הי ציוניוני הדרך...

אחד הדברים שאני לא אוהבת לעשות, הוא לנעול נעליים.
בתור ילדה, ונערה, הלכתי המון יחפה. המון.
כולל במקומות שהיום אני לא מאמינה שדרכתי בהם בלי משהו שיחצוץ ביני לבין הג'יפה שחגגה בהם.

כשלמדתי בתיכון, רכז הפנימיה שלי פתח במסע צלב מולי ומול חלק מחברי על "תסמונת היחפנות" שלקינו בה, והיה חוזר ומעיר, חוזר ומאיים בסנקציות, העיקר שנפסיק ללכת יחפים...

עד גיל 18 וחצי, היתה לי "סולית עור פיל" בכפות הרגליים, כזו שאיפשרה לי להתהלך כך איפה שרק אחפוץ...
עד הצבא.

רק צבא ההגנה לישראל הצליח לסגור את כפות הרגליים שלי בתוך נעליים.
למרבה האכזבה, במחזור הגיוס שלי, הפסיקו לחלק את סנדלי החיילות השחורים, ונותרנו רק עם נעלי ספורט שחורות ומכוערות. זה לא הפריע לי לקנות זוג סנדלי "שורש", שאז היו במרכזה של מחלוקת צה"לית לגבי סוגיית תיקניותן (אישית, צילמתי לעצמי עותק מפקודות מטכ"ל שהחתמתי בחותמת הבסיס שלי, בהן היה כתוב במפורש כי על הסנדלים להיות שחורות, עם שתי רצועות בקדמת הרגל ורצועה אחורית אחת, והייתי מוכנה לשלוף את הדף הזה מול כל מ"צ שרק ייגש אלי. מעולם לא ניגשו אלי בעניין...).

ומה עשיתי בחורף?
סבלתי בשקט.

הייתי יוצאת מהבית עם נעליים, והדבר הראשון שהייתי עושה ברגע שהייתי חוזרת היה לחלוץ אותן ולהעיף אותם ממני לפינה הרחוקה ביותר בחדר.

לא אוהבת נעליים.

המשבר האמיתי היה כשהתחלתי להדריך טיולים.
מקצוע חופשי, כיפי, משוחרר, בטבע, עם המון אוויר לנשימה...
חוץ מלרגליים שלי.
הן, בכפוף לחוקי משרד החינוך, נאסרו בגרביים ונעליים גבוהות,יום יום מבוקר ועד ערב.
אפילו כשלקחתי איתי על גב התיק את הסנדלים שלי כדי שברגע שייגמר המסלול אוכל להחליף בין המנעלים ולאוורר את המסכנות, זה לא עזר. הן היו עדיין במצוקה...

מהבחינה הזו, אחד היתרונות הגדולים של השנים האחרונות הוא היכולת שלי להתהלך בסנדלים ממש עד הדקה התשעים, עד שהבהונות ממש קופאות ואז, בלית ברירה, מוצאות הנעליים מן הארון.
חורף זה טוב, גשם זה מצרך נדיר, ועדיין כל יום במחוזותינו שאפשר לנעול סנדלים הוא נפלא מבחינתי.

בכל פעם שאני מוצאת את עצמי נועלת נעלים, ובמיוחד נעלי טיולים, חולפת הסקירה ההיסטורית הנ"ל בראשי.
עד כדי כך אני לא אוהבת לנעול נעליים סגורות.

עם זאת,

אם כבר נעליים סגורות,

אז רק את נעלי הטיולים שלי...

ה"קרימור" האפורות והנוחות שאני מקווה שיחזיקו לשנים ארוכות מאוד. לא פשוט למצוא נעליים נוחות לקלקאו-לוקטנטית שכמותי (קלקאו=נעל, לוקטסט=מתעב), ואני מאוד נקשרת אל אלו שאני כן מוצאת כנוחות...

הבוקר,

היה בוקר של נעילת נעליים.
בתכנון: סיור של"ח עם הכתה שלי.
יצאנו בעשר בבוקר לכוון שמורת מצוק הארבל.
24 תלמידים מתוך 31 התייצבו לטיול. לא הרבה, אבל מספיק.

המסלול – אחד היפים שיש בצפון (ואולי גם בארץ בכלל...).
לא פגשתי עד היום אף תלמיד שהגיע לפסגת הארבל, ולמרות השביל המציק קצת (מן עלייה מתונה, בתוך שדה קוצים צהוב) ובדרך כלל החום/הקור/הרוח שמפריעים את מנוחתו לא נעמד מול הנוף עוצר הנשימה שנשקף מהמצוק האדיר והתפעל...

גם היום, אותו סיפור.
ירידה מהאוטובוס, הליכה בין הקוצים, מחאות קולניות שמביעות אי הבנה טוטאלית ל"מה יפה פה?" "מה הביצפר הזה חושב שאנחנו?" ועוד קיטורים כאלו ואחרים, הגעה לעץ שבקצה השביל ונשימה עמוקה מלווה אפילו ב(רחמנא ליצלן) חיוך והנאה...

למדריכי טיולים יש תמיד ספרון קטן עם קטעים כאלו ואחרים.

בפסגת הארבל היה קטע אחד שהייתי אוהבת לקרוא למודרכים שלי, וכמובן שגם היום חשבתי עליו כשעמדתי וצילמתי את הנוף, התלמידים ועוברי האורח.

זאת הארץ/ יורם טהר לב

"זאת הארץ

בלי מילים

אלף צורות, אלף צבעים, נחלים, כבישים,

קמרונות ועיקולים.

ואפשר לראות את קו השבר, קו האופק,

וקו האור, וקו פרשת המים.

ארץ מלמעלה, ארץ ללא שמיים.

הירדן, הירקון, הבקעה, הערבה, המכתש.

הר נחתך, צל נופל, נחל יבש,

ממטרות, שדה פורח.

הוי ארצי מולדתי, הר טרשים קרח

זאת הארץ

והיופי כשהוא לעצמו, משחק של צורה וצבע,

הציור המופשט, אבסרקט של הטבע.

המוזיקה הזורמת בשפכי הנחלים

אוכפי ההרים, רכסים, ותלים.

זאת הארץ.

גם אם עברת אותה לאורכה, לרוחבה, אי שם בחייך

בתנועת הנוער, בצבא, עם חברים, עם ילדיך,

גם אם חצית אותה כשהמפה לצידך וההגה בידיך,

רק כשאתה רואה אותה מן הגבהים אתה

מבין איך מתבונן בה אלוהים".

אחרי ההסבר, פקקי הקבוצות שהגיעו לפנינו גרמו למורה השל"ח שהוביל את הסיור לבחור הפעם דווקא בשביל הפחות מוכר של הארבל, וגם הפחות "אתגרי".
הירידה היתה יפה בכל זאת, ומזג האויר באמת היה לטובתנו...

מזה שלוש שנים אני משתתפת בטיולים האלו, מטעם בית הספר, וחייבת לומר שזה די מוזר לי.

לא רק בסיורי השל"ח, אלא בכלל...

מאחר וזה היה המקצוע הקודם שלי, אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים בבעייה.
מאוד קשה להקשיב למדריך או מדריכה שעומדים ומדברים בנושא כזה או אחר, ולא להתערב. מילא אם יש לי איזו תוספת שאני רוצה לחלוק עם כולם (זה גם מתקבל בברכה לרב, ומקסימום גם אפשר לספר אחר כך, למי שמתעניין באמת...) אבל הבעיה הגדולה היא כשהם טועים, או מתרשלים בעבודתם. אני מוצאת את עצמי מזכירה לעצמי שעדיף לתת למדריך להיתפס בעיני התלמידים כדמות חיובית יותר מאשר שתהיה בידם האינפורצמציה הכי מדוייקת בנושאי גיאולוגיה וצומח...

מצד שני, אחד הדברים שהנסיון הזה מאפשר לי, הוא להבין מה משמעות הטיולים עם התלמידים שלי.
מורים רבים בבתי הספר רואים בטיולים עונש, עוד כלי להנצחת הדברים עליהם לא משלמים לנו וכו'...
בעיני הטיול הוא הכלי הכי טוב שלי להכיר את הילדים.
בטבע, לרב מתגלה אפיים האמיתי של אנשים. ואני לא מדברת על הקיטורים או החיבור לשטח. אני מתכוונת דווקא לאופי הפנימי – בטיולים קל הרבה יותר לראות מי באמת חבר טוב? מי יודע להתגבר על קשיים ומי צריך יותר עזרה? למי יש גישה חיובית ומי מתייאש בקלות? מי יודע לעזור ולהעניק? מי מסתכל גם על הסביבה שלו (דוממת ואנושית) ומי פחות?

מבחינתי ללכת במאסף, לשוחח עם תלמידים, לגלות עליהם עוד רובד ועוד רובד, לשמוע מה מציק להם בבית הספר, מי מהחברים שלהם הפתיע אותם ביום ההולדת, לאיזה חוגים הם אוהבים ללכת, ובכלל לקשקש ולהשתטות קצת ביחד...

והיום היה יום כזה. הטיול היה רגוע,
כולנו היינו במצברוח מאוד מתאים להליכה וקשקושים, והחבר'ה אפילו כמעט ולא עשו דברים שהייתי צריכה בגינם לחזור לכובע "המורה" שלי ולהעיר להם. באמת קסם של יום.

יש דברים שבשבילם, שווה לנעול נעליים...