זיקית של יום כיפור...

יום הכיפורים תמיד מוציא מכולם אמוציות רציניות.

גם ממני.

בין הרוגע והשלווה שהשקט של היום הזה מביא לבין הכעס והדחייה שבכל שנה צצים סביבו (אם זה סביב שעון הקיץ, או סתם סביב שאלת יום לכפרת חטאים המוני ומאורגן) אני מוצאת את עצמי מזדהה עם כולם.

עם המאמינים, האתאיסטים, עם הצמים ושאינם צמים...

 גדלתי בבית אתאיסטי. לחלוטין.
בתור ילדה זכרונות יום הכיפורים שלי קשורים לבראנצ' שאמא שלי ערכה לחברים שלה אצלנו בסלון, ולנסיעה אחת מיוחדת על אופניים בכתה ח', לבד, מקריית אונו ועד למועדון ה"רוקסן" ז"ל כדי להוריד משם פוסטרים של סיבוב ההופעות הראשון של אביב גפן... (רז שמואלי ילדת אור הירח? היא היתה בערך בת 5...) לרכב לבד על כביש גהה ביום כיפור היה חצי קתרזיס...
עם כל זאת, יום כיפור כילדה היה יום ה"אולי בכל זאת?".
בכל כיפור בערב, אחרי שחזרתי עם האופניים הביתה, הייתי נכנסת למיטה, מתכסה מעל הראש ומתחילה לדבר עם ה"אולי בכל זאת אלוהים".
מתחילה כל משפט ב"אם אתה באמת קיים רציתי לומר לך...".
שנים של שיחות ארוכות עם אלוהים שלא היה לי מושג אם הוא קיים או לא...

לצום לא צמתי.

פעם אחת, בגיל 21 או 22 ביליתי את יום הכיפורים אצל החבר שהיה לי אז, שם כולם צמו.
אמא שלו ידעה שאני לא צמה בדרך כלל והשאירה לי על מדף במקרר אוכל לכל היום הזה, אם אהיה רעבה.
זו היתה הפעם הראשונה שדי צמתי.
לא מתוך אמונה,
אלא מתוך כבוד לבני הבית.
בלילה, אחרי שכולם נרדמו, יצאתי למטבח ושתיתי קצת מים.
אבל לא אכלתי.

בסוף הצום, הרגשתי די רע... היתה לי סחרחורת רצינית.
בסוף הצום, הרגשתי גם די טוב... הייתי מבסוטית שהצלחתי לכבד בחזרה את מי שכיבד אותי.

מאותה פעם, ברצף של כמה שנים, כל יום כיפור היה מיוחד מבחינתי בצורה אחרת.

אני לא בטוחה שמבחירה או במקרה,
אבל ביום כיפור אחד נסעתי עם חברים למדבר, ישנו בחניון לילה בנחל לבן, ליד ניצנה – אי אפשר היה שלא להתפעל מהנוכחות השמימית של המקום – כמויות כוכבים שלא ראיתי כמעט מעולם זרחו מעלי באותו לילה,
יום כיפור אחר ביליתי עם חברה טובה בקיבוץ לוטן, הקיבוץ בו הייתי בגרעין נח"ל.
 לוטן הוא קיבוץ רפורמי, וזו היתה הפעם הראשונה שבה נכחתי בכל תפילות החג, מתוך בחירה. באווירה נעימה מאוד ומזמינה.
יום כיפור נוסף, ביליתי אצל זוג חברים שלי בישיבה של עתניאל. עד היום זכורה לי עצמת השירה שבקעה שם בכל רגע ורגע מכל עבר (לא נעים לומר, אבל בית המדרש של הישיבה מזכיר באקוסטיקה שלו קצת כנסיה... ששש... אל תספרו שאמרתי...). עוצמה שיצאה מהלב ונכנסה אל הלב, כמו חץ.

יום כיפור אחר היה במוסד החינוכי שבו הדרכתי, בו היינו חבורה שארגנה יום כיפור של לימוד וביחד'נס... נפגשנו בערב כיפור, בבוקר כיפור ובאחה"צ שלו ולמדנו טקסטים יהודיים מן המקורות החז"ליים ומן המקורות המודרניים יותר (שירה, הגות, ובכלל...). לא הייתה תפילה ביום הכיפורים הזה. לא כולם צמו (למעשה הרב לא צמו). את ארוחת סיום היום עשינו יחד, כל אחד הביא משהו. אלו היו עשרים וארבע שעות של חשבון נפש קהילתי מרומם רוח.

שנה אחר כך פשוט היינו בבית. יום כיפור ברח' הלל, בחיפה, בהדר. היה משהו מיוחד ברוח הסתוית, בישיבה  על המרפסת וצפיה בכל ילדי השכנים הערבים יוצאים לרכב על האופניים שלהם...

בשנים האחרונות יום הכיפורים שלנו יותר "סטנדרטי".
ארוחה מפסקת,

יציאה עם הילדים על האופניים לכוון בית כנסת כזה או אחר (לרב רפורמי/קונסרבטיבי, כי נעים יותר לשבת יחד וכי מהלך התפילה מוסבר יותר ולא צריך לנחש כל דבר...),

חזרה והתמוטטות בבית.
ביום עצמו התמרחות בבית ואולי עוד סיבוב עם האופניים ל"נעילה".

לא יותר.

השנה יום כיפור היה לי קשה. לא פיסית. השנה אפילו לא צמתי.
היה לי קשה להתחבר הפעם.
לא היתה לי שהות נפש לעצור רגע, ולנשום שניה, ולהתחבר.
אבל אם יש משהו שלמדתי הוא שכל יום כיפור הוא אחר.

וכל יום כיפור יכול להיות משמעותי.

ואין רק דרך אחת.
יש המון.
יש מי שמתחבר למסר הדתי, יש מי שמתחבר למסר החברתי, יש מי שלא מתחבר כלל...

והכל נכון.
לפחות ככה אני רואה את הדברים...

שתהיה שנה טובה!!!