מי הנחלים מקיימים את הזרימה, שנה אחר שנה...

אחרי שנים של הדרכת טיולים, מפתחים קצת ציניות.
יש מקומות שעברת בהם כל כך הרבה פעמים כשמאחוריך 30 איש, חיפשת מקום לעצור ולתת להם לאכול/הנחית איפה עושים בהם פיפי/ניסית להסביר כמה דברים על האתר או איזה צמח...
מקומות כאלו, למרות שהם הומי אדם כמעט בכל רגע נתון, עוברים לחזקת "נשכחים מלב" למדריכי הטיולים.
אלו מקומות שלא הצלחתי לדמיין את עצמי מטיילת ונהנית בהם, כי.. נו, הייתי שם מאות פעמים, כל עמישראל מבקר בהם, ובכלל... שם המקום לרב ייקשר אצלי בראש לתחושת "נמאס" חזקה...

מאז שנולדו ילדיי, הדברים השתנו.
ראשית, פרט לאפיזודה חולפת אחת, כשהאיש איבד את מקום עבודתו וחזרתי להדרכה במיידית, מאז שהגמד נולד לא ממש הדרכתי, כך שאולי תחושת המיאוס קהתה עם הזמן.
שנית, כשמגדלים משפחה לטייל, לא יעזור - צריך להתחיל מה"בייסיק'ס".
וכך בשנים האחרונות אני מוצאת את עצמי מטיילת באותם מקומות יפהפיים, יחד עם כל עמישראל, לא נותנת להמולה להפריע לי, ובעיקר מגלה אותם מחדש.
הגילוי הזה מתאפשר גם מעצם העובדה שאני לא אחראית בכל רגע נתון ל30 תלמידי בית-ספר/תיירים וגם, ואולי אפילו בעיקר - בזכות דרך ההתבוננות של הילדים שלי.

אתמול ביקרנו במקום כזה.
מסלול המג'רסה, בצפון-מזרח הכנרת.
למי שלא מכיר, זה מסלול קצרצר, ההליכה בו היא בתוך אחד מערוצי הנחל (שפך נחל דליות, באופן רשמי) בין הפטל, ההרדופים, סלעי הבזלת וגזעי העץ המשתרעים מעל לנחל הזורם.
מתאים מאוד למשפחות, ובעיקר מתאים לימי קיץ.

הגענו סביב השעה 11:00 ויצאנו לדרך. הקטנטנים ממש במנשאים, הקטנטנים פחות ברגל (גובה המים הגיע לילדים בני ה3-5 עד גובה החזה פחות או יותר - כדאי לתת יד כל הזמן לכל ילד ולא לשכוח להסתכל עליהם במהלך כל המסלול...).
הכניסה לתוך הערוץ מלווה בקולות רמים של אנשים שמגלים שהמים היורדים מרמת הגולן לכנרת... אעפס... קרים!

החבר'ה שלי נכנסו (באופן מפתיע) די מהר למים והתחילו לחייך...

בהמשך המסלול פינות חמד רבות, ואם בגילוי העולם דרך עיניים של בן רבע לחמש ובת שלוש וצ'ופצ'יק עסקינן, אז אפשר לומר שכל נחל כזה הוא גן פסלים מופלא וקסום.
עצרנו ליד גזע עץ מחורר דרכו הצצנו על המים הזורמים, ניסינו לנחש למה הסלעים ירוקים מירוקת, הבחנו בין סוגים שונים של עלים, ספרנו שפיריות והסתכלנו על הצבעים השונים שלהן...

כשהגמדון שמע המון אנשים מתלהבים מאוד מהדגים ששחו סביבינו, אני ידעתי שכאן תגיע נקודת שבירה.

בעוד הנינג'ה מייללת שהיא לא מצליחה לראות את ה"דגימי" (אנחנו בשלב שבו נותנים לכל חפץ/יצור שם חיבה...), הגמדון נבהל מנוכחותם וביקש לצאת.
רק אחרי שעקפנו את הבריכונת בה התרכזו עדת מעריצי הפורלים, וחזרנו למים רדודים יותר הצלחתי לשכנע אותו שהדגים נשארו שם, איפה שראינו אותם ולא יגיעו אלינו.
בכל זאת, באיזור המג'רסה חיים אמנונים ושפמנונים.. לא בדיוק משהו חביב להתחכך איתו במים (כן... גם אני פוחדת מדגים... מודה ומתוודה...).
אחרי שנרגענו מעניין הדגים, שאל אותי הילדון: "אמא, ותנינים יש פה?"

המשך המסלול עבר יותר בנעימים. חלק מהילדים (כולל הפרטיים שלי) התחילו לקטר על הקור - המסלול מוצל לחלוטין כמעט כולו ולכן צעדנו מכתם שמש לכתם שמש שחדרו דרך הסבך.
"צדנו" את פסי האור על המים וערכנו ביניהם תחרויות איזה פס ארוך יותר, היכן יש יותר פסים, ועוד...

בשלב כלשהו מגיעים לגרם מדרגות גדול, ורואים את כל עמישראל יוצא. בראש גרם המדרגות יושב פקח מנומם של רשות הטבע והגנים וקורא עיתון. זה, על פי רב המקרים מסמן את היציאה.
(זה, וגם השלט, ליד הפקח בו כתוב... "יציאה")
יצאנו, התיישבנו מעט, כירסמנו פירות וכריכים.
כשהתארגנו להכנס שוב למים, סתם כדי לטבול קצת, אמרה אחת החברות שלדעתה יש עוד המשך.

אחרי טבילה קטנה נטולת תיקים לשחרר את הגב התפוס המשכנו ללכת. ואכן, לנחל יש עוד קטע הליכה קצר בו מותר לצעוד, אבל מאחר ומרבית האנשים יוצאים מהמים עוד בגרם המדרגות, הופך המקטע האחרון יפה עוד יותר.
מעבר לכך שהוא שקט יחסית, בלי המולת המטיילים, תוואי הנחל בו צר יותר, והשיחים והשרכים עוטפים אותו יפה, מה שמשרה אוירת גן עדן קטן...

יצאנו מהנחל רטובים לחלוטין, וחזרנו בשביל ה"יבש" אל נקודת הפתיחה.
ההליכה הקצרצרה חזרה ממחישה את ארכו הכמעט לא קיים של המסלול. בהליכה הרטובה בילינו בנחל קרוב לשעתיים.
בהליכה על הגדה, כלומר לא בתוך המים, חזרנו לרכבים תוך 5 דקות. (המסלולים מקבילים לחלוטין...).

היה יום טוב.
מסתבר שכדאי מדי פעם לגלות מחדש גם את הנחלים המוצפים באנשים אך נשכחים מלב...