יומולדת סתיו

בתור ילדה לא אהבתי את התזמון של יום ההולדת שלי.

ראשית, כי הוא לא מהתאריכים הנוחים האלו, שכולם זוכרים.

שנית, כי עד גיל 16 לא מצאתי אף אחד בעולם שנולד באותו התאריך כמוני, וגם בגיל 16, כשמצאתי סוף סוף... זה היה המחנך שלי בבית הספר.

בנוסף לכל הצרות, נולדתי בסתיו.

סתיו זו עונה שתמיד מצטיירת כעגומה, וככזו, לא היה לי נעים לחשוב שזו עונת הולדתי.

עם השנים, פחות הפריע לי היעדר השותפים לתאריך (מה גם שלאט לאט מצאתי יותר כאלו...) וגם לא עניין הקושי בזכירתו – יומנים, לוחות שנה, ואחר כך אמצעים אלקטרונים כאלו ואחרים דואגים שנזכור כל מה שצריך ממילא...

אבל הסתיו הזה,

לא הפסיק להציק לי.

אף פעם אי אפשר לדעת אם יום ההולדת יהיה גשום או לא, אם יהיה קר, או חם, אם יפול על חג או שאולי יהיה יום חול... קשה לתכנן אותו מראש.

בראשית כל שנה, כשהייתי קונה יומן, הייתי מיד מציצה גם במועד יום ההולדת שלי, לבדוק, אולי נפל על סוף שבוע? (מודה, זה היה קריטי יותר בשנים שבהם היה לי חבר בצבא... השלב הבא היה לחשב שבתות, אבל זה כבר לא קשור לכאן...).
אחר כך הייתי בודקת אם יש תחזית שנתית גם לשנה הבאה בסוף היומן, ומציצה גם לתזמון יום הולדתי הבא...

בשנים האחרונות די הפסקתי עם המנהג הזה.

לארגן לעצמי יום הולדת, לבש מאנשים להתאמץ, להתחיל עם ענייני ה"את מי להזמין" שאני כל כך מתעבת, לחשוב על מיקום, לתכנן, בשביל מה? כדי שיוכלו במשך כמה שעות לתת לי תשומת לב מרוכזת?

זה נראה לי מלאכותי ואף מיותר.

ועם זאת, למרות ההתנתקות מימי הולדת וחגיגות לעצמי, הרגשתי שזה חסר לי.

השנה החלטתי, כמתנת יום הולדת ממני לעצמי, לארגן לי... הנה, אפילו קשה לי לכתוב את המילה – מסיבה. חגיגה. אירוע. מפגש. מחפשת מלה שתהיה מספיק נכונה לתאר, אבל שחלילה לא תשדר התלהבות יתר מעצם הזדקנותי בעוד שנה (בגיל שלושים ומשהו זו כבר הזדקנות, לא?).

השנה, למרבה השמחה תאריך הולדתי נפל בדיוק על יום שישי.
כחודש לפני פתחתי אירוע בפייסבוק, מאוחר יותר גם שלחתי מייל לכל מי שהוזמן שאין לו פייסבוק, והתכניות התחילו להתגלגל.

התכנון הראשוני היה לצאת לשטח.

כבר בערך שש או שבע שנים אני מתכננת איזו יומולדת במדבר, בשטח.
זה תמיד נופל בין הכסאות.

או שיש גשם,

או שחולים,

או שאין זמן לארגן,

שהתאריך בעייתי וכו'...

אז עברתי למשהו פשוט יותר – במקום לשבת בבית הרועש עם האקוסטיקה הלא מאוד מוצלחת למסיבות, נצא לחניון לילה כלשהו.

מדורה.

קומזיץ במיטבו.

מדורה, גיטרה, אוכל פשוט... כל מה שרק מחבר בין אנשים.

כשבועיים לפני התאריך פתחתי את ערכת המפות האהובה שלי (שאגב, אף היא מתנה יומולדת מלפני כמה שנים) והתחלתי לשוטט בעיניים על פני הקוים והפתולים, סימני התבליט והתכסית, האותיות והמספרים הפזורים בה  כדי למצוא מקום שיכול להתאים לכל הצרכים: לא רחוק, נגיש יחסית, שמותר לחנות בו ללילה ולהדליק אש מצד אחד, אבל גם לא החניון הכי המוני והכי שוקק חיים בסופי שבוע מן הצד השני...

לקח לי שלושה ימים של חיפושים כאלו עד שהבעתי ייאוש ותסכול בפני האיש.

הוא הסתכל אלי ואמר: "אז למה שלא נעשה את זה כאן?"
"כי אני רוצה מדורה, ושטח, וקצת להיות בחוץ" עניתי.

"תסתכלי מהחלון"...

הוא צדק.

אנחנו גרים בקצה שמורת טבע.

יש לנו בערך רבע דונם של חורש מאחורי הבית, ששיך לבית המשותף בו אנחנו גרים. השטח שלו אמנם מדרוני, אבל בנוי טראסות טראסות.
יש לי טבע, שטח, ומקום מצויין לחנות בו לכל הלילה ממש מתחת לאף. תרתי משמע...

המיקום נסגר, רשימת המוזמנים המצומצמת נסגרה. כל מה שנשאר לעשות הוא להכין רשימת קניות לאוכל ולכלים חד פעמיים ולחכות ליום הגדול.

ממש כמו ילדה בת חמש או שש...

והוא הגיע.

ביום שישי האחרון, סביב 17:00, הגיעו החבר'ה. מי מקרוב ומי מרחוק, מי עם ילדים קטנים ומי עם גדולים.

הכנו בצק, ועשינו פיתות על הסאג' (אותו סאג' שבשבע שנות נישואינו הבטחתי לאיש שיום יבוא ויהיה לו שימוש... קיימתי!), פרשנו שתיה, חומוסים, טחינות ועוד טיפה סלטים על השולחן.

חבר טוב השתלט על הכנת הפויקה – אחד עם עוף ואחד צמחוני, שניהם עמוסי כל טוב...

והערב זרם.

לקראת 19:30 פרשו רב מי שהגיע עם ילדים תחת גיל שנתיים, ואת הפויקה אכלנו כבר בפורום מצומצם עוד יותר.

סביב 21:00 פרשו אחרוני החוגגים. אני עליתי הביתה להשכיב את הנינג'ה שמרב שהיתה מותשת, אפילו הודיעה לי שהיא עייפה ורוצה לישון (מזמן לא קרה כדבר הזה...) ובזמן ששהיתי איתה בחדר, האיש ושלושה חברים טובים שנשארו לישון אצלנו חיסלו את כל שאריות הציוד מהחורשה.

בשבת בבוקר,

כשקמנו,

הסתכלתי מחלון הסלון הגדול.

ראיתי את העיגול האפור עליו מוקמה המדורה אתמול, את הציוד המקופל בכניסה לבית, את המזרונים המקופלים עליהם ישנו אצלנו בסלון חברים טובים, את התאורה היפהפייה של אור חודר דרך העננים בשמים, ואמרתי לעצמי בלב, שגם הסתיו זו יופי של עונה ליום הולדת...