לא היתה הרבה שינה הלילה, והייתי עייפה.
בכל זאת,
ב8:00 גררנו את עצמנו החוצה מהמיטות.
סליחה, תיקון טעות - נדי גרר אותי מהמיטה.
"נו, אז כבר יש לך רעיון ליצירה?" שאל אותי הגמד.
"יצירה?" שאלתי מנומנמת.
"כן, היום עושים יצירות בבית! אמרת!"
"לא חמוד, היום לא עושים יצירות" עניתי וראיתי את המבט המאוכזב בעיניים.
שנייה לפני שהגמד עיוות את פניו לפרצוף ה"אני עומד לבכות המון המון המון כי הבטחת!" הבנתי איפה הכשל התקשורתי.
"מחר נעשה יצירה, היום יש לנו כרטיסים להצגה, זוכר?"
מיד הפנים המתעצבות התיישרו, וקפלי חיוך עלו על זוג הבקלעך שלו.
יש לו, לילד שלי תחביב: לשנן לוחות זמנים.
לרב בחופשים הוא מבקש שאשנן איתו מה עושים בכל יום: היום יום ראשון - הולכים לסבתא, מחר יום שני - הולכים לפארק, אחר כך ביום שלישי - נוסעים לטיול וכו'....
מה שכן,
בחופשים הארוכים - הלו"ז הזה נחרט בזכרונו, אבל לא תמיד בסדר הנכון...
אחרי תיקון הטעות, חזרנו להתארגן.
קפה זריז,
קצת פירות וכריך לתיק ו...הופ!
לאוטו.
בנסיעה לשם דיברנו על מה ההבדל בין סרט להצגה, ועל ההבדל בין שחקנים לזמרים, על ההבדל בין משאית גרר למשאית שנושאת רכבים חדשים, על איך יתכן שאתמול היינו בסרט בחיפה והיום אנחנו נהיה בהצגה בחיפה, ושני הדברים הללו הם בכלל לא באותו מקום ("אמא, נכון שאתמול היינו בקצה של חיפה והיום אנחנו נהיה באמצע?").
ב9:50 הגענו לאולם קריגר בחיפה, לצפות בהצגה "איה אאוץ' ואווה".
בלובי עמדו המון הורים וילדים, מוכרי כרטיסים וסדרנים, אנשי הפקה ומוכרת הדי.וי.די של "התאטרון שלנו" עם שלל קופסאות פלסטיק צבעוניות.
אחרי ביקור קל בשירותים, נכנסנו לאולם.
הגמד מאד אוהב לזהות מספרים (כולל את אלו שהוא לא מכיר עדיין...) ולכן ביקש לדעת באיזו שורה אנחנו יושבים.
לאחר שאיתר את שורה מספר אחד-אחד (11) הוא עבר לחפש את הכסאות שלנו. כסא שתיים-שלוש וכסא שתיים-שתיים.
אחרי דקה קצרה הוא עצר בשמחה ליד כסא וקרא - "מצאתי!!! הנה שתיים-שלוש".
הוא צדק, רק שזה היה כסא 32 במקום 23...
חיפוש נוסף מהיר והתיישבנו.
והמתנו.
והמתנו.
בזמן ההמתנה מושמעת מוסיקה, שירים מכל ההצגות ברפרטואר התיאטרון. מוסיקה נעימה מאוד.
בכל פעם שנגמר שיר, הגמד התרגש מחדש והיה בטוח שההצגה מתחילה, וכשהתחיל השיר הבא קצת התאכזב שלא כך היה הדבר...
בסופו של דבר עלה לבמה רונן, שמסתבר שהוא דמות טלוויזיונת ידועה לגיל הרך.
איך אני יודעת זאת?
הוא פנה לילדים והציג את עצמו, הסביר שאת האזניים שיש לו בתכנית הטלוויזיה "שאתם וודאי מכירים" הוא לא מרכיב היום ושהיום הוא בימאי ההצגה.
סיפר על הולדת ההצגה, על הפרסים שהיא זכתה בהם.
אני מניחה שלילדים שמכירים אותו מהטלוויזיה ההקדמה הזו היתה טובה, עוזרת לריכוז.
לילד שלי (ואעפס, גם לי...) זה בעיקר גרם להתנדנד על הכסא בחוסר סבלנות.
אבל התמורה לא אחרה לבוא.
ההצגה היתה מעולה.
מוסיקה כיפית,
טקסטים ברורים,
בדיחות בטוב טעם ומתאימות לילדים,
תלבושות קסומות
ורמת משחק נהדרת.
לרב אני לא באמת סובלת הפעלות והצגות לילדים.
תמיד נדמה לי שהצגת הדמויות מתיילדת בכוונה כדי "להגיע לרמת הילדים", המון פעמים מסתננות לתוך הטקסט בדיחות שהילדים לא מבינים כלל והן לחלוטין קריצה "עאלק-הומוריסטית" כדי לשמח את ההורים שבקהל (טריק זול של ליצני יומולדת מעצבנים...).
לא הפעם.
הפעם יצאנו שנינו, הגמד ואני, עם רצון לדלג משמחה.
לא עשינו את זה, גם כי הרצפה בקריגר היתה חלקה וכי הלובי היה מלא בקהל שהגיע להצגה שאחרינו... אבל בהחלט היינו עליזים ושמחים.
אחרי הצגה טובה, אין כמו גלידה להפוך את הבוקר למושלם.
הרמנו צלצול לחברה טובה ששוריינה לטובת העניין מבעוד מועד, עלינו למרכז הכרמל והתיישבנו בגלידריה.
אחרי גלידה עם סוכריות צבעוניות (גם אני כמעט התפתיתי, אבל בתכל'ס - הן לא טעימות...), חזרנו לאוטו והפלגנו הביתה.
הגמד נרדם עוד באוטו, והגענו בזמן אפילו לשעתיים של שנת צהריים מבורכת.
את אחר הצהריים אנחנו מבלים בבית...
עלויות היום:
2 כרטיסים להצגה (מכירה מוקדמת, דרך ארגון המורים): 90 ש"ח.
גלידה (לג'נדה. לא זול, אבל טעים...): 30 ש"ח.
בכל זאת,
ב8:00 גררנו את עצמנו החוצה מהמיטות.
סליחה, תיקון טעות - נדי גרר אותי מהמיטה.
"נו, אז כבר יש לך רעיון ליצירה?" שאל אותי הגמד.
"יצירה?" שאלתי מנומנמת.
"כן, היום עושים יצירות בבית! אמרת!"
"לא חמוד, היום לא עושים יצירות" עניתי וראיתי את המבט המאוכזב בעיניים.
שנייה לפני שהגמד עיוות את פניו לפרצוף ה"אני עומד לבכות המון המון המון כי הבטחת!" הבנתי איפה הכשל התקשורתי.
"מחר נעשה יצירה, היום יש לנו כרטיסים להצגה, זוכר?"
מיד הפנים המתעצבות התיישרו, וקפלי חיוך עלו על זוג הבקלעך שלו.
יש לו, לילד שלי תחביב: לשנן לוחות זמנים.
לרב בחופשים הוא מבקש שאשנן איתו מה עושים בכל יום: היום יום ראשון - הולכים לסבתא, מחר יום שני - הולכים לפארק, אחר כך ביום שלישי - נוסעים לטיול וכו'....
מה שכן,
בחופשים הארוכים - הלו"ז הזה נחרט בזכרונו, אבל לא תמיד בסדר הנכון...
אחרי תיקון הטעות, חזרנו להתארגן.
קפה זריז,
קצת פירות וכריך לתיק ו...הופ!
לאוטו.
בנסיעה לשם דיברנו על מה ההבדל בין סרט להצגה, ועל ההבדל בין שחקנים לזמרים, על ההבדל בין משאית גרר למשאית שנושאת רכבים חדשים, על איך יתכן שאתמול היינו בסרט בחיפה והיום אנחנו נהיה בהצגה בחיפה, ושני הדברים הללו הם בכלל לא באותו מקום ("אמא, נכון שאתמול היינו בקצה של חיפה והיום אנחנו נהיה באמצע?").
ב9:50 הגענו לאולם קריגר בחיפה, לצפות בהצגה "איה אאוץ' ואווה".
בלובי עמדו המון הורים וילדים, מוכרי כרטיסים וסדרנים, אנשי הפקה ומוכרת הדי.וי.די של "התאטרון שלנו" עם שלל קופסאות פלסטיק צבעוניות.
אחרי ביקור קל בשירותים, נכנסנו לאולם.
הגמד מאד אוהב לזהות מספרים (כולל את אלו שהוא לא מכיר עדיין...) ולכן ביקש לדעת באיזו שורה אנחנו יושבים.
לאחר שאיתר את שורה מספר אחד-אחד (11) הוא עבר לחפש את הכסאות שלנו. כסא שתיים-שלוש וכסא שתיים-שתיים.
אחרי דקה קצרה הוא עצר בשמחה ליד כסא וקרא - "מצאתי!!! הנה שתיים-שלוש".
הוא צדק, רק שזה היה כסא 32 במקום 23...
חיפוש נוסף מהיר והתיישבנו.
והמתנו.
והמתנו.
בזמן ההמתנה מושמעת מוסיקה, שירים מכל ההצגות ברפרטואר התיאטרון. מוסיקה נעימה מאוד.
בכל פעם שנגמר שיר, הגמד התרגש מחדש והיה בטוח שההצגה מתחילה, וכשהתחיל השיר הבא קצת התאכזב שלא כך היה הדבר...
בסופו של דבר עלה לבמה רונן, שמסתבר שהוא דמות טלוויזיונת ידועה לגיל הרך.
איך אני יודעת זאת?
הוא פנה לילדים והציג את עצמו, הסביר שאת האזניים שיש לו בתכנית הטלוויזיה "שאתם וודאי מכירים" הוא לא מרכיב היום ושהיום הוא בימאי ההצגה.
סיפר על הולדת ההצגה, על הפרסים שהיא זכתה בהם.
אני מניחה שלילדים שמכירים אותו מהטלוויזיה ההקדמה הזו היתה טובה, עוזרת לריכוז.
לילד שלי (ואעפס, גם לי...) זה בעיקר גרם להתנדנד על הכסא בחוסר סבלנות.
אבל התמורה לא אחרה לבוא.
ההצגה היתה מעולה.
מוסיקה כיפית,
טקסטים ברורים,
בדיחות בטוב טעם ומתאימות לילדים,
תלבושות קסומות
ורמת משחק נהדרת.
לרב אני לא באמת סובלת הפעלות והצגות לילדים.
תמיד נדמה לי שהצגת הדמויות מתיילדת בכוונה כדי "להגיע לרמת הילדים", המון פעמים מסתננות לתוך הטקסט בדיחות שהילדים לא מבינים כלל והן לחלוטין קריצה "עאלק-הומוריסטית" כדי לשמח את ההורים שבקהל (טריק זול של ליצני יומולדת מעצבנים...).
לא הפעם.
הפעם יצאנו שנינו, הגמד ואני, עם רצון לדלג משמחה.
לא עשינו את זה, גם כי הרצפה בקריגר היתה חלקה וכי הלובי היה מלא בקהל שהגיע להצגה שאחרינו... אבל בהחלט היינו עליזים ושמחים.
אחרי הצגה טובה, אין כמו גלידה להפוך את הבוקר למושלם.
הרמנו צלצול לחברה טובה ששוריינה לטובת העניין מבעוד מועד, עלינו למרכז הכרמל והתיישבנו בגלידריה.
אחרי גלידה עם סוכריות צבעוניות (גם אני כמעט התפתיתי, אבל בתכל'ס - הן לא טעימות...), חזרנו לאוטו והפלגנו הביתה.
הגמד נרדם עוד באוטו, והגענו בזמן אפילו לשעתיים של שנת צהריים מבורכת.
את אחר הצהריים אנחנו מבלים בבית...
עלויות היום:
2 כרטיסים להצגה (מכירה מוקדמת, דרך ארגון המורים): 90 ש"ח.
גלידה (לג'נדה. לא זול, אבל טעים...): 30 ש"ח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה