כפי שכבר כתבתי בפוסט הקודם - אני לא בדיוק אוהבת אחר צהריים שבהם רק יושבים בבית ולא עושים שום דבר מעניין.
כלומר, אני אתקן: אני, לעצמי, יכולה לשמש דוגמא ומופת ל"בטטות כורסה" ברחבי העולם... אבל כשמדובר באחר צהריים עם הזאטוטים - יש כאן צורך עז לעשות משהו.
אז לא שכל יום אנחנו רצים ומטפסים ג'בלאות אחר הצהריים, ולא חסרים כאן ימים שפשוט רואים סרט או מרכיבים פאזלים בשקט.
אבל לרב אני אחפש לנו איזו תעסוקה - שקטה או בלגניסטית, תלוי ביום בשבוע ובמה עשינו בשאר הימים.
באופן מפתיע אחת התעסוקות האהובות עלי היא בישול.
באופן עוד יותר מפתיע, זה כולל בישול עם הילדים.
הייתי אומרת בשביל הילדים, אבל אעפס -בררנות באוכל זה כאן, אני יכולה לבשל מעדנים ומגדנים, ובסוף ישבו הזאטוטים עם התירס, האורז, והחביתה הפשוטים.
אבל מה?
כמה שהם לא אוכלים - הם נהנים לבשל.
מגיל כלום וצוויץ, כשאני נכנסת למטבח, מייד מגיע אחרי גמד או גמדת.
"אמא, מה את עושה?"
"קציצות".
תוך רגע, כסא הפלסטיק נגרר מהסלון והגמד מטפס עליו. אחרי שהפשיל שרוולים, ונכנס לעמדת מוצא נזכרת להגיע השאלה:
"אפשר לעזור לך?"
פעם, לפני שהפכתי אמא בעצמי, יכולתי למנות את כל התיאוריות: כמה חשוב לתת לילדים לעזור בעבודות הבית, כדי שזה יהפוך למשהו שעושים במשפחה, ולא יהפוך למטלה מעיקה. שילד שמורחק ממטלות הבית, קשה יותר להתחיל ולחבר אותו אליהן בגיל 8-9 כשפתאום נראה שהוא כבר מספיק גדול ואחראי.
שלא נורא אם ילד שובר צלחת כי הוא מנסה לשטוף כלים בגיל צעיר, וכמה אסון כבר יהיה אם יישפך קצת קמח על הרצפה...
שלא נורא אם ילד שובר צלחת כי הוא מנסה לשטוף כלים בגיל צעיר, וכמה אסון כבר יהיה אם יישפך קצת קמח על הרצפה...
אבל זה היה פעם.
באותו "פעם-מזמן", אף אחד לא סיפר לי, שכשאת אמא, הדברים שמוציאים אותך מדעתך הם הדברים הכי איזוטריים, הכי שוליים, שלפני האמהות בכלל לא שמת לב כשהם משתבשים.
שכשהיית רווקה/נטולת ילדים, אם נשפך קצת אורז על הרצפה מייד תפסת מטאטא ואחרי דקה כבר לא נשאר זכר.
כשאת אמא, האורז נופל בדיוק באותו מקום שלפני שעתיים הילד שפך את השוקו, שכמובן מייד ניקית והשתדלת לא להתרגז, תוך שאת זוכרת שיום קודם בדיוק בדיוק באותו מקום הוא פיזר את כל הלגו שלו וכשהאיש שלצידך נכנס למזוג לעצמו לשתות הוא דרך על הלגו וחלק מהחתיכות נשברו. (שזה גם לא נורא, לולא אלו היו בדיוק החלקים הכי קריטיים שהילד נזקק להם לבנייית איזה בית/חללית/צורה אמורפית אחרת שהוא ייתן לה שם ואת תתעלפי מגאווה על היצירתיות שלו) אז אחרי שעה של יללות ובכי על החלקים האבודים, הצלחת לתת לו רעיונות אחרים והוא הלך לשחק בהם בחדווה, ואת נותרת מותשת פסיכולוגית ופיסית.
וכל זה בגלל קצת אורז שהילד שפך...
(ושאני לא אתחיל לדבר על המכנסיים שנשפך עליהם מיץ או נמרח עליהם משהו אחר ומצטרפים לערימות על גבי ערימות שפעם, בתקופת המזו-זואיקון ראית שם איפה שהוא את תחתית סל הכביסה...).
ועדיין, למרות שאני יודעת שהפוגרום בדרך,
ולמרות שאני יודעת שמטלה פשוטה כמו הכנת פתיתים הולכת לקחת עכשיו פי כמה וכמה זמן, תמיד מגיעה התשובה:
"בטח שאתה יכול לעזור".
"בטח שאתה יכול לעזור".
אני מוציאה את המצרכים.
"מה אני אעשה?" שואל הגמד.
אתה תוציא את השקית של הפתיתים מהמזווה.
הגמד מזנק מייד אל עבר המדף וחוזר עם שקית פסטה, שאריות בייגלה ואת מחזיק הסירים מפקקי שעם שהכינה סבתא שלו.
אני מחייכת, ומראה לו שכבר הרתחתי מים ושולחת אותו להביא כסא אחר "יותר גבוה, שיהיה לך נוח".
בזמן שהגמד המשועשע ממשימתו החדשה גורר את הכסא למקום ומחפש חדש, אני מחזירה את כל הדברים למקום ומוציאה שקית פתיתים.
בזמן שהגמד המשועשע ממשימתו החדשה גורר את הכסא למקום ומחפש חדש, אני מחזירה את כל הדברים למקום ומוציאה שקית פתיתים.
"מה אני אעשה עכשיו?" הוא מופיע לידי ומטפס על הכסא.
"אני אשפוך את הפתיתים לכוס ואתה תשפוך אותם לסיר".
"יופי!" קורא הגמד "ואני לא אגע בסיר, הוא מאוד מאוד חם, נכון אמא?"
הפתיתים בסיר, המים רתחו.
"אמא, אני יכול לשים את המים?"
"לא חמוד, הם רותחים".
"טוב" אומר הגמד מאוכזב משהו... "מה אני אעשה עכשיו?"
"טוב" אומר הגמד מאוכזב משהו... "מה אני אעשה עכשיו?"
"עכשיו נשים מלח" אני נותנת לו את המלחייה הישנה שלא יוצא ממנה כלום אף פעם, ובעוד הוא מנער אותה במרץ מעל הסיר אני בוזקת מלח מהכלי הגדול והנוח...
אחרי המלח מגיעה השאלה המקורית.
"מה אני אעשה עכשיו?"
"עכשיו מחכים".
"אבל אני רוצה לעזור!" אני כבר מזהה את היללה מגיעה...
"סיימנו חמוד. אפשר ללכת לשחק".
"לא! אני רוצה לעזור לך עכשיו!"
"יעזור לי אם תפסיק לייל?" אני נאנחת, אבל הוא בשלו.
"יעזור לי אם תפסיק לייל?" אני נאנחת, אבל הוא בשלו.
אני לוקחת אותו על הידיים, בלי לומר מילה נותנת לו נשיקה ומניחה אותו על הכורסא בסלון.
חוזרת למטבח, מקפלת את הפוגרומצ'יק (ברור שנשפכו פתיתים לכל עבר, מה, לא ברור?) ומחכה עד יעבור זעם.
בערב, כשאבא בא מהעבודה ויושבים לאכול, אני נכנסת למטבח.
"אמא אפשר לעזור לך?"
"כן, ערוך את השולחן בבקשה".
"אמא אפשר לעזור לך?"
"כן, ערוך את השולחן בבקשה".
אחרי כמה דקות מגיעה ההכרזה - "ערכתי את השולחן לבד! וספרתי בדיוק בדיוק כמה צריך!"
אני כבר יודעת לעבור בדרך לשולחן במגירת הסכו"ם ולקחת עוד כפית ואולי גם מזלג או שניים.
כשיושבים לאכול, אני קולטת את המבט שלו מתגנב לעברי, מחכה שאגיד משהו...
כשיושבים לאכול, אני קולטת את המבט שלו מתגנב לעברי, מחכה שאגיד משהו...
"אבא" אני אומרת "אתה יודע שנדב הכין איתי את הפתיתים היום?"
יעל מוחאת כפיים בשמחה.
אבא מחבק את הגמד חיבוק גאה, ומגניב אלי מבט של "תנחומיי, גיבורה אחת...".
ואני מסתכל על הילד הזה, שבלגן לי את המטבח כל אחר הצהריים ומה זה שמחה שהוא יודע איך לעשות את זה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה