את סוף השבוע האחרון בילינו בגן עדן קטן של מים, עצי תאנה וחברים טובים מן העבר.
הרבה דברים יכולים להשתבש כשיוצאים לסוף שבוע בחיק הטבע.
ציוד שנשכח בבית,
ילדים שמחליטים לפתח מחלה בדיוק בלילה לפני היציאה,
איחורים,
חום,
קור,
מילואים...
כל אלו היו נוכחים בסוף השבוע האחרון, ועדיין אפשר לומר שהוא הוכתר בהצלחה מרובה.
הכל הודות לנ'.
חברה טובה מהתיכון שהחליטה שפעם, די מזמן (יותר משהייתי רוצה להודות), כל כך נהנינו לטייל יחד, ואין שום סיבה לא לחזור ולעשות זאת מפעם לפעם.
כשהגיע המייל שמכריז על טיול חבר'ה מהשכבה מאד התלבטתי.
עם חלק מהמשתתפים המיועדים לא התראיתי בערך 6 שנים.
עם חלק מהמשתתפים המיועדים התראיתי בשנים האחרונות - בעיקר בלוויות כואבות.
בכל מקרה לא ידעתי למה לחכות.
רובנו השתנינו בשנים האחרונות - נישאנו, ילדנו ילדים, הפכנו לאנשים בוגרים עם תארים ומקצועות...
ובכל זאת,
לא היה זה טיול של מורה, פסיכולוגית, רכזת הדרכה, בנקאי, מהנדס ואיש הייטק...
אלה היו החבר'ה.
של פעם.
ביום שישי בצהריים התחלנו לבשל (על בישולים ואוכל ביתי, אולי בפוסט הבא), לארוז ולנסות להעסיק את הילדים תוך כדי.
לקראת היציאה הגיע מייל מאחד המשתתפים.
הוא חזר עייף ממילואים, וצריך לחזור ביום ראשון, התנצל ואמר שהוא ומשפחתו לא יגיעו.
היציאה התעכבה ובסופו של דבר האוטו הונע בערך שעתיים וחצי מאוחר יותר ממה שתכננו.
בדרך עצרנו לתדלוק באיזור צומת נחל צלמון, כשלפתע ניגש אלינו אדם חביב, חובש כיפה ומודאג. הוא שמע ברדיו על שריפה שמשתוללת באיזור נחל עמוד ותהה אם יצליח להגיע ליעד שלו לקראת כניסת שבת.
עזרתי לו למצוא את הדרך הנוחה ביותר ליעדו, והוא בתמורה העניק לנו חיוך נהדר להתחיל איתו את סוף השבוע.
אחרי עיקוף לא קטן בעצמנו, הגענו.
הנחיתה בחניון דרדרה שבמערב עמק החולה היתה כבר לקראת ערב.
לשמחתי את מרבית האוכל הכנתי בבית, כך שלא היה צורך לחכות הרבה.
ארוחת הערב כללה מכל הבא ליד. משפחה אחת הביאה שניצלים, השניה קלחי תירס, סלט נחתך, סיר עם אורז הוצב על השולחן, על המדורה הוצב פויקה עם תבשיל למבוגרים למאוחר יותר...
הילדים אכלו בתיאבון ולאט לאט פרשה כל משפחה להשכבת ילדים, שתתברר מאוחר יותר כהירדמות קולקטיבית.
בבוקר התעוררנו לאט.
בלילה, בניגוד לתחזיות היה קריר, ויוליק אפילו התקררה מדי. חששתי שמא זה ידרוש מאיתנו להתקפל מוקדם, אבל מהר מאד היא התאוששה (אין כמעט שום דבר שקערת צ'יריוס והרבה תשומת לב לא משפרות...).
ההתארגנות היתה איטית.
קיפלנו את הציוד, אכלנו, שיחקנו, רחצנו מעט בפלג המים שזורם במרכז החניון ולקראת צהריים התכוונות לצאת לטייל.
היה חם מאד, וחששנו מההליכה הממושכת בחום כבד עם הרבה קטנטנים ומעט מנשאים.
יצאנו לחפש את השביל לנחל שוח (אל פג'ר), ומשלא הצלחנו לפצח את התעלומה בין אילו מטעים יש לעבור כדי להגיע אליו, מה גם שבנוסף המסלול דרש הליכה ארוכה למדי, החלטנו לעשות סיבוב במטעים.
חששנו שהילדים יתאכזבו מאוד,
אבל השעה עצמה, בה רובם היו עייפים בשילוב עם העובדה שהילדים בעיקר שמחו מכך שמצאו מקלות שאפשר לשחק איתם, לחפור איתם באדמה ולהפוך לחרבות, אפשרה את החזרה לחניון בלי בעיות מיוחדות.
עוד שעה שעתיים, ארוחת צהריים, שכשוך במים וטיפוס על עצים, התקפלנו כל משפחה לענייניה.
עוד שקלנו לעצור בצומת מחניים,
לפנק את הפוחזים שלנו בגלידה...
עוד לפני גשר הפקק (דקה וחצי לאחר התנעת הרכב) היו לנו שני גוזלים ישנים בספסל האחורי.
יש משהו מאד מיוחד בלטייל עם חברי ילדות.
משהו מאוד מוכר.
למרות שעברו שש שנים, לא דיברנו הרבה סוף השבוע.
לא מתוך שתיקה נבוכה,
אלא מתוך ההרגל.
משהו היה מאד נינוח בשהות עם חברי ילדות. משהו שלא דורש הסברים ותיאומים.
פשוט להיות.
כן ירבו...
הרבה דברים יכולים להשתבש כשיוצאים לסוף שבוע בחיק הטבע.
ציוד שנשכח בבית,
ילדים שמחליטים לפתח מחלה בדיוק בלילה לפני היציאה,
איחורים,
חום,
קור,
מילואים...
כל אלו היו נוכחים בסוף השבוע האחרון, ועדיין אפשר לומר שהוא הוכתר בהצלחה מרובה.
הכל הודות לנ'.
חברה טובה מהתיכון שהחליטה שפעם, די מזמן (יותר משהייתי רוצה להודות), כל כך נהנינו לטייל יחד, ואין שום סיבה לא לחזור ולעשות זאת מפעם לפעם.
כשהגיע המייל שמכריז על טיול חבר'ה מהשכבה מאד התלבטתי.
עם חלק מהמשתתפים המיועדים לא התראיתי בערך 6 שנים.
עם חלק מהמשתתפים המיועדים התראיתי בשנים האחרונות - בעיקר בלוויות כואבות.
בכל מקרה לא ידעתי למה לחכות.
רובנו השתנינו בשנים האחרונות - נישאנו, ילדנו ילדים, הפכנו לאנשים בוגרים עם תארים ומקצועות...
ובכל זאת,
לא היה זה טיול של מורה, פסיכולוגית, רכזת הדרכה, בנקאי, מהנדס ואיש הייטק...
אלה היו החבר'ה.
של פעם.
ביום שישי בצהריים התחלנו לבשל (על בישולים ואוכל ביתי, אולי בפוסט הבא), לארוז ולנסות להעסיק את הילדים תוך כדי.
לקראת היציאה הגיע מייל מאחד המשתתפים.
הוא חזר עייף ממילואים, וצריך לחזור ביום ראשון, התנצל ואמר שהוא ומשפחתו לא יגיעו.
היציאה התעכבה ובסופו של דבר האוטו הונע בערך שעתיים וחצי מאוחר יותר ממה שתכננו.
בדרך עצרנו לתדלוק באיזור צומת נחל צלמון, כשלפתע ניגש אלינו אדם חביב, חובש כיפה ומודאג. הוא שמע ברדיו על שריפה שמשתוללת באיזור נחל עמוד ותהה אם יצליח להגיע ליעד שלו לקראת כניסת שבת.
עזרתי לו למצוא את הדרך הנוחה ביותר ליעדו, והוא בתמורה העניק לנו חיוך נהדר להתחיל איתו את סוף השבוע.
אחרי עיקוף לא קטן בעצמנו, הגענו.
הנחיתה בחניון דרדרה שבמערב עמק החולה היתה כבר לקראת ערב.
לשמחתי את מרבית האוכל הכנתי בבית, כך שלא היה צורך לחכות הרבה.
ארוחת הערב כללה מכל הבא ליד. משפחה אחת הביאה שניצלים, השניה קלחי תירס, סלט נחתך, סיר עם אורז הוצב על השולחן, על המדורה הוצב פויקה עם תבשיל למבוגרים למאוחר יותר...
הילדים אכלו בתיאבון ולאט לאט פרשה כל משפחה להשכבת ילדים, שתתברר מאוחר יותר כהירדמות קולקטיבית.
בבוקר התעוררנו לאט.
בלילה, בניגוד לתחזיות היה קריר, ויוליק אפילו התקררה מדי. חששתי שמא זה ידרוש מאיתנו להתקפל מוקדם, אבל מהר מאד היא התאוששה (אין כמעט שום דבר שקערת צ'יריוס והרבה תשומת לב לא משפרות...).
ההתארגנות היתה איטית.
קיפלנו את הציוד, אכלנו, שיחקנו, רחצנו מעט בפלג המים שזורם במרכז החניון ולקראת צהריים התכוונות לצאת לטייל.
היה חם מאד, וחששנו מההליכה הממושכת בחום כבד עם הרבה קטנטנים ומעט מנשאים.
יצאנו לחפש את השביל לנחל שוח (אל פג'ר), ומשלא הצלחנו לפצח את התעלומה בין אילו מטעים יש לעבור כדי להגיע אליו, מה גם שבנוסף המסלול דרש הליכה ארוכה למדי, החלטנו לעשות סיבוב במטעים.
חששנו שהילדים יתאכזבו מאוד,
אבל השעה עצמה, בה רובם היו עייפים בשילוב עם העובדה שהילדים בעיקר שמחו מכך שמצאו מקלות שאפשר לשחק איתם, לחפור איתם באדמה ולהפוך לחרבות, אפשרה את החזרה לחניון בלי בעיות מיוחדות.
עוד שעה שעתיים, ארוחת צהריים, שכשוך במים וטיפוס על עצים, התקפלנו כל משפחה לענייניה.
עוד שקלנו לעצור בצומת מחניים,
לפנק את הפוחזים שלנו בגלידה...
עוד לפני גשר הפקק (דקה וחצי לאחר התנעת הרכב) היו לנו שני גוזלים ישנים בספסל האחורי.
יש משהו מאד מיוחד בלטייל עם חברי ילדות.
משהו מאוד מוכר.
למרות שעברו שש שנים, לא דיברנו הרבה סוף השבוע.
לא מתוך שתיקה נבוכה,
אלא מתוך ההרגל.
משהו היה מאד נינוח בשהות עם חברי ילדות. משהו שלא דורש הסברים ותיאומים.
פשוט להיות.
כן ירבו...
