סוכות בהר צרור - ושמחת בחגיך!

כבר לפני כמה שבועות שלחתי הודעה לזוג חברים טובים לגבי טיול בסוכות.

הייתי די סקפטית...
בשנה שעברה תכננו גדולות ונצורות לחג הזה:ירידה דרומה, לינת שטח, טיולים רגליים מדבריים "על אמת"... בסופו של דבר בין ילדים חולים לתכניות שהשתנו לכל אחד בדקה התשעים, יצא שהצלחנו לצאת לטיול של יום אחד בצפון אי שם בכלל בתחילת נובמבר...

למרות הסקפטיות לא הופתעתי כשקיבלתי באותו הערב שיחת טלפון בה כבר התחלנו לתכנן... לאיזה איזור, לכמה ימים, מתי בדיוק. התלבטויות לגבי מיקום הלינה, מחשבות למי מהחברים הדרומיים שלנו אפשר לבקר.

חופשת הסוכות התקרבה, והתכנית עוד לא נפלה.
החג הראשון, על תכניותיו שכן התבטלו ברגע האחרון עבר, וראו זה פלא – אף לא ילד חולה אחד.
לעומת זאת, תחזית מזג האויר בישרה אחרת.
במחצית הראשונה של חוה"מ סוכות ירדו גשמים בדרום, ואפילו כמה מהנחלים הגדולים שטפו.
אין מה שהייתי רוצה לעשות יותר מלסוע על טפי ואישי לראות שטפונות, אבל לישון בשטח במזג אויר סוער – לא רעיון מוצלח במיוחד...

עוד SMS מודאג ממני לחברים, עוד התלבטות טלפונית קצרה, ובסופו של דבר מצאנו את עצמנו כולם יחד יורדים דרומה בצהרי יום שישי...

אנחנו התעכבנו מעט, וכשעברנו סביב 16:30 את באר שבע התקשרנו לשאול איפה בדיוק התמקמו הראשונים.
קיבלתי הסבר מדוייק איך להגיע לנקודת הלינה, ומאחר והחושך בחסות שעון החורף כבר התקרב סוכם גם שאם לא נמצא את הדרך, יצא מישהו מהחבורה לקראתנו.
ניתקתי את השיחה וסיפרתי לאיש שלצידי מה היה תכנה.
הוא חייך בשביעות רצון ו...בום!
תקר (פנצ'ר בעברית...).
קצת דרומית לחוות נאות, מהלך של כ15 דקות נסיעה משדה בוקר, והחושך כמובן יורד במהירות.
הילדים דווקא נהנו למדי מעניין החלפת הגלגל. עמדו מאחורי מעקה הבטחון ועודדו את אבא שלהם. בעודי מעדכנת את החבורה שבחניון על מצבינו ומקבל הוראות מדוייקות עוד יותר איך להגיע אליהם, גילינו שהצמיד החלופי ("הגלגל הרברסי" כפי שקראו לו הילדים) הוא גלגל "בייגל'ה" קטן, שנועד לנסיעות קצרצרות ואיטיות.
ולפנינו עוד נסיעה בדרכי עפר...
התקשרנו לחברת הליסינג רק כדי לגלות שהפנצ'ריה הקרובה ביותר אלינו נמצאת ביפו....

אחרי החלפת הגלגל המשכנו בנסיעה איטית ביותר. מהשטח קיבלנו דווחים שיש רוח חזקה מאוד במקום הלינה, והחושך ירד כבר לחלוטין. אחד החבר'ה התקדם אלינו עם רכב השטח שלו, ואנחנו נסענו אחריו אל תוך שדה צין, אל "לימן צרור".

אני מודה שחששתי מאוד לגבי חווית הלינה בשטח בצורה כזו.

שעתיים אחר כך, ישובים סביב המדורה, אחרי ארוחת ערב, שמנו לב שהרוח שככה ושמזג האויר קריר מעט, אבל נעים. תה, ופירות יבשים, הילדים שלאט לאט פרשו לישון, וחבורה של חמישה "מבוגרים" עם גיטרה...
ערב מושלם.

בבוקר, באופן מאוד תקדימי, התעוררתי מוקדם ויצאתי עם נדי מהאוהל. בחוץ השמש התחילה לעלות, וערפילים קלים כיסו את הלימן שבו ישנו. (לימן הוא סכירה בעזרת ערימות עפר של איזור נמוך בין שלוחות שמטרתו לאגום מעט מי שטפונות שיאפשרו גידול עצי פרי או צמחים אחרים).

יצאנו לשיטוט בוקר על הרכס שמצפון לחניון.
הערפל הקל, השקט של הבוקר (שאמנם הופר על ידי הדי מסיבת טראנס כלשהי מרחוק), רעננות האויר נסכו בי שלווה. אולי קיטשי, אבל מדויק. כל הכעסים והפחדים של אמש, מצב הרוח של הילדים, הלחצים היומיומיים, נעלמו באותה נשימה עמוקה על הרכס.
קסם של בוקר במדבר...

כשחזרנו למאהל, התעוררו גם שאר יושביו והתחילה הכנת ארוחת הבוקר.
אחרי שאכלנו וקיפלנו את הציוד עלינו על השלוחה מדרום ללימן והגענו למסלול המיועד: הר צרור ונחל צרור.
הר צרור הוא מקום מיוחד מאוד עבורי, ואני מניחה שגם עבור רב מי שלמד או חי אי פעם במדרשת בן גוריון. על הר צרור נערכים מדי שנה טקסי פתיחת השנה של התיכון לחינוך סביבתי.
במשך שבוע לפני תחילת שנת הלימודים עובדים הי"בניקים של התיכון על הכנת ריקוד פתיחת שנה, שמבוצע על ההר בזריחה של השבת הראשונה בכל שנת לימודים.
לאירוע הסמי-פגאני אך מרשים וקסום הזה זורמים רבים מתושבי המקום, משפחות התלמידים, בוגרי בית הספר, יושבי בית-ספר-שדה של החלה"ט במקום ועוד מבקרים רבים.
תארו לעצמכם יישוב שלם שמתעורר סביב 03:00 לפנות בוקר. פתאום בכל הבתים נדלקים האורות וזרם איטי של כלי רכב והולכי רגל יוצא מן היישוב בחושך, חוצה את שדה צין רחב הידיים ומטפס על הר שצופה לאחד הנופים הכי יפים בעולם.
זה נשמע כמעט תנ"כי...
זה קורה פה, בארץ, פעם בשנה.
פרט לטקסי הזריחה, יש לי עוד זכרונות רבים מההר הזה.
טיולים על חברים, נסיעת ה"סולו" הראשונה שלי ברכב שטח היתה אליו,
ואפילו זריחה אחת שישבתי בה עם חבר ותיק, בבוקר שלפני הבגרות במתמטיקה, עטופים בשמיכה מהבית, רועדים מקור ומהשתאות מזריחה יפהפייה שעלתה מאחורי ההר הזה. השמש עלתה וצבעה את השמיים במספר הצבעים הכי גדול שראיתי אי פעם, ובמקביל זרמו מההר ערפילי הבוקר הרגילים שלו.
כבר הזכרתי כמה פעמים את המילה "קסם" על הטיותיה השונות, לא?

הטיול היה מוצלח מאוד. הילדים הלכו יפה, ושמחו מאוד למצוא מקלות וכל מיני אבנים מעניינות, השקיפו על הנוף ונתנו יד באיזורים המסובכים יותר להליכה.
מפאת החום הכבד החלטנו שלא לעשות את כל המסלול על לחלקו התחתון כדי לא להתקע בלי יכולת לחזור לחניון, והגענו עד לראש מפל הצרור המרשים. מבט מהיר שגילה לנו שבשעה בה הגענו אפילו הגב הגדול של הנחל אינו מוצל (ובעונה כזו גם וודאי שאינו מלא, חרף השטפונות של תחילת אותו שבוע).
חזרנו לאחור וטיפסנו בחזרה אל ההר.
קצת קטרת מצד העוללים, אבל גם את זה הם עברו בשלום ובהצלחה.

את שארית היום העברנו ברביצה על המחצלות, סיפורים, משחקים ונמנום עצל.
אחרי ארוחת הערב (אורז עם ירקות כתומים בפויקה.... טעים!) ופרישת הילדים לישון הרגשנו כולנו מותשים בעצמנו. הבטנו בשעון וראינו שהשעה היתה 19:40 בערב.
אחרי יום וחצי בשטח, הגוף כאילו מסגל לעצמו את השעון הביולוגי האמיתי, זה שמותאם לשעות האור...
משכנו עוד קצת, וסביב 21:30 נכנסנו כולם לאוהלים.

בבוקר היום השלישי התעוררתי באופן מאוד מפתיע שוב, מוקדם למדי.
הפעם הייתי הראשונה, אפילו הילדים עוד לא התעוררו להשכמה הרגילה.
יצאתי מהאוהל כשעוד היה חשוך למדי.
הדלקתי מדורה (שנים שלא הדלקתי בעצמי מדורה) וחיממתי מים לתה.
לאט לאט האור מילא את הסביבה וחדר לאוהלים.
מאוהל אחד נשמעה אחת ממשפחות החברים מתעוררת,

מהאוהל השני יצא בנה של חברה אחרת...
בסופו של דבר התאספנו כולם.
החלטנו שהחום לא מאפשר לנו לעשות עוד מסלול בכיף, ושה"רבץ" הזה נחמד לנו דיו.
לחילוץ העצמות יצאו שני הגברברים לשחק פריסבי במשטח החשוף שליד החניון.
אחרי כמה דקות הצטרפו אליהם הילדים הגדולים יותר לשיעור ראשון בצלחת מעופפת ומאוחר יותר כולנו.

אחרי א"ג הבוקר הזה חזרנו להתארגנות עצלה...
תה...
דגני בוקר...
דייסת קוואקר עם מייפל,
ירקות חתוכים,
פרוסות לחם עם גבינה...
ולאט לאט התקפל הציוד.

בצהריים המוקדמים כבר היינו בבאר שבע לתיקון הצמיג שהתפנצ'ר ביום הראשון (בחיי שעד שלא יצאנו מהשטח לא חשבתי על העניין).
נדי התעניין מאוד בכל מה שהתרחש בפנצ'ריה, והיה בעננים שהעובד בה נתן לו ולאיש להתקרב ולראות מה בדיוק הוא עושה.

אחר הצהריים נחתנו בבית, עייפים ושמחים מאין כמונו.

ממש ממש שמחים.
ושמחת בחגיך, במלוא מובן המושג.