז הקטנים והשווים, ובתכל'ס? אני מפנטזת על אירוח מושקע ומתוקתק – אבל אני בלגניסטית. אז המטרה הוגדרה: יומולדת שתתאים לאיזון בין כח הרצון ליכולת הריכוז שלי.

המשימה הראשונה- להחליט על מועד החגיגה.
בכל שנה עולה ההתלבטות. לפני חמש שנים, החליט בכורנו היקר לצאת בתאריך 12.12 שבאותה שנה גם התמזג עם נר שמיני של חנוכה. כבר אז הוא היה יקה שידע ב-דיוק מה הוא רוצה...
לרב אנחנו בוחרים את נר שמיני של חנוכה, אבל השנה, בהיות התאריך 12.12.12 באופן קיטשי להחריד מיוחד כל כך, עלתה שוב ההתלבטות מתי...

המשימה השניה - לבחור את מי להזמין.
תמיד יש התלבטות: פרט למשפחה, את מי לצרף – ילדי הגן והוריהם או ילדי החברים שלנו והוריהם?

השנה התמזל מזלנו... הגן של האיש הקטן מונה עשרה ילדים בדיוק. ויותר מזה, גם ההורים שלהם חברים שלנו. לא יכול להיות צירוף מושלם מזה.

מייל מפורט נשלח, וכמיטב המסורת, הוחלט לחגוג בנר שמיני.

הוכן לו"ז לחופשת החנוכה שכלל התארגנות, קניות והצטיידות בחלקה הראשון של החופשה והכנות של קישוטים, משחקים וכיבוד בחלקה השני.
בלו"ז הקניות עמדתי פרפקט. באמת.

עם ההכנות בבית... כמובן שהגענו לרגע האחרון.
בלגניסטית, כבר אמרתי?

בסופו של דבר הגענו לבוקר שבת, היום, עם כל הציוד מוכן (זה הזמן להתחנף ולהוקיר תודה לאיש היקר שלי... ראה את עצמך מוחנף!) כשכל מה שנשאר הוא לצפות את העוגה שהוכנה יום קודם, להכין עוגה נוספת (עקב שריפתה של עוגה אחת אמש) ולהעמיד את האוכל שצריך להכין באותו יום – שתי פשטידות, ירקות חתוכים, חומוס ופיתות. סה-טו!

הגמדים התעוררו הבוקר בהתרגשות גדולה.

ב7:30 בבוקר, הם גררו אותנו מהמיטה.
"למה אתם תמיד קמים כל כך מוקדם?" מילמלתי.

"אמא!" נזף בי הגדול "היום אני מתרגש!!!"

אחרי נשנוש הבוקר, ואחרי שהאיש הצליח לגרור את עצמו מהמיטה, התחלנו להכין את הבית.

לילדים היה קצת קשה "לשחרר" אותנו להכנות, וכדי לספק את צרכי הצומי שלהם כרכרו סביבנו וביקשו "לעזור": לטאטא את ערימת האבק שהכנתי לפינוי, ללקק את בצק הסוכר שעמד להפוך לדמות נינג'ה על העוגה, להכין "מסלול מכשולים" בסלון לאימוני נינג'ה כשיגיעו החברים... מאוד פרודוקטיביים.

בסופו של דבר (אחרי שלוש "תאונות" עוגה: אחת שנשרפה, אחת שיצאה נמוך ואחת שיצאה מושלם אבל עמדה על השיש ובזמן שאני הייתי בחדר סמוך הכלבה שלנו החליטה לטפס על השיש ולחסל חצי מהעוגה...) הבית עמד מוכן, בזמן.
 ואז... נכנסה אמא שלי עם הקאפ-קייקס.

כתבתי כבר על כך שאני לא יודעת לאפות דברים קטנים, אז שאלתי את אמא שלי אם בא לה להכין קאפ קייקס ליום ההולדת.
אני יודעת שאמא שלי אוהבת לאפות, וגם אני ירשתי ממנה את היכולת להכין תמיד יותר מדי מכפי הצורך, אבל את כמות העוגות המקושטות שנכנסה אלינו הביתה היום איש לא צפה.

(זה הזמן להתחנף לאמא שלי על ההקשעה העצומה!!!).

ב16:00 החלו לזרום לאט לאט הילדים.

כל ילד קיבל סרט לראש עם כיתוב ביפנית שאמור להיות המילים "כח/עצמה" ו"חברות" (י. גוברין, אני מצפה לאישוש הטענה!), וכוכב נינג'ה מנייר לקישוט עצמי.

אחר כך הילדים התחרו בקליעה עם כוכב הנינג'ה המקושט שלהם בבלון שנתלה במקום ייעודי (הם קלעו לבלון, לעוגות, לשיער של הדודה, אל מאחורי המקרר ולעוד שלל מקומות מעניינים שכבר שנים לא ביקרנו בהם...).

המשחק הבא היה "הדבק את הזקן לסנסיי". שם הופגנה סולידריות מעוררת השתאות.
כל ילד שעיניו נקשרו וניסה נואשות למצוא את המיקום הנכון זכה משאר הילדים לקריאות עידוד, עזרה (לפעמים יותר מדי...) ודאגה כנה שמא הוא לא יצליח. הם דאגו שכולם יגיעו פלוס מינוס למקום הנכון, ואפילו לא כעסו יותר מדי על מי שרימה.

אחרי המשחקים הגיע תור הדלקת הנרות (נר שמיני, אחרי הכל).
את הנרות הדליקו עם האיש חלק מהחברים. חתן הנינג'ה-לדת היה עסוק באותו זמן בריצה במסדרון עם החלק האחר של החברים...

כשיצאה עוגת יום ההולדת הוא הואיל בטובו להצטרף לכיבוי הנרות, ומיד לאחר שחילק את עוגת יום ההולדת שלו חזר להתרוצץ...

לאחר שרב החברים הלכו, נשברתי ונכנעתי ללחץ הפיסי המתון מצד קרובי המשפחה לפתוח יחד את המתנות.

אני יודעת שזה טקס מאוד מקובל ברב ימי ההולדת,

אבל אני, אישית, לא אוהבת אותו מכמה טעמים:

1. הילד (לפחות שלי, אבל אני מאמינה שגם אחרים) פשוט מוצף. לא מספיק לפתוח מתנה אחת, כבר קורצת לו העטיפה של הבאה... אני בעצמי מקבלת מזה סחרחורת, ואני עוד יושבת במקום.
2. אני לא אוהבת את התחרות הסמויה שנוצרת בין מביאי המתנות. וגם לא את טקס ההתחנפות שאמור להגיע אחרי פתיחת כל מתנה. ואם המתנה לא תמצא חן בעיניו (או בעינינו כהוריו)? לא לעניין...
3. קנאה. אם לעיני החברים ואם כמו שהיה היום – לעיני אחותו הקטנה של החוגג החייכן. לראות בגילאים האלה, ילד אחר מקבל המון מתנות ותשומת לב זה קשה דיו. וזה תמיד מעורר קנאה והורס את כל הכיף.

אולי בשנה הבאה נצליח סוף כל סוף ליישם את מדיניות ה"בלי טקס פתיחת מתנות...".
אולי...

ב19:30 כבר היה שקט בבית. שני הילדים ישבו עם הלגו שהסתתר מתחת לאחת עטיפות המתנה ובנו בית ואוטו, אני סיימתי לחסל את השולחן והאיש שלח הודעות תודה למשתתפי יום ההולדת.

כשהשכבנו אותם הערב לישון, נדב בכה.
שאלתי אותו אם היה לו כיף היום, והוא ענה שמאוד.
כששאלתי אותו למה הוא בוכה אם היה לו כיף הוא ענה:
"קשה לי להיפרד מיום ההולדת שלי, אני רוצה שכל יום יהיה לי יום הולדת".

הוא בן חמש.

רק בן חמש...

מזל טוב ילד קסום שלי.

יום הולדת חמש ויום שמח!!!

גבול הטעם הטוב

אני יודעת, אני יודעת, תוך כדי כתיבת הכותרת כבר שמעתי בראש את המילים "גבול הטעם הטוב" בקול של מורה עם קול צורם-צורם... זה צירוף מילים כזה, שישר מקפיץ את קלישאות המבוגרים של פעם, ולרב לא באסוציאציות נעימות.
אבל הוא שם, הגבול הזה,
שכשעוברים אותו,
כבר אין טעם טוב מכלום.

החיים שלנו מלאים בגבולות קטנים וגבולות גדולים, ולפעמים אני מתלבטת מי שם לנו, כמבוגרים יותר גבולות. ה"חברה" שסביבנו, או אנחנו עצמנו...
ואני לא מדברת על חוקים, או "קודים חברתיים" כאלו ואחרים. אני אפילו לא מדברת על מה "נהוג" במקומות מסויימים או  לא... אלא על גבולות לא כתובים, כאלה שנוצרים תוך כדי תנועה.

אחד הגבולות שמעסיקים אותי לא מעט, הוא גבול הפתיחות.
כולם מכירים את הקלישאה שמדברת על כך שכשאדם שואל אותך "מה שלומך?" הדבר האחרון שהוא מתכוון שתספר לו הוא מה שלומך...
יש לי לא מעט מכרים. רובם מכרים רחוקים מאוד, חלקם רחוקים, אבל לא מאוד. חלקם הקטן קרובים אלי יותר, ורק לאחרונה ממש, אני מגלה שכשאני שואלת אנשים מה שלומם, הם עונים לי יותר ויותר באמת.

כילדה, הייתי יצור מאוד פתוח. כל מי שהיה בסביבתי ידע בדיוק איך אני מרגישה. בכל מצברוח רע הייתי מקטרת לאנשים שסבבו אותי, ויש לי תחושה, שחלק מהעובדה שהייתי ילדה די בודדה קשור לכך. מי בדיוק רוצה להסתובב עם "זאת עם הפרצוף תשעה באב" כל הזמן?
מיום שהבנתי את זה, אני נזהרת. נזהרת מאוד.
אולי אפילו נזהרת מדי.
קשה לי לומר לאנשים שלא טוב לי,
קשה לי לבוא בטענות,
קשה לי לספר על דברים שליליים.
אם בפגישה עם חברות, או בשיחה בעבודה אני מוצאת את עצמי נוקטת עמדה מקטרת או מתלוננת, או פשוט לא מרוצה, אני לרב מתחרטת על כך די מהר. נוסעת הביתה בתחושה ש"שוב הייתי זו שיוצאת חמוצה".
ממש על גבול הפוביה להיות שלילית.

בקומונות ובפורומים זה הפך קל יותר.
הידיעה שמי שקורא יכול לבחור מה לקרוא, והאם לקרוא, שאני לא מעמידה אף אחד במקום לא נעים עם הקיטור שלי, ושגם אם קיטרתי, אוכל מיד אחר כך לכתוב באיזה דיון על אמהות, בגדים, או המלצה לטיול בשבת, וכך לא "תישבר" הדמות שלי לחלוטין, איפשרה לי את הפתיחות הזו.
אבל אחרי כמה וכמה שנים של כתיבה במדיומים וירטואלים, גיליתי שאני שוב נסגרת.
הישויות האינטרנטיות, ה"ניקים" הזרים, הפכו מבחינתי ברובן לנשים אמיתיות, בשר ודם, עם ילדים, משפחה, תחביבים, פנים, כתובת מגורים...
הן הפכו לנשים שמכירות אותי טוב יותר מכולם,
וברגע שזה חרג מהוירטואליה, זה הרתיע אותי.
הפחד שמא עכשיו, כשאני אולי גם יותר "אמיתית" בעיניהן (אולי צריך לקרוא להפיכת הקשר מוירטואלי לאמיתי "סינדרום פינוקיו"?), אם אני אקטר, אם אני אתלונן, אני אהיה ההיא, זו שלא כיף להיות בסביבתה,  המעיקה.

ההמנעות מלספר, זהירות הזו, לפעמים היא משתלטת.
ופתאום, שכאני שואלת חברה לשלומה, והיא אפילו עונה לי, מספרת על הדברים הטובים אבל גם על הרעים, כשאני שואלת חבר מה העניינים, והתשובה שלו לוקחת יותר משתי מילים... אני מופתעת.
הגבול הכל-כך ברור הזה, המחסום של פרסונה חיובית-כל-הזמן, מוסט לרגע הצידה, והשאלה נפתחת.
האם עכשיו, כששואלים לשלומי להמשיך להעמיד בפרונט את החיוך המבטל, זה שמסמן שהכל בסדר, או שמא עכשיו מותר לי לענות באמת?

אני רוצה להגיד שכן. 
שמותר לי.
שמותר לי לספר למה טוב לי,
ומותר לי לספר למה רע לי.
שמותר לי להאריך בדברים בלי לחשוש שאולי אני משעממת,
או להכנס יותר לנבכי ההרגשה שלי בלי לפחד שאני מרתיעה את מי שמאזין.
אבל אני לא בטוחה שאני יודעת איפה זה לגיטימי ואיפה לא.
עם מי לשמור על הגבולות ועם מי לשחרר.
מי יקשיב בחפץ לב, ומי ירגיש שעברתי את הגבול והטעם כבר לא יהיה טוב?

אולי זו לא שאלה רק של גבולות.
אולי זו התקופה בחיים שצריך לשמן ולהחזיר לחיים את היכולת לסמוך על אנשים, לקחת את ההימור ולקוות שלא להיפגע.
לחזור לחברת בני האדם בלי לפחד להיות באמת שמחה...

מכתב לעצמי:

יש גם ימים כאלה...

לרב אני מסתכלת קדימה,

סופרת יעדים, ולא מתעכבת יותר מדי על העבר.
אבל יש ימים שבהם, רצף של אירועים, חלקם קטנים יותר, חלקם גדולים יותר, טופחים על הפנים.

ואז את מבינה כמה דברים...

את מבינה שלעולם לא תהיי חלק.

לא תהיי חלק מהחבורה של התיכון, כי מעולם לא השתייכת אליה,

לא תהיי חלק מהחבר'ה של הצבא, כי שנאת שם כל רגע,

לא תהיי חלק מהחברים מהאוניברסיטה, כי עברת צפונה והם נשארו עוד שנתיים אחריך בדרום,

גם לא תהיי חלק ממדריכי הטיולים, כי הם עוד נודדים להם יום יום, ואת מזמן כבר התברגנת,

לא תהיי חלק מהמשפחה המורחבת, כי היא מצומצמת מאוד,

לא תהיי חלק מהקומונה, כי כבר מזמן לא כתבת שום דבר חכם,

לא תהיי חלק מהילדים, כי את כבר מבוגרת,

לא תהיי חלק מהמבוגרים, כי את ילדותית,

לא תהיי חלק מהפיינשמקרים, כי את בלגניסטית,

לא תהיי חלק מהזרוקים, כי את רוצה יותר,

לא תהיי חלק משוחרי הבריאות, כי את עצלנית מדי,

ולא תהיי חלק מאלו ששמים זין על העולם, כי אכפת לך מדי...

לא תהיי חלק מהחבורה הזאת, כי הם מכירים שנים,

ולא תהיי חלק מהחבורה ההיא כי הם גרים זה לצד זה ואת רחוקה,

לא תהיי חלק מההם כי הם עברו חוויה שגיבשה אותם יותר מכל דבר אחר,

וגם לא חלק מההם שיכולים להרשות לעצמם מה שאת לא חולמת עליו...

לא תהיי חלק מהחכמים, כי את אף פעם לא יודעת להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון,

ולא תהיי חלק מהבורים, כי ראית יותר מדי מכדי להסתפק במה שיש להם להציע..

כל מה שנותר הוא לנסות ולראות איפה כן אפשר להיות חלק, לקחת חלק, להפוך משמעותית.
לפעמים זו משימה בלתי אפשרית...

חלומות...

לאחרונה חזרתי לעשות משהו שפעם, מזמן, מאוד אהבתי.
לנגן.

יש לנו בבית ארבע גיטרות. שתיים שלי, שתיים של האיש.
לי יש קלאסית וחשמלית, ולאיש קלאסית ואקוסטית. ארבעתן גיטרות טובות מאוד, וותיקות מאוד.
הגיטרה הקלאסית שלי היא ירושה מאחותי הגדולה, ולדעתי היא בערך בגילי (הגיטרה).
זו גיטרה מתוצרת סוזוקי, עם צוואר יחסית רחב, וצליל מעולה.
את החשמלית קיבלתי בערך בכתה י', גם מאחותי, שהביאה לי אותה מארצות הברית, בתקופה שבה ניגנתי באמת בלי סוף.

פנדר סטראטוקאסטר לבנה, כמו שיש בסרט "Waine's World", יפהפייה.

בתיכון ניגנתי המון, אני אפילו זוכרת שנה שבה נאמר לי על ידי שתי חברות שהן היו שמחות להיות איתי בחדר ביחד, אילולא היתה לי גיטרה חשמלית. זה היה רועש מדי עבורן..

את הרומן שלי עם כלי מיתר התחלתי, לפי הסיפורים, סביב גיל שלוש. מאז, הצקתי להורים שלי שאני רוצה ללמוד לנגן על כינור. לא פחות ולא יותר, כינור.
כשהייתי בת שבע הם נשברו, קנו לי כינור (או יותר נכון, רבע כינור - בגודל שמתאים לילדה בת שבע) ורשמו אותי לשיעורים של מורה שגרה בשכנות אלינו.
כל יום שני וחמישי, ב17:30 אחה"צ היה לי שיעור.
זה לא שהזכרון שלי עד כדי כך טוב, פשוט זה היה בדיוק הזמן שבו שודרה הסדרה "קיד וידאו" שמאוד אהבתי, וכל פעם מחדש הייתי מתבאסת שיש לי שיעור ואני מפסידה את הצפייה.
אחרי שנה של כאבי אזניים הוחלט בהסכמה של כל הצדדים שהכינור יאופסן עד יעבור זעם.

בכתה ה', מסיבה לא ברורה (אולי כי ביקשתי?) חזרתי ללמוד כינור. הפעם בקונסרבטוריון של קרית אונו. למורה שלי קראו לודמילה, ויחד עם שיעורי הכינור נאלצתי גם לבוא לשיעורי תיאוריה (עם מורה מאוד מפחיד) ולשיעורי מקהלה.
את שיעורי המקהלה אהבתי, למרות שבכל שיר היו צריכים להזיז אותי מקול א' לקול ב' כי תמיד הייתי הפוכה...
משיעורי התיאוריה פחדתי פחד מוות.
את שיעורי הכינור חיבבתי, אבל לא יותר מדי.
נדמה לי שאני עדיין זוכרת איזו מנגינה ניגנתי בהופעת סוף השנה.
גם בסוף אותה שנה, נטשתי את הכינור (שהוחלף כבר לכינור חצי.. גדלתי...) ועד עצם היום הזה הוא מונח אצל אמא שלי בבוידעם.

כשהגעתי לכתה ז', פגשתי את י'. י' למד איתי בכתה. היה לו שיער בלונדיני ארוך, חולצות טיפה גדולות, והיתה לו גם גיטרה. הוא ניגן בה המון, ואני נהניתי להקשיב לו מתי שרק יכולתי (אם עדיין לא ברור - הייתי מאוהבת בו, כמו שרק ילדה בכתה ז' יכולה להיות...).
בבית, ביקשתי מאחותי רשות לנסות לנגן על הגיטרה שלה, והיא אפילו קנתה לי ספר לימוד. אחרי שגימגמתי על המיתרים זמן מה, וההורים שלי הבינו שהפעם אני כנראה מעט יותר רצינית, התחלתי ללמוד לנגן באופן מסודר.
בתחילה אצל מורה "קלאסי" ואחרי שני שיעורים משעממים עד מוות, אצל מורה שלימד אותי רוק, וג'אז, ובלוז. למדתי סולמות, קיבלתי ביטחון לאלתר, ונהניתי מכל רגע.
לא למדתי הרבה זמן. מסיבות כאלה ואחרות, זה לא התאפשר יותר, ונשארתי עם מעט ידע והרבה אהבה לגיטרה.
אף פעם לא הגעתי לרמה גבוהה במיוחד, אבל היה לי כיף.
כל כך נהניתי מהעניין, שבסוף כתה ט', ערב הכניסה לתיכון, נרשמתי למגמת מוסיקה.
רשמית, היה צורך ללמוד לפחות שלוש שנים על כלי הנגינה שבעזרתו מנסים להתקבל, אז רשמתי את מיתרי הקול שלי והתקבלתי על בסיס שירה.
בפועל, המורים שלנו הרשו לי גם לנגן, וזה היה אושר גדול.

כשעברתי לפנימיה, הגיטרות עברו איתי.
ניגנתי בחדר מתי שרק אפשר היה (ולפעמים גם כשלא היה אפשרי...), לפעמים אפילו בטקסים או בערבי במה של התיכון.
המוסיקה היתה חלק גדול מהחיים שלי.
כתבתי מילים, הייתי מעודכנת בכל הדיסקים החדשים שיצאו, אפילו הייתי במשך שנתיים הדי.ג'יי במסיבות של בית הספר שלי,
מוסיקה היה הדבר שיכול היה לסחוף אותי לחוויות רגשיות נפלאות שוב ושוב ושוב.
את רב הזכרונות של התיכון אני זוכרת עם "פסקול"...
הקשבתי והאזנתי, ניגנתי, שרתי, יצרתי ולא עצרתי.

עד הצבא.
איפה שהוא שם, הפסקתי לנגן.
לא היתה סיבה מיוחדת.
לבסיס כבר לא לקחתי את הגיטרה שלי, פחדתי שהיא תינזק שם.
כשעזבתי את הבית לאוניברסיטה, עוד גררתי את הגיטרות שלי מדירה לדירה, אבל נגעתי בהן פחות ופחות.
אחת לכמה זמן, באיזו מדורה או טיול, אם היה מזדמן לי, הייתי קצת פורטת. לא יותר מדי...
תמיד בתירוץ שאני לא זוכרת ממילא כמעט אף שיר בעל פה.
והפסקתי.
עם הזמן גם כמות המוסיקה ששמעתי הלכה והתמעטה.
כלומר, תמיד נהניתי ממוסיקה, אבל החלום הרחוק של להיסחף לתוכה, נעלם.
וברגע שהוא נעלם,
היה לי קשה איתה. קינאתי בכל מי שיצר מוסיקה טובה, אמיתית. אז התנתקתי.
נשארתי מאזינה של פלייליסט גלגל"צ, ולא יותר...

בשנים האחרונות היא חסרה לי יותר ויותר.
לא רק הגיטרה, אלא המוסיקה.
אני מוצאת את עצמי מקשיבה שוב למוסיקה,
נהנית לשמוע גם דברים חדשים.
כאילו סוף סוף אני מצליחה לפנות לה מקום בסדר היום שלי,
להתמודד איתה ועם מה שהיא גורמת לי להרגיש.
התחלתי לכתוב מחדש טקסטים,
אחד אפילו מולחן.
אני נהנית כשאין אף אחד בבית, להוציא את הקלאסית שלי מהקייס שלה (המגבר של החשמלית כבר מזמן ז"ל), ופשוט לנגן.
להתחיל עם הישנים והמוכרים, אלו שאני מנגנת שנים: "Wonderful tonight" של קלפטון, "Dream a little dream", 
"Dark side of the moon" ועוד...
לפעמים לחפש שיר חדש,
לפעמים פשוט לנגן בלי קשר לכלום, ואולי אפילו לאלתר מנגינה עם הקול שלי...

ולפעמים, אני מעיזה לחשוב, שלמרות שאני כבר בת שלושים וארבע, אולי יום אחד, כשאהיה גדולה, אוכל אפילו ליצור מוסיקה. אמיתית.

חלומות...

"באתי לחזק ויצאתי מחוזק"...

איזה משפט מרגיז...
כל כך קיטשי,
נדוש,
מן משפט כזה שלאחרונה שמעתי יותר ויותר אנשים תמיד דוחפים כשהם נתקלים בסיטואציה קשה, מרגישים שיש להם איזו מועקה שהם צריכים לפרוק, ולא יודעים מה להגיד.

היום קיבלתי תזכורת לכך שלא בכדי משפטים כאלו הופכים לקלישאות.
לפי המילון:
קלישאה, ש. עצם, נ': מילים נְדוֹשׁוֹת, מילים שהרבּו להשתמש בהן בעבר ואין בהן חדש ועל כן איבדו מעוצמתן, אימרה או ביטוי לא מקוֹרִי.


והרי אם קלישאה היא מילה או ביטוי שהשתמשו בהן כל כך הרבה עד שאיבדו מעוצמתן, אז אפשר לומר שכפי הנראה יש בהם יסוד נכון, אחרת לא היו אומרים אותם כל כך הרבה פעמים.

השכבה שאני מחנכת בחרה כמה פרוייקטים לביצוע במהלך השנה.
אחד מהם, הוא פרוייקט ביקורים בקהילה שיקומית שקיימת בקיבוץ בו נמצא בית הספר.
בקהילה חיים דיירים, בעלי מוגבלויות קוגניטיביות, בדרגות שונות. חלקם חיים בדירות עצמאיות, חלקם בתוך הקיבוץ לפי רמת העצמאות שלהם, ובקיבוץ יש להם מועדון, בית מלאכה ויצירה וחדר אוכל משותף.
שם אנחנו מבקרים אותם. פעם בשבוע, למשך שעה, יוצאת קבוצה של 5-6 תלמידים עם מורה לבקר אותם.

כשאספנו את הילדים בפעם הראשונה להסביר להם על הפרוייקט ולשמוע מי רוצה לקחת בו חלק, מיד היו ששאלו "אבל מה עושים שם? מה יש לנו לחפש שם?"
קשה היה לי לתת תשובה ברורה.
ראשית, כי גם אני מעולם לא ביקרתי במקום לפני השנה הזו,
ושנית, משום שלא ידעתי איך מסבירים לילד בן 14-15 איזו הרגשה הוא מסוגל להעניק לאדם אחר, רק מעצם שהותו איתו באותו חדר.

עוד "מכשול" להסברים שלי הוא שתושבי הקהילה הם בחורים ובחורות מבוגרים יותר, בני 18 ומעלה. שאלו הילדים: "איך ילד בן 15 יכול לעזור להם?"
גם זו שאלה מצויינת.
הרי בשעה שבועית, אנחנו לא יכולים לעזור להם, לפתור להם בעיות, לעשות בשבילם המון.
רק לבוא ולהיות איתם.

כאשר שאלו אותי הילדים את כל השאלות, ניסיתי להסביר, שחלק מהעשיה שם, תבוא פשוט מהם. שנכנס לסדנה, נראה מה הם עושים, ופשוט נצטרף אליהם.
שנשב, נדבר, נשוחח, ניצר קשר. נתעניין בהם, והם יתעניינו בנו.
נעניק להם מה שילדים בני 14-15 יודעים לעשות הכי טוב: להיות חברה אנושית שמחה ומגוונת.
מה שלא אמרתי להם, הוא שהייתי בטוחה שרק נתינה, לא תהיה שם.
לא כי חלילה הילדים לא יתנו מעצמם...
היה ברור שתהיה מבוכה, שייקח קצת זמן "להפשיר", אבל שיהיה בסדר.
בראשי כבר דמיינתי מה אותם ילדים הולכים לקבל מהביקורים הללו...

הגענו היום קצת לפני השעה 11:00. מורה, ושישה תלמידים חצי נבוכים.
דיברנו כל הדרך, חלקנו רעיונות במה אפשר לפתוח את השיחה, דיברנו על זה שיהיה מביך, אבל שזה טבעי ונורמלי...
כשנכנסנו לסדנה של הקהילה, נעמדו ששת האפרוחים מאחורי אמא אווזה וחיכו שמשהו יקרה.
ניגשה אלינו מדריכת האמנות שלהם, הציגה את עצמה ואת הפעילויות שיש,
פגשנו את שתי בנות שנת השירות שעובדות במקום, ובעיקר בחורה אחת, דיירת, שהיתה עסוקה בלהרטיב ניירות כדי להכין עיסת נייר ליצירה.
היא הזמינה את הילדים לעבוד איתה, ומתוך שישה ארבעה לקחו מסננות, הפשילו שרוולים והתחילו לסנן.
תוך כדי עבודה, התחילה השיחה...

שתי בנות אחרות נשארו לעמוד אובדות עיצות. ליוויתי אותן לאחד השולחנות שם תפסה עליהם פיקוד השינ-שינית ששוחחה איתם על התפקיד שלה במקום וסיפרה להן עוד על הקהילה, התושבים והתעסוקה שם.
בהתחלה חשבתי שהן קצת מפספסות את המטרה, כי היעד הוא לבלות זמן עם הדיירים, אך מהר מאוד הבנתי שני דברים:
1. אל עבר הש"ש התקבצו לאט לאט גם דיירים שבאו לעבוד איתה ועם הבנות.
2. הילדות היו כל כך מרותקות לשמוע על בחורה בת 18 שדוחה את החיים שלה והולכת להתנדב במשך שנה לפני הצבא. הן הקשיבו לה בעיניים פקוחות וגדולות, שואלות שאלות, מתעניינות, יכולות בפעם הראשונה לשמוע על עולם של נתינה לאחר לא בתוך החבורה הגדולה והרגילה של הכתה... חבורה שבה תמיד יהיה מי שיצעק "פראיירים!" כשיסופר סיפור של התנדבות, ויסיט את תשומת הלב מהעיקר.

בכלל, הולך ומסתבר לי יותר ויותר, שהכיתה היא לא המקום הכי טוב להעביר מסרים חברתיים.
לא בחטיבת הביניים.
הכוח של הקבוצה, כמעט תמיד ימשוך את השיחה למקומות שלא יתנו להתקדם.
כמעט תמיד כשאני מעלה בשיעורי חברה, או במפגשי הבוקר דילמות של מוסר, או של ערכים, אמפתיה או ראיית השונה, כמעט תמיד הדיון ייתקל בחסמים.
החסם הראשי הוא חסם ה"פאדיחה".
בחטיבת הביניים קשה להם מאוד לראות מעבר ל"מה יחשבו עלי אם"... אם אגיד את דעתי, אם אצא בעד רעיון שחשוב לי, אם אזום משהו... 
פקטור הפאדיחה תופס את מירב יכולת הראיה לעתיד של הילד.
בכתה ט' פקטור הפאדיחה עוד קיים, אבל הוא מתחיל להיחלש מול כוחות החוסן הפנימי שלאט לאט מתחילים להתחזק אצל הילדים. זה עוד לא מספיק, אבל זה קיים.
ואז המקום לפרק את החבורה...
אם יש דבר אחד ויחיד שטוב בקיום חטיבות הביניים הוא שבתחילת י', יש לילדים יכולת "לעשות ריסטרט" לחיי החברה שלהם, ולא לפחד להציג את העצמם החדש שהם מפתחים לראווה לעיני העולם.

אבל החבר'ה שלי עוד לא שם,
הם רק בונים את העצמי שלהם, ולכן הכתה היא שדה קרב לשיחת ערכים.
לא אומרת שזה בלתי אפשרי, אבל זה קשה הרבה יותר מאשר אחד על אחד.
והיום,
בסדנת האמנות,
ראיתי מה קורה כשמפרידים שתי בנות, מהחבורה הגדולה שמאפילה עליהן ודורשת מהן להיות היפות-מצחיקות-קרות רוח-אגוצנטריות שכך לרב הן מציגות את עצמן.
למשך שעה, הן היו פשוט א' וי', שהקשיבו לבחורה שמבוגרת מהן ב4 שנים, מספרת על השנה הזו שהיא מעניקה מהחיים שלה, למישהו אחר.
בשום קונסטלציה חברתית אחרת הן לא היו פנויות להקשיב לה. להפנים את מה שהיא אומרת....

אז הם עבדו, והתלכלכו קצת, וכשנגמר החומר לעיסת הנייר הם עברו להכין קשתות לשיער מחרוזים ופתחו בשיחה עם שני דיירים אחרים, שגם לקחו אותם לסיבוב בחנות בה הם מוכרים את עבודות היד שהם מכינים, ולאחר שעה כשהודעתי שהגיע הזמן לחזור, נשמעה אנחת מחאה מהילדים.

כשיצאנו, הדיירים הודו לנו שבאנו לבקר.
אני הודיתי להם בשם הילדים, על שאירחו אותנו כה יפה.

בדרך חזרה לבית הספר היתה דממה.
כששאלתי איך היה, קיבלתי את אותן התשובות שאני מקבלת בבית מהילדים: "פ'סדר!"
לקראת ההגעה לשער, נפתח הברז, והם סיפרו על עיסת הנייר, ועל הדיירים, והתגאו בצורה שבה הם הצליחו לפתוח בשיחה, ושאלו שאלות של הבהרה לגבי מה שהם ראו במקום.
שאלתי אותם לסיכום, אם הם ירצו לחזור לשם.
ה"כן, ברור!" לא איחר לבוא.

ללא ספק, הם יצאו משם מחוזקים.

מבחנים, מקלחת ומעמד הביניים...

פוסט שלישי בשלושה ימים, למה מה קרה? מלחמה?
(ניסיתי להמנע.)

שני הימים האחרונים עברו עלי בהתעסקות בכל דבר אפשרי חוץ מבלכתוב על הלחימה בדרום.
אולי כי אני גרה בצפון, ולשם שינוי זה אחד האיזורים שכרגע לא סופג כלום.
אולי כי כשאני כותבת על דברים כאלה אני נהיית רגשנית ומלאת פאתוס אפילו יותר ממה שאני יכולה להכיל בעצמי...
ואולי...
אולי כי הימים האחרונים מבלבלים מאוד עבורי.

יום ראשון הוא היום החופשי שלי. 
כלומר, יום מרתון בדיקת הבחינות שלא הספקתי לבדוק בשבוע החולף...
אחרי סוף שבוע שבו טיילנו, ופגשנו חברים, התיישבתי לעבוד.
אחרי כשעתיים, פתחתי את המחשב,
הפייסבוק מלא באנשים ששומעים אזעקות,
תוהים אם הבום הוא פיצוץ על פני השטח או יירוט,
אמהות שמתייעצות איך להשכיב את הילדים לישון - ישר בממ"ד או לקוות לטוב?
ואיך בכלל מתלבשים ללילה בידיעה שיש סכוי שבאמצעו הן ידרשו לצאת למקלט או לחדר המדרגות עם כל השכנים... מה, לישון עם חזיה?
ראיתי שאני עדיין בפיג'מה,
וחשבתי שאם תהיה פתאום אזעקה גם כאן, אולי באמת כדאי שאני אהיה לבושה ביותר מסווצ'רט מהוה ומכנסי פלאנל משובצים וקצת קרועים...
ניגשתי לערימת הכביסה הנקיה שמחכה שאני אסיים את המבחנים כדי להתקפל, בחרתי בגדים.
נכנסתי למקלחת.
בעוד אני חופפת את הראש, פתאום הבנתי כמה הזויה היתה המחשבה שהביאה אותי למהלך הזה.
מה זאת אומרת אם תהיה אזעקה?
למה שתהיה אזעקה?
לא מדברים בחדשות על חזית בצפון...

למודי מלחמת לבנון השניה, תושבי הצפון תוהים מזה כמה ימים האם זו רק שאלה של זמן עד שמישהו שם בצפון, יחליט להפסיק להתעסק במה שקורה בסוריה ויתחיל להיזכר שאפשר להציק לישראלים...
וכנראה שגם אני.
עובדה שהחלפתי בגדים.
עובדה שכבר הודעתי לעצמי איפה המקום הכי מוגן בבית (בית ישן, אין ממ"ד, אין מקלט קרוב, ובאופן אירוני, חוץ ממסדרון קטן, גם אין חדר בלי קירות חיצוניים...).
עובדה שכבר תהיתי את מי אני נוסעת לאסוף קודם אם יתחילו כאן אזעקות, ודמיינתי לאיזה חדר יכניסו את הילדים בגן במידה ו... (בשני הגנים שלנו אין ממ"דים).
עובדה שכבר רצה לי בראש מן תכנית חלופית כזאת, במידה וגם האיש יוקפץ לצו 8.
וזה עוד בלי התראה אחת על הצפון.
אפילו לא אחת.
הזוי...

בנוסף לכל, בימים האחרונים יוצא לי לצפות בלא מעט דיעות בפייסבוק,
לשתף כל מיני דברים שאני מוצאת לנכון להעביר הלאה...
להגיב, להביע את דעתי.
על ה"קירות" של רב האנשים ששיתפתי את הפרסומים שלהם, או שבאתי איתם בדברים אפשר לראות די מהר מיהם, ומה דעתם.
או שיש להם עשרות כתבות על הצורך בהסכמי שלום, סיסמאות נאצה כלפי הפעולה הצבאית, וכלפי תומכי הפעולה הצבאית וכלפי כל דבר שמריח מקילומטרים כלא בעד הפלשתינאים, או שההיפך, שירי עידוד ל"שיטוח עזה", מליון תמונות של טילים שנורים על ישראל, מליון שיתופים לתמונות הרמאות האוויליות של החמאס (שחלקן, לא נעים לומר קיימות עוד מאז עופרת יצוקה..), והכינויים "שמאלנים", "סמולנים", "יפי נפש" ו"בוגדים" לכל מי שמעז לחשוב שאולי פעולה צבאית לא חייבת להיות הפתרון היחידי.
יש כאלו שהקירות שלהם פחות נחרצים, אבל עדיין ברור כשמש מה דעתם.
אם מישהו יפתח את ה"קיר" שלי,  זה יהיה מבלבל קצת...
בין הפוסט שתוקף את ערביי אוניברסיטת חיפה על דקת הדומיה שהם הקדישו לאחמד ג'עברי, לבין קישורים לדבריו של אילן גילאון על הצורך בפתרון מדיני, בין לעמוד על כך ש"יפי נפש" אינם תמימים, לבין קישור לדבריו של איתן שוורץ על כך שכל ילד פלסטיני שנהרג הוא כשלון ישראלי וכל ילד ישראלי שנהרג הוא הצלחה פלסטינית...

אני מניחה שכך גם הרגשתי.
אני שייכת למעמד הביניים.
לא מבחינה סוציו-אקונומית (למרות שגם...), אלא מבחינת עמדותי החברתיות-בטחוניות-מדיניות-אין לי כותרת מוצלחת עבורן...
יש משהו מאוד תקוע, ביכולת שלי לשפוט את המצב.
ברור לי שצריך לחתור לסיום הסכסוך,
ברור לי שזה גם קשה, כי כרגע אין יותר מדי עם מי.
ברור לי ש"שלום עושים עם אויבים ולא עם חברים"
וברור לי שההנהגות של שני הצדדים כנראה לא בשלות לזה.
ברור לי ששנאה מוסיפה שנאה,
אבל גם ברור לי שזה מפחיד מדי לתת אמון מלא בצד ששונא אותך כל כך ולקוות שאם באמת נוותר אז יהיה כאן טוב יותר.
ברור לי שיש צורך להוציא הסברה יעילה החוצה, להראות כמה הצד השני פוגע,
אבל גם ברור לי שיש פעולות שאנחנו עושים שאין להן הצדקה,
ברור לי שכשאנשים בדרום סובלים מזה המון זמן, ושבשבוע האחרון הצטרפו אליהם עוד כמה איזורים צריך לעשות משהו מיידי, קודם כל,
אבל גם ברור לי שכשאלי ישי מדבר על "להחזיר את עזה לימי הביניים מבחינת תשתיות" ובנשימה אחת אומר "ולהמנע מפגיעה באוכלוסיה אזרחית" אין לו מושג על מה הוא מדבר...
ברור לי שכשחיילי מילואים נקראים להתגייס הם צריכים ללכת,
אבל לא ברור לי איך אפשר לחזור משם לחיי משפחה רגילים,
ברור לי שתופעת סרבנות גיוס היא תופעה מאוד בעייתית,
אבל גם ברור לי שאני מבינה כל אחד שמת מפחד לעלות על מדים ולצאת להילחם.
ברורים לי כל כך הרבה דברים...

ומרב שברור לי - הכל מטושטש...

שלוחת איילה וח'ירבת שמרי

טיול השבת הנוכחי אמור היה להיות בכלל צפונה.
כלומר, יותר צפונה.
קבענו עם חברים, סגרנו תאריך...
התאספה קבוצה של כשש משפחות שרצו לצאת.

במהלך השבוע האחרון, התכניות מעט השתנו.
ראשית החלפנו מסלול, למסלול קרוב יותר.
זה התאים לכולם - לאלו שלא רצו לנסוע רחוק מדי, לאלו שרצו להספיק להגיע לארוחת צהריים משפחתית... לכולם.
עם השבוע, הצטמצמה גם כמות המשפחות ונותרנו שלוש משפחות.
התייצבנו הבוקר בצומת עופר שבדרום מערב הכרמל.
מצומת עופר נכנסים מזרחה (פנימה) ואחרי תחנת הדלק פונים לכביש הגישה אל המושב.
לאחר עוד קצת פיתולים בכביש הזה מגיעים לדרך עפר רבע סלולה שונה ימינה, ולצידה חורשה קטנה עם שולחן קק"ל אחד או שנים. בדף ההסבר החניון הזה נקרא חניון "כרמלים", אנחנו לא ראינו אף שלט.
מה שכן ניתן לראות, זו גדר בקר עם סימון השבילים הירוק מסומן בצורה בולטת עליה ושלט עץ קטן המורה לתחילת המסלול.

חמושים בפירות וירקות, ואפילו קצת חטיפים יצאנו מהרכב והתחלנו ללכת.
חמישה מבוגרים, שישה ילדים ופינצ'רית אחת יצאו לדרך.

בתחילת המסלול נתקלנו בשער הפרות הנ"ל שאני מודה שהיה מעיק למדי.
אנשים שאינם קטני מידות (AKA אני...) צריכים מעט להידחף בו (והנה הלכה התיאוריה שמי שעוברת בשער כזה יכולה להירגע שהיא לא פרה...). לצערי היו עוד שער או שניים כאלה בהמשך הדרך וסביבם גם צמחית חורש- צפוף ודוקרני...

אחרי הליכה קצרה בשביל נוח בחורש הגענו לעין ע'זאל. בריכה בנויה אבן, אליה מובילה תעלה בנויה.
מעל התעלה קשת קטנה ויפה.
בתוך הבריכה - מים שחורים וגועליים.
הפינה עצמה היתה מוצלת ויפה בכל זאת...

לא הרבה אחרי עין ע'זאל השביל הופך במגמת ירידה. חלק מהזמן ירידה בשביל, וחלק מהזמן קיפצוץ מעל סלעים. לא אתגרי במיוחד (לילדים זה שובר את השגרה, לקפצץ במקום ללכת), אבל כדאי לשים לב במיוחד אחרי גשמים, זה עשוי להיות חלקלק משהו...

בדרך פגשנו סיתווניות, נרקיסים, את אלת המסטיק והאספרג שהוציאו פירות ועוד שפע צמחיה.

בסיום הירידה (לפי דף המסלול מרחק של כק"מ וחצי מהמעיין) מגיעים לאיזור משופע בקקטוסים, שגם הם עמוסי פירות. נסיון של אחד המשתתפים לקטוף אחד מהם לא צלח. מזל שלאיש יש פינצטה במחזיק המפתחות (למי שעוד לא ידע - אני נשואה למיני-מקגוייור, יש לו תמיד הכל...).
בין הקקטוסים עומד מבנה מרשים מאוד, בעל שתי קשתות. לפי שלט ההסבר שבמקום זהו יישוב מהתקופה הביזנטית שכפי הנראה נקרא "אסומר". בהמשך הקריאה ניתן להבין כי מבנה הקשתות הוא דווקא חדש יותר, מהתקופה העות'מנית, ושימה כנראה כמחסן לתוצרת חקלאית.

מאחורי המבנה מסתתרות להן כמה וכמה מערות חצי פתוחות שאל חלקן ניתן פיסית להכנס. אנחנו דילגנו עליהן, אבל שמש, הפינצ'רית החביבה, בדקה אחת או שתיים ונראה שחזרה מהן נלהבת...

מהח'רבה ממשיכים עוד כמה מטרים עד לשער פרות נוסף, ובו מחליפים צבע מסלול. עולים שמאלה (מזרחה) עם שביל כחול, על דרך ג'יפים רחבה. המסלול הכחול מתפתל זמן קצר לאחר מכן ימינה, אך המסלול ממשיך עם הדרך הרחבה ישר ומתחיל לטפס על השלוחה.
הדרך ברורה מאוד, ואין כמעט מקום להתבלבל. עולים על הדרך כל הזמן, וכשיש ספק לאן לפנות, נוטים שמאלה (ולמרות התזמון - הפעם זו לא סיסמת בחירות...). השביל מטפס עד ל"צומת T" לידה עץ זית יפה ומרשים (שקצת הזכיר לי את הערבה המרביצה מסרטי "הארי פוטר"...).
בפיצול הזה פונים גם כן שמאלה וזמן מאוד קצר לאחר מכן פוגשים סימון שבילים שחור.
ממשיכים עוד בשביל, עד שהוא פונה ימינה באופן בולט. משמאל ישנו מבנה לבן מגוד באופן רעוע. לפי דף ההסבר זהו קבר שייח' כלשהו שצופה אל המסלול (ניתן לראות אותו למעשה גם כשמתחילים את המסלול, ממש מעל הכניסה לשביל...).

כמה מטרים לאחר מבנה הקבר, השביל פוגש דרך עפר מסודרת, שאם כשעומדים עליה מביטים שמאלה, ניתן לראות את המכוניות שהשארנו בתחילת המסלול ממתינות לנו.

המסלול לקח לנו כשעתיים - שעתיים וחצי בהליכה די איטית, בלי יותר מדי הפסקות.
מזג האויר היה לטובתנו (היה מעט "רוחני", מה שעזר לשבור את החום שהובטח על ידי החזאים...), ואוסף המקלות של שני הילדונים שלנו גדל פלאים בעקבות הטיול היום..

בסוף המסלול התפצלנו איש איש לארוחת הצהריים שלו.

כן ירבו...

לא על הלחם לבדו?

אני מאוד אוהבת לבשל.
ת'אמת? אני לא מאוד מוצלחת בזה, וגם אין לי "קהל יעד" שיהנה מאוכל מאוד מגוון, מה שיוצר מצב שאני מתמחה עד אבדן חושים בירקות בתנור, מרק כתום ואורז לכל סוגיו...

אני גם מאוד אוהבת לאפות.
מתה על הריח של משהו בתנור (כל עוד הוא לא נשרף...).
גם כאן המגוון לא גדול, כי איכשהו עם שני גמדונים אני חייבת להסתפק במשהו מאוד פשוט שאפילו בין כל הסחות הדעת אני אצליח לזכור מה כבר שמתי בקערה ומה לא. למרות הפשטות, ולמרות העובדה שאני באמת מתאמצת בעניין הזה, תמיד יהיה את המרכיב ההוא, הקריטי, שברגע האחרון אזכר ואשים כדי שהעוגה תנצל. (ולפעמים... גם ברגע האחרון אני לא נזכרת... מזל, כאמור, שאף אחד כאן לא אנין טעם...)

אם יש משהו שאני לא יודעת לאפות - אלו עוגיות. בעצם עוגיות וקאפ-קייקס...

כל מה שאפוי וקטן - נשגב מבינתי.

אפיית עוגיות מבחינתי היא כמו סט של צילום:

מכינים המון, 

מתאמצים לדייק כמה שאפשר במרכיבים ובזמן האפייה, 

ומתוך שלושה מגשי עוגיות תמיד יישרפו לי שניים (זה כנראה חוק טבע...).

אבל יש משהו שאני אוהבת לאפות, ואפילו יוצא לא רע.

לחם.

אני לא זוכרת את "הלחם הראשון שלי", אבל מתי שזה לא היה, מאז הכיכר הראשונה שהכנתי במו ידי, זו היתה התאהבות...

עד כדי כך שלפני כמה שנים, כשחבר שלנו קנה אופה לחם, כולנו לרגע כל כך התלהבנו - הרעיון של להכניס בערב מרכיבים, ולקום בבוקר ללחם טרי היה קסום בעינינו...

דקה אחר כך הבנתי, שאם יש אופה לחם בבית, כל עניין הלישה, העבודה עם הידיים, התנועות החצי-מדידטיביות... הולכות לאיבוד. וזה עוד לפני שדיברתי על הכיף שבלהחליט איזה צורה תהיה ללחם, איזה "טופינג" לשים עליו, עם זיגוג ביצה/בלי זיגוג ביצה...

בשנה-שנתיים האחרונות התחלתי להחליף את קמח החיטה בקמח כוסמין, שנחשב לבריא יותר מהחיטה, וגם טעים הרבה יותר מקמח חיטה מלא (אין טעם לוואי שנשאר על הלשון בסוף הכריך...).
ואני עדיין חוקרת אותו.

לחם - מאכל שלא משנה איפה הסתובבתי בעולם - תמיד מצאנו אותו, בצורות שונות, בטעמים טיפה שונים, אבל הוא תמיד היה שם.

יש משהו בלחם, שלמרות שאפשר בקלות לקנות אותו בכל חור, שהוא לפעמים טעים יותר כאשר הוא תעשייתי, שהוא נשמר לאורך זמן רב יותר דווקא אם מביאים אותו מהסופר או המאפייה הגדולה... למרות כל זאת - התחושה של הכנת מזון כל כך בסיסי בעצמי, בידיים, נותנת לו ערך מוסף.
אולי נותנת גם לי קצת ערך מוסף. 

זה, והריח... שכשמתפשט ריח האפייה בבית, זה אוטומטית מעלה את מצב הרוח של כולנו (כן, כולנו זוללי פחמימות ידועים, ואין כמו ריח הבצק שמבשר על לחם טרי שמתקרב בצעדי ענק אל פינו...). 

אז איך מכינים לחם?

לחם - הכי פשוט והכי כיף (זה מתכון לחלה, אבל אנחנו אוהבים אותו):

1 ק"ג קמח כוסמין מלא (אפשר גם קמח חיטה מלא, חצי-חצי עם לבן, איך שאוהבים). אני לרב עושה מכמעט ק"ג קמח כוסמין, ואם יוצא לי רטוב מדי, מוסיפה קמח חיטה לבן/מלא (מה שיש בבית) ל"ייבוש" העיסה.

2 כפות שמרים (לא שמרית, שמרים יבשים).

שקית אבקת אפיה

2 ביצים

חצי כוס שמן קנולה

חצי כוס סוכר (אפשר פחות)

2 כוסות מים מהברז

הוראות:
- מכניסים הכל חוץ מכוס מים אחת למיקסר, ולשים.

- תוך כדי הלישה מוסיפים בהדרגה את הכוס השניה (בהדרגה, כי ייתכן ולא צריך את כל שתי הכוסות. אם יצא הכל, והבצק יהיה רטוב מדי, לא נורא, נפצה על כך בעוד קצת קמח).

- נותנים למיקסר ללוש עד שיש בצק לא דביק.

- מוציאים מהקערה ולשים על שיש נקי משטח עץ מתאים עוד בידיים (מי שיש לו מיקסר שלש טוב או לחילופין מי שלא אוהב ללוש - תשאירו במיקסר, מבחינתי הלישה זו הסיבה האמיתית לאפייה בבית...). לשים עד שהבצק אחיד וכבר לא מתפרק לחלקים/נדבק לשיש.

- מכסים במגבת ומשאירים לעמוד לתפוח. כמה זמן? עד שהוא מכפיל את עצמו. במתכון בו השתמשתי בהתחלה כתוב שעה-שעה וחצי. לטעמי זה מוגזם, וזה גם עלול לגרום ללחם להחמיץ קצת, שזה מבאס.

ביום חם - מספיקות לפעמים 20-30 דקות, ביום קר 45 דקות גם יספיקו... אבל תסתכלו על הגודל.

- אחרי ההתפחה מפעילים את התנור לחום בינוני-גבוה (אצלי בתנור זה סביב 190 מעלות).

- לשים שוב קצת את הבצק, יוצרים צורה (מכמות כזו אני עושה לרב שני כיכרות) ומכניסים לתבנית משומנת (אם עושים צורת חלה/צמה/צורה מיוחדת - מניחים על תבנית רחבה).

- זה הזמן להוסיף "טופינגס" זיגוג ביצה, שומשום, פרג, קוואקר, גרעינים, סוכר וקינמון כל מה שאתם אוהבים...

- מכניסים לתור ואופים. כמה זמן? עד שמוכן (מכניסים סכין קטן וחד מהצד ורואים אם הוא יוצא רטוב או לא. אם רוצים להקפיד עוד יותר, אפשר לצבוט בעזרת הסכין הקטן חתיכה מפנים הלחם ולשלוף אותה, כדי לוודא שהיא כבר מוכנה.... אצלי בתנור זה לוקח בערך 30 שעה. לכל תנור תזמון משלו...

כשהלמעלה של הלחם קשה, והבפנים יבש ורך - זה הזמן להוציא אותו מהתנור, להוציא מהתבנית (כי תבניות מתכת ממשיכות להיות חמות ועלולות לשרוף את תחתית הלחם למרות שהוצאתם בזמן) ולהניח על מגבת, על השיש או הכי טוב - על רשת צינון (אני משתמשת ברשת של תבניות התנור...)

אחרי שמתקרר אפשר להכניס את אחד הכיכרות לשקית ולמקפיא (אם לא מחכים הרבה, כשתפשירו אותו הוא ייצא טרי ממש כמו לאחר האפיה).
בתיאבון!

ועדכון חם מהתנור (תרתי משמע?): כלבתנו האהובה, שחירפה נפשה ועלתה על השיש למרות שהיא צולעת ברגל אחת, מוסרת שחצי הכיכר הימנית היה מאוד טעים....