בין אם השאלה של האם להסביר לילדים מהם קונדומים (או אמצעי מניעה בכלל) ועד הדילמה לגבי הצבת קונדומטים בשירותי בתי הספר התיכוניים...
אפילו ב"זהו-זה" היה מערכון די בולט וזכור בנושא...
עולם המבוגרים סער.
היו שאמרו שלהציב קונדומטים זו הצלת חיים, זה יאפשר נגישות לתלמידים שממילא מקיימים יחסי מין לאמעי מניעה שבדרכים אחרות אולי לא היו משתמשים בהם בכלל.
אחרים טענו שהנגישות הזו תהפוך יחסי מין בגיל הנעורים לדבר הרבה יותר שכיח.
אותנו זה בעיקר הצחיק.
ידענו שאף אחד לא יכניס לנו רעיונות לראש. לא רעיונות שלא היו שם בכל אופן...
שנים אחר כך חינכתי בפנימייה, וערכנו את אותו הדיון בדיוק לגבי הקמת פינת עישון במתחם הפנימייה.
לא היה שם חשש ממשי שילדים יתחילו לעשן בגלל פינת העישון, אבל השאלה האם בכלל לעשות איזושהי פעולה שנותנת לגיטימציה, שמודה שהתופעה קיימת היא נכונה, או שעדיף להסתגר בד' אמות תפיסתנו ההו-כה-בוגרת ולהמשיך במשחק החתול והעכבר עם הילדים, שברור מאליו שהיעדר פינת עישון לא בדיוק תגמול אותם מההרגל המכוער...
בשנים האחרונות אנחנו שומעים המון גם על עישון סיגריות ועל סמים.
לא אקרא להם קלים או כבדים, כי יש המון, וכי הם יכולים להיתפס על ידי כל אחד כמשהו אחר, אבל בואו נקרא להם בשם סמים "נגישים" יחסית: גראס/מריחואנה/חשיש (אני מודה, חננה שכמותי, מעולם לא למדתי מה ההבדל ביניהם), חגיגת, סם-אונס, הרחת דבק, הסנפת גז מזגנים, ואלכוהול.
השבוע אני מעבירה ועוברת עם הכתה שאני מחנכת סמינר שמיועד לכתה ח', בנושא התנהגויות מסוכנות עם דגש עיקרי על עישון ושתיה.
אנחנו מבררים עמדות יחד, מפריכים שמועות יחד, ובעיקר בעיקר נותנים לתלמידים מידע.
מידע, שבתקווה יאפשר להם לקבל החלטות מעט יותר מושכלות שמבוססות על ידע ולא על "סמוך, יהיה בסדר".
במסגרת הסמינר, התכנסנו הערב יחד, הורים, מורים ותלמידים לראות הצגה בשם "חקירה פרטית".
ההצגה עוסקת בילד בן 16 שנעצר בחשד שהשתתף באונס קבוצתי. לכאורה סצנה מאוד קיצונית, שבאופן אוטומטי גורמת לי כמו לכל אמא ומחנכת לחשוב שהילדים בכתה שלי, והילדים הפרטיים שלי לעולם לא יעמדו בסיטואציה הזאת, כי אני אחנך אותם אחרת/כי הם ילדים טובים/כי זה קורה לעבריינים מועדים ולא לתלמידי תיכון סתם...
במהלך ההצגה הילדים שומעים על הנושא של סם האונס, על תהליך שעובר ילד עד שמגיע לסיטואציה שבה הוא מוצא את עצמו חלק מהאירוע הזה...
אחרי ההצגה השחקנית איילת מרגלית שוחחה עם התלמידים וההורים והסבירה להם כמה נקודות לגבי אותו סם אונס. איך הוא מופץ, על התכונות שלו (ללא צבע, ללא טעם, ללא ריח), על הדרכים להמנע מכך שיטפטפו לך את הסם לכוס הקולה/מים/מיץ שהזמנת ועוד...
בתום הערב, חיכו לי כמה אמהות מזועזעות ביציאה מהאולם.
הן שאלו, לא בתוקפנות, אלא מתוך חרדה אמיתית, האם הפרטים שניתנים בהצגה הזו הם לא יותר מדי? האם לא זה מה שיכניס רעיונות לראש של התלמידים?
עוד אמא עצרה ושאלה למה ילדים בגיל הזה צריכים לראות הצגה שכזו? והאם ילדות מהשכבה באמת יוצאות למועדונים?
אני מבינה אותן.
מאוד קשה פתאום להבין שהילד שלך או הילדה שלך נמצאים בסביבה, שככל שתהיה מגנה ועוטפת, ככל שנחשוב שאנחנו מגדלים את הילדים שלנו במקום כזה או אחר, הילדים חשופים לדברים האלו - מי שלוקח בהם חלק, ומי שלא.
ול"דילמת הקונדומט" הנוכחית, שעוסקת דווקא באלכוהול ובסמים, יכולתי להגיד רק דבר אחד.
כן, הם צריכים לשמוע.
כן, הם צריכים להיות מוכנים לכך שהדברים האלו יסתובבו לידם.
כן, הם צריכים לקבל את הכלים כיצד לפעול כשהם נתקלים בסיטואציה כזו.
כן, הם צריכים לדעת שמישהו רואה גם כמה הם נפגעים, אפילו אם הם לא ישתמשו בסמים או יסכנו את עצמם במודע...
הלוואי שיכולנו להראות להם את הדברים בצורה אחרת.
הלוואי שיכולנו לספר להם כמה רע למי שזה קורה לו, וללטף ולחבק ולהבטיח להם שלהם זה לא יקרה.
אבל בעולם שבו בסוף שבוע אחד המדינה סוערת כי פתאום נרצחים בה אנשים "בגלל הנוער",
בעולם שבו כל אדיוט יכול להוריד מידע על הכנת סמים, או קניית חמרים מסוכנים באינטרנט,
בעולם שבו הגבולות בין המותר והאסור מיטשטשים.
אנחנו חייבים להיות תמרור האזהרה הזה.
הטפות מעולם לא עזרו,
גם לא הפחדות.
רק ארגז כלים כנה ואמיתי. ולתת לילדים את התחושה שהם יכולים להשתמש בכלים האלו, שהם מספיק חכמים ובוגרים לשלוף את התחושה הנכונה בזמן הנכון. ולהכניס להם טוב טוב לראש, שאחד הכלים האלה, ואולי אחד החשובים בהם - הם ההורים שלהם והמורים שלהם. שהם לא חייבים להתמודד עם הדברים לבד.
היום, בסיכום יום הסמינר הראשון, הרים אחד התלמידים שלי את ידו ושאל אותי "תגידי, יש קשר בין הסמינר לבין זה שמחר ל"ג בעומר?"
עניתי לו, בלי להסביר מעבר:
כן.
