חמישה ימים של שכרון חושים...

באפריל השנה, החלטתי שהגיע הזמן אחרי 7 ומשהו שנים של מגורים משותפים, לסדר את הבית יפה. שיהיה "בית של גדולים".
המוטיבציה אמנם היתה גדולה, אבל "הום סטיילינג" של ממש, כמו שרציתי לעשות, לא בא בחשבון, בעיקר משיקולי תקציב.
אז עם הריהוט הישן, והבית הסמי-מוזנח שלנו היה צורך לעשות מעשה.

לקראת יום ההולדת הארבעים של האיש, בתור הפתעה, חשבתי להזמין את אחת מהחברות שעושות סדר בבית, כדי להפטר ממראה דירת הסטודנטים שמלווה אותנו מאז שהיינו... ובכן, סטודנטים.
שבע שנים שתמיד היו כמה ארגזים לא מפורקים,
שבע שנים שתמיד היתה פינה בבית (או חדר) של דברים שהונחו שם "עד שנמצא מקום קבוע",
שבע שנות "נו, טוב, גם ככה אין לנו מקום מוצלח יותר לזה...".
לאחר בירור קצר, עם מגוון נותני שירות נחמדים ואדיבים מאוד, גם הזמנת חברה התבררה כמחוץ למסגרת התקציב (יש לי כמה דברים יותר טובים לעשות עם 4000 ש"ח...).
אז מלבד אירועי יום ההולדת הרגילים, החלטתי ברב יומרה להיות אני עצמי חברת סדר הבית שלנו.
אז נכון שזו לא היתה הפתעה (מאוד רציתי שיצא בבוקר מבית מבולגן ויחזור לבית מסודר ומצוחצח...) וזה לקח בערך שבועיים בהם הופקרו הגוזלים בערך פעמיים-שלוש בשבוע לראות טלוויזיה ולטחון עוגיות אצל סבתא (נורא מסכנים...), ובכל יום חדר אחר הפך מסודר.
ליום ההולדת של האיש הגענו למצב בו לכל דבר בבית יש מקום.
הסתובבנו בבית איזה שבועיים כמו טווסים מבסוטים עד הגג...

אחר כך השגרה קפצה עלינו, והבלגן חזר, ובכל זאת – לא כמו פעם. מבולגן, אבל ת י א ו ר ט י ת לכל דבר יש מקום והרבה יותר קל ונעים לסדר ככה: לא עוד הזזת בלגן ממקום למקום!

זה היה אז...
אבל משהו עוד היה חסר.

בקיץ האחרון, היינו הרבה מחוץ לבית, אבל גם הרבה בתוכו.

הקירות הלבנים מלוכלכים שעוד מחכים לצביעה ההיא, שתכננו לפני שנכנסנו לבית, רמזו לי שעכשיו... הגיע תורם.

אז לפני שבועיים שאלתי את האיש מה דעתו לכבוד השנה החדשה סוף סוף לצבוע את הבית.

הוא היה מאד בעד, רק הוסיף שלצבוע לבד זה די מבאס, וכשהילדים בחופשה לא נוכל לצבוע יחד, כי מישהו יצטרך להעסיק אותם.

גיוס גוייס למשימה אבי מולידי, שהתייצב ביום שישי לחג מוארך של עבודת פרך (עם צ'ופרים מדי פעם).

ביום שישי התחיל המבצע.
תכנוני השפכטל קרמו עוד וגידים,

רהיטי הבית נדחסו למרכז הסלון,

עד שהשפכטל יתייבש עלו כולם לגגות וגזמו את השיחים והענפים שמציקים למזגנים ולרעפים שלנו. הילדים נכנסו למוד קרבי, והסתערו על כל מברשת פנויה (וגם על כאלה שהיו כבר תפוסות) ומאד התאכזבו לגלות שצביעה של ממש תתבצע רק למחרת...

בשבת בבוקר שופשו החלונות החומים הישנים והכבדים (לדעתי את הפרסומת עם הבחורה שפותחת חלון כבד עם הרגליים ונופלת בגללו, צילמו אצלנו בבית...), הוצאו ממסילותיהם ונצבעו בלבן לא מסנוור.

יומיים לקח לצבוע את ארגזי התריסים והחלונות. שלושה חלונות הזזה של 165*60 ס"מ (כל כנף), משני הצדדים... אין ספק שבימים האלו הבית היה מאוורר יותר מאי פעם.

את הילדים השתדלתי לפנות מהבית כמה שיותר.
בשבת נסענו לכפר הקרוב לקנות בטמבוריה כל מיני ניילונים ומסקינג טייפים, אחר כך חזרנו הביתה ויצאנו לרכב על האופנים בחצר בית הספר הסמוך. אם סבא ואבא מתעייפים מהעבודה, אין שום סיבה שהילדים לא יוציאו מרץ גם הם...

מוציאים מרץ....

בערב, אחרי ההשכבה של הילדים הצטרפתי לצביעת החלונות.
מי שלא צבע עם שני עקשנים, לא ידע על מה אני מדברת... היה לא קל. לא קל בכלל... אחד אוהב לצבוע לאורך, השני יודעת בוודאות שלרוחב זה הרבה יותר יעיל, הראשון טוען שאם צובעים בשיטה אחת זה חוסך צבע, והשני חושב שצריך בכלל לדלל אותו במים...
הרכב המילים "לא, אבל... איך שאתה רוצה" חזרו על עצמם בסוף כל דו-שיח בין אבירי הצבע שלי...

ביום ראשון, ערב החג, נצבעה השכבה השניה של החלונות, ומחלונות חומים ומיושנים, בעלי מראה מדכא הם הפכו לסוג של.... וינטג'.
בין משיחת מברשת לרשרוש המסקינג-טייפ נאפו בבית גם שתי חלות חגיגיות, וקוצצו שלושה סלטים שווים לערב החג.
מאז הצטרפותי למשפחת האיש ועד היום, אני תמיד מקבלת את תפקיד הכנת הסלטים. סלטים נותנים למי שלא חושבים שהאוכל שלו טעים, לא? (או שאולי זה כי הצטרפתי אחרונה למשפחה אז זה מה שנשאר...).

ערב החג עבר בנעימים וטעימים והבוקר, בעוד רב עמישראל מסיים להעמיס את מדיח הכלים, או לטרוח להוציא מהקופסאות פרודוקטים לארוחת צהריים אה-לה-שאריות, אנחנו כבר היינו בבגדי עבודה.
האיש וחותנו בטי שירטס ומכנסי צביעה, ואנוכי עם שני זאטוטים עם תיק על הגב, מתכוננים להתפנות.

לשמחתי, עוד זוג חברים ומשפחתם החליטו שבוקר החג זה זמן מצויין לצאת להתאוורר והציעו לנו להצטרף אליהם לטיול חצבים על תל יודפת.
מים בתיק, מצלמה על הכתף, יצאנו לדרך.

הטיול היה מקסים. בוקר יפה, לא חם מדי, על תל יודפת אמנם כלל לא מוצל (יש מערות מדי פעם) אבל מזג האויר היה לטובתנו.
הסיבוב של התל אהוב עלי מאד. זה אחד האתרים שביקרתי בהם בכמה וכמה נקודות זמן משמעותיות בחיי, ותמיד יש לי זכרונות יפים ממנו.

גם היום היה יום טוב לשיטוט עליו... (רשומה לכבודו תעלה בהמשך).

אחרי הטיול – זמן מצוין לגלידה, והביתה לשנ"צ.

כשהגענו הביתה, רב קירותיו כבר היו צבועים בלבן.
סליחה, לא לבן, אלא גוון סיוד בתים צהבהב-שמנתי-אלוהים יודע איך לכנות אותו הידוע בשמו OW11P (או סדר אותיות אחר)...

למרות חוסר המקוריות, הבית נראה עכשיו נקי וחדש, כמו שלא היה הרבה זמן...

החלונות כבר הוחזרו למקומם, והערב הצביעה אמורה להסתיים.
מחר בבוקר כבר נקבעו תכניות עם חברים לעוד חצי יום מחוץ לבית, לתת לגברברים הזדמנות לסיים בנחת את כל התיקונים האחרונים.
את שארית יומנו נבלה, כפי הנראה, בהשבת הסדר אל כנו. כל חפצי הסלון יצאו מהחדרים והכוכים, והפרוייקט של אפריל יחזור על עצמו, הפעם בגירסה המקוצרת.

עכשיו נותר לבצע את השלב השלישי ואחרי הסדר, והצבע, לנסות למרות התקציב והזמן המוגבלים לסדר את הבית קצת יותר לטעמנו.

ואולי סוף סוף,

שיכורים מעייפות, ריח טרפנטין וקצת גאווה, נוכל לומר שהבית הזה הוא כבר בית של גדולים.
בית עוד קצת, יותר שלנו...