השבוע הייתי אמורה להתיישב ליד המחשב, ולכתוב פוסט ארוך על הטיול לכרתים.
שבוע מלא מלא בחוויות משפחתיות, דברים שלמדנו על עצמנו ומה לא...
תחילת השבוע היתה עמוסה, פלוס קצת עייפות צבורה, ועוד לא יצא לי להתיישב לכתוב.
היום הגיע הודעה במייל על פרסום פוסט בבלוג שאני מנויה אליו.
הפוסט הזה
ברגע שסיימתי לקרוא אותו היה לי ברור שאין לי שום סכוי לכתוב שום דבר חוץ מאשר על איריס ואל איריס...
את איריס הכרתי וירטואלית לפני בערך שש וחצי או כמעט שבע שנים.
שתינו שוטטנו לנו יחד עם עוד כמה וכמה נשים מקסימות בפורום "חתונות" של תפוז.
ברגע שאיריס הגיעה לפורום, היא מייד תפסה בו מקום מלכותי. ייעצה, פירגנה, נתנה חוות דעת, רעיונות לשיפור.
כתבה המון ועודדה בנות, והיה ברור שמדובר במישהי יוצאת דופן, "טיפוס טיפוס".
גם אחרי שהסתיימה לה עונת החתונות וכולנו "עלינו כתה" לפורומים שהיו יותר רלוונטיים לחיינו, נשארנו איריס ואני באותה קבוצה וירטואלית.
באופן מצחיק,
המימד הוירטואלי יכול לחשוף אותנו להמון סכנות,
אבל גם עשוי, כמו במקרה של קבוצת הנשים שהכרנו בפורומים הללו, להוות קבוצת תמיכה אדירה, ומעגל חברתי מופלא.
כמובן, שבחלק מן המקרים, החברויות גם יוצאות מהוירטואליה ועוברות לחיים האמיתיים.
את איריס פגשתי בפעם הראשונה פנים אל פנים בסוכות, 2007.
הייתי אז בהריון מתקדם עם בכורי.
נפגשנו ארבע נשים בבית של חברה טובה.
היינו שם אמא לילד, הריונית מתקדמת, הריונית בשלבים הראשונים מאוד (שהיום הם ילדה מהממת בת 4...) ואיריס, שבדיוק קיבלה אישור רפואי להתחיל את נסיונות הכניסה להריון.
אני מניחה שברור לכולם על נסבה רב השיחה באותו אחר צהריים...
אכלנו, שתינו, ראינו תמונות מהטיול שאיריס ודרור בדיוק שבו ממנו.
היה מופלא. אחר הצהריים של צחוק והנאה מחברתן של נשים מדהימות אחת אחת.
ואז חזרתי הביתה.
הקשר עם איריס ועם שתי החברות האחרות לא נשאר יותר מדי במישור הריאלי. אולי בגלל מרחק המגורים שלי, אולי מסיבות אחרות, אך נשארנו באותה "קהילה" אינטרנטית וזו בחיים של זו.
כשנה וחצי אחר כך (בערך) איריס ודרור עברו לביתם החדש, שהפך עד מהרה מבית של משפחה רגילה לשם דבר בקהילה שלנו: "קאזה כהנוביץ'".
בכל חג, או קיץ, או בכלל כשרק הייתה הזדמנות, איריס הזמינה אותנו אליה הביתה.
לא רק את החברות הקרובות, או את אלו שכמוני היא פגשה פעם, מתישהו מזמן...
אלא את כל מי שרק רצה לבוא להתארח בבית החם והמזמין הזה.
היינו יושבות שם ימים, ושעות,
מדברות,
אוכלות (כל אחת הביאה משהו וכולנו כיבדנו את כולם) והכל בניצוחה של איריס שבשלוות נפש נדירה ובחיוך מזמין אירחה את כולנו.
אחר הצהריים היה מצטרף גם דרור, בן זוגה, כך למדנו גם החברות הרחוקות יותר, מיהו האיש הזה, שאיריס בחרה לשלב את חייו בחייה. נדמה היה לי לפעמים שהוא כמעין המראה הגברית שלה. איש מקסים, שאוהב להנות, אוהב אנשים ותמיד מחייך (גם כשהשארנו לו ערימות של כלים בכיור, או כשהילדים שלנו נכנסו עם הבימבות הישר אל הפרקט החדש... מודה שאני כנראה לא הייתי מסדרת את זה בשלוות נפש שכזו...).
לא סתם קיבצה סביבה איריס די הרבה חברות קרובות מהקהילה הזו.
חברות כל כך טובות ואוהבות.
יש בה משהו, באיריס, ששובה את הלב.
בפעם האחרונה שפגשתי אותה, במפגש האחרון בקאזה, שנערך בפורים, בילינו יפה כהרגלנו, אבל משהו כבר נראה חסר.
איריס ישבה ליד האי במטבח,
כבר לא היה לה כח להסתובב בין כולנו,
להתיישב פעם על הספה, ופעם בחוץ על הדק.
היא ישבה ליד האי, על כסא גבוה, עם רעמת תלתלים קטנה ומשקפיים צבעוניים ושוחחה בשמחה עם כל מי שבאה להתיישב לידה.
כשיצאתי משם, אמרתי לעצמי באוטו, שהיא נראית לי עייפה.
מיד הרחקתי את המחשבות הללו,
זו סתם ראיית השחורות שלי, חשבתי.
ישר אני עושה מהכל טרגדיה.
היא הרי באמצע כימותרפיה, ברור שהגוף קצת עייף...
לצערי הרב,
מה שנראה כעייפות קלה,
מתחיל להתברר בחודשים האחרונים כהחמרה של המחלה.
והפוסט של דרור היום בבלוג,
הוא הבוקס בבטן החזק ביותר שקיבלתי מזה זמן רב.
איריסק'ה,
אני יודעת שאת לא אדם מאמין,
ושזה רחוק ממך שנות אור,
אבל יש בכל מיני אמונות (לא רק ביהדות) איזושהי תפיסה שאדם מגיע לכאן כדי לתקן משהו, להעניק משהו לעולם, לסייע...
את ודרור השפעתם טוב על כל כך הרבה אנשים, כך שלא משנה מה יקרה - אין מישהו שפגש אותך בשנים האחרונות שלא קיבל ממך משהו, איזה שיעור קטן לחיים.
אני מקווה שהידיעה הזאת מחזקת אותך... ולו במעט.
והתקוות...
מצד אחד, שום דבר כבר לא נשמע אופטימי,
מצד שני...
חייבים להיות אופטימיים.
כבר לא יודעים למה לקוות ולמה להתפלל.
אני כרגע מתמקדת בתפילה אחת,
שאת ואני נתראה שוב,
פנים אל פנים,
חיוך אל חיוך...
בקרוב.
שבוע מלא מלא בחוויות משפחתיות, דברים שלמדנו על עצמנו ומה לא...
תחילת השבוע היתה עמוסה, פלוס קצת עייפות צבורה, ועוד לא יצא לי להתיישב לכתוב.
היום הגיע הודעה במייל על פרסום פוסט בבלוג שאני מנויה אליו.
הפוסט הזה
ברגע שסיימתי לקרוא אותו היה לי ברור שאין לי שום סכוי לכתוב שום דבר חוץ מאשר על איריס ואל איריס...
את איריס הכרתי וירטואלית לפני בערך שש וחצי או כמעט שבע שנים.
שתינו שוטטנו לנו יחד עם עוד כמה וכמה נשים מקסימות בפורום "חתונות" של תפוז.
ברגע שאיריס הגיעה לפורום, היא מייד תפסה בו מקום מלכותי. ייעצה, פירגנה, נתנה חוות דעת, רעיונות לשיפור.
כתבה המון ועודדה בנות, והיה ברור שמדובר במישהי יוצאת דופן, "טיפוס טיפוס".
גם אחרי שהסתיימה לה עונת החתונות וכולנו "עלינו כתה" לפורומים שהיו יותר רלוונטיים לחיינו, נשארנו איריס ואני באותה קבוצה וירטואלית.
באופן מצחיק,
המימד הוירטואלי יכול לחשוף אותנו להמון סכנות,
אבל גם עשוי, כמו במקרה של קבוצת הנשים שהכרנו בפורומים הללו, להוות קבוצת תמיכה אדירה, ומעגל חברתי מופלא.
כמובן, שבחלק מן המקרים, החברויות גם יוצאות מהוירטואליה ועוברות לחיים האמיתיים.
את איריס פגשתי בפעם הראשונה פנים אל פנים בסוכות, 2007.
הייתי אז בהריון מתקדם עם בכורי.
נפגשנו ארבע נשים בבית של חברה טובה.
היינו שם אמא לילד, הריונית מתקדמת, הריונית בשלבים הראשונים מאוד (שהיום הם ילדה מהממת בת 4...) ואיריס, שבדיוק קיבלה אישור רפואי להתחיל את נסיונות הכניסה להריון.
אני מניחה שברור לכולם על נסבה רב השיחה באותו אחר צהריים...
אכלנו, שתינו, ראינו תמונות מהטיול שאיריס ודרור בדיוק שבו ממנו.
היה מופלא. אחר הצהריים של צחוק והנאה מחברתן של נשים מדהימות אחת אחת.
ואז חזרתי הביתה.
הקשר עם איריס ועם שתי החברות האחרות לא נשאר יותר מדי במישור הריאלי. אולי בגלל מרחק המגורים שלי, אולי מסיבות אחרות, אך נשארנו באותה "קהילה" אינטרנטית וזו בחיים של זו.
כשנה וחצי אחר כך (בערך) איריס ודרור עברו לביתם החדש, שהפך עד מהרה מבית של משפחה רגילה לשם דבר בקהילה שלנו: "קאזה כהנוביץ'".
בכל חג, או קיץ, או בכלל כשרק הייתה הזדמנות, איריס הזמינה אותנו אליה הביתה.
לא רק את החברות הקרובות, או את אלו שכמוני היא פגשה פעם, מתישהו מזמן...
אלא את כל מי שרק רצה לבוא להתארח בבית החם והמזמין הזה.
היינו יושבות שם ימים, ושעות,
מדברות,
אוכלות (כל אחת הביאה משהו וכולנו כיבדנו את כולם) והכל בניצוחה של איריס שבשלוות נפש נדירה ובחיוך מזמין אירחה את כולנו.
אחר הצהריים היה מצטרף גם דרור, בן זוגה, כך למדנו גם החברות הרחוקות יותר, מיהו האיש הזה, שאיריס בחרה לשלב את חייו בחייה. נדמה היה לי לפעמים שהוא כמעין המראה הגברית שלה. איש מקסים, שאוהב להנות, אוהב אנשים ותמיד מחייך (גם כשהשארנו לו ערימות של כלים בכיור, או כשהילדים שלנו נכנסו עם הבימבות הישר אל הפרקט החדש... מודה שאני כנראה לא הייתי מסדרת את זה בשלוות נפש שכזו...).
לא סתם קיבצה סביבה איריס די הרבה חברות קרובות מהקהילה הזו.
חברות כל כך טובות ואוהבות.
יש בה משהו, באיריס, ששובה את הלב.
בפעם האחרונה שפגשתי אותה, במפגש האחרון בקאזה, שנערך בפורים, בילינו יפה כהרגלנו, אבל משהו כבר נראה חסר.
איריס ישבה ליד האי במטבח,
כבר לא היה לה כח להסתובב בין כולנו,
להתיישב פעם על הספה, ופעם בחוץ על הדק.
היא ישבה ליד האי, על כסא גבוה, עם רעמת תלתלים קטנה ומשקפיים צבעוניים ושוחחה בשמחה עם כל מי שבאה להתיישב לידה.
כשיצאתי משם, אמרתי לעצמי באוטו, שהיא נראית לי עייפה.
מיד הרחקתי את המחשבות הללו,
זו סתם ראיית השחורות שלי, חשבתי.
ישר אני עושה מהכל טרגדיה.
היא הרי באמצע כימותרפיה, ברור שהגוף קצת עייף...
לצערי הרב,
מה שנראה כעייפות קלה,
מתחיל להתברר בחודשים האחרונים כהחמרה של המחלה.
והפוסט של דרור היום בבלוג,
הוא הבוקס בבטן החזק ביותר שקיבלתי מזה זמן רב.
איריסק'ה,
אני יודעת שאת לא אדם מאמין,
ושזה רחוק ממך שנות אור,
אבל יש בכל מיני אמונות (לא רק ביהדות) איזושהי תפיסה שאדם מגיע לכאן כדי לתקן משהו, להעניק משהו לעולם, לסייע...
את ודרור השפעתם טוב על כל כך הרבה אנשים, כך שלא משנה מה יקרה - אין מישהו שפגש אותך בשנים האחרונות שלא קיבל ממך משהו, איזה שיעור קטן לחיים.
אני מקווה שהידיעה הזאת מחזקת אותך... ולו במעט.
והתקוות...
מצד אחד, שום דבר כבר לא נשמע אופטימי,
מצד שני...
חייבים להיות אופטימיים.
כבר לא יודעים למה לקוות ולמה להתפלל.
אני כרגע מתמקדת בתפילה אחת,
שאת ואני נתראה שוב,
פנים אל פנים,
חיוך אל חיוך...
בקרוב.
אמן ואמן
השבמחק