פוסט שלישי בשלושה ימים, למה מה קרה? מלחמה?
(ניסיתי להמנע.)
שני הימים האחרונים עברו עלי בהתעסקות בכל דבר אפשרי חוץ מבלכתוב על הלחימה בדרום.
אולי כי אני גרה בצפון, ולשם שינוי זה אחד האיזורים שכרגע לא סופג כלום.
אולי כי כשאני כותבת על דברים כאלה אני נהיית רגשנית ומלאת פאתוס אפילו יותר ממה שאני יכולה להכיל בעצמי...
ואולי...
אולי כי הימים האחרונים מבלבלים מאוד עבורי.
יום ראשון הוא היום החופשי שלי.
כלומר, יום מרתון בדיקת הבחינות שלא הספקתי לבדוק בשבוע החולף...
אחרי סוף שבוע שבו טיילנו, ופגשנו חברים, התיישבתי לעבוד.
אחרי כשעתיים, פתחתי את המחשב,
הפייסבוק מלא באנשים ששומעים אזעקות,
תוהים אם הבום הוא פיצוץ על פני השטח או יירוט,
אמהות שמתייעצות איך להשכיב את הילדים לישון - ישר בממ"ד או לקוות לטוב?
ואיך בכלל מתלבשים ללילה בידיעה שיש סכוי שבאמצעו הן ידרשו לצאת למקלט או לחדר המדרגות עם כל השכנים... מה, לישון עם חזיה?
ראיתי שאני עדיין בפיג'מה,
וחשבתי שאם תהיה פתאום אזעקה גם כאן, אולי באמת כדאי שאני אהיה לבושה ביותר מסווצ'רט מהוה ומכנסי פלאנל משובצים וקצת קרועים...
ניגשתי לערימת הכביסה הנקיה שמחכה שאני אסיים את המבחנים כדי להתקפל, בחרתי בגדים.
נכנסתי למקלחת.
בעוד אני חופפת את הראש, פתאום הבנתי כמה הזויה היתה המחשבה שהביאה אותי למהלך הזה.
מה זאת אומרת אם תהיה אזעקה?
למה שתהיה אזעקה?
לא מדברים בחדשות על חזית בצפון...
למודי מלחמת לבנון השניה, תושבי הצפון תוהים מזה כמה ימים האם זו רק שאלה של זמן עד שמישהו שם בצפון, יחליט להפסיק להתעסק במה שקורה בסוריה ויתחיל להיזכר שאפשר להציק לישראלים...
וכנראה שגם אני.
עובדה שהחלפתי בגדים.
עובדה שכבר הודעתי לעצמי איפה המקום הכי מוגן בבית (בית ישן, אין ממ"ד, אין מקלט קרוב, ובאופן אירוני, חוץ ממסדרון קטן, גם אין חדר בלי קירות חיצוניים...).
עובדה שכבר תהיתי את מי אני נוסעת לאסוף קודם אם יתחילו כאן אזעקות, ודמיינתי לאיזה חדר יכניסו את הילדים בגן במידה ו... (בשני הגנים שלנו אין ממ"דים).
עובדה שכבר רצה לי בראש מן תכנית חלופית כזאת, במידה וגם האיש יוקפץ לצו 8.
וזה עוד בלי התראה אחת על הצפון.
אפילו לא אחת.
הזוי...
בנוסף לכל, בימים האחרונים יוצא לי לצפות בלא מעט דיעות בפייסבוק,
לשתף כל מיני דברים שאני מוצאת לנכון להעביר הלאה...
להגיב, להביע את דעתי.
על ה"קירות" של רב האנשים ששיתפתי את הפרסומים שלהם, או שבאתי איתם בדברים אפשר לראות די מהר מיהם, ומה דעתם.
או שיש להם עשרות כתבות על הצורך בהסכמי שלום, סיסמאות נאצה כלפי הפעולה הצבאית, וכלפי תומכי הפעולה הצבאית וכלפי כל דבר שמריח מקילומטרים כלא בעד הפלשתינאים, או שההיפך, שירי עידוד ל"שיטוח עזה", מליון תמונות של טילים שנורים על ישראל, מליון שיתופים לתמונות הרמאות האוויליות של החמאס (שחלקן, לא נעים לומר קיימות עוד מאז עופרת יצוקה..), והכינויים "שמאלנים", "סמולנים", "יפי נפש" ו"בוגדים" לכל מי שמעז לחשוב שאולי פעולה צבאית לא חייבת להיות הפתרון היחידי.
יש כאלו שהקירות שלהם פחות נחרצים, אבל עדיין ברור כשמש מה דעתם.
אם מישהו יפתח את ה"קיר" שלי, זה יהיה מבלבל קצת...
בין הפוסט שתוקף את ערביי אוניברסיטת חיפה על דקת הדומיה שהם הקדישו לאחמד ג'עברי, לבין קישורים לדבריו של אילן גילאון על הצורך בפתרון מדיני, בין לעמוד על כך ש"יפי נפש" אינם תמימים, לבין קישור לדבריו של איתן שוורץ על כך שכל ילד פלסטיני שנהרג הוא כשלון ישראלי וכל ילד ישראלי שנהרג הוא הצלחה פלסטינית...
אני מניחה שכך גם הרגשתי.
אני שייכת למעמד הביניים.
לא מבחינה סוציו-אקונומית (למרות שגם...), אלא מבחינת עמדותי החברתיות-בטחוניות-מדיניות-אין לי כותרת מוצלחת עבורן...
יש משהו מאוד תקוע, ביכולת שלי לשפוט את המצב.
ברור לי שצריך לחתור לסיום הסכסוך,
ברור לי שזה גם קשה, כי כרגע אין יותר מדי עם מי.
ברור לי ש"שלום עושים עם אויבים ולא עם חברים"
וברור לי שההנהגות של שני הצדדים כנראה לא בשלות לזה.
ברור לי ששנאה מוסיפה שנאה,
אבל גם ברור לי שזה מפחיד מדי לתת אמון מלא בצד ששונא אותך כל כך ולקוות שאם באמת נוותר אז יהיה כאן טוב יותר.
ברור לי שיש צורך להוציא הסברה יעילה החוצה, להראות כמה הצד השני פוגע,
אבל גם ברור לי שיש פעולות שאנחנו עושים שאין להן הצדקה,
ברור לי שכשאנשים בדרום סובלים מזה המון זמן, ושבשבוע האחרון הצטרפו אליהם עוד כמה איזורים צריך לעשות משהו מיידי, קודם כל,
אבל גם ברור לי שכשאלי ישי מדבר על "להחזיר את עזה לימי הביניים מבחינת תשתיות" ובנשימה אחת אומר "ולהמנע מפגיעה באוכלוסיה אזרחית" אין לו מושג על מה הוא מדבר...
ברור לי שכשחיילי מילואים נקראים להתגייס הם צריכים ללכת,
אבל לא ברור לי איך אפשר לחזור משם לחיי משפחה רגילים,
ברור לי שתופעת סרבנות גיוס היא תופעה מאוד בעייתית,
אבל גם ברור לי שאני מבינה כל אחד שמת מפחד לעלות על מדים ולצאת להילחם.
ברורים לי כל כך הרבה דברים...
ומרב שברור לי - הכל מטושטש...
(ניסיתי להמנע.)
שני הימים האחרונים עברו עלי בהתעסקות בכל דבר אפשרי חוץ מבלכתוב על הלחימה בדרום.
אולי כי אני גרה בצפון, ולשם שינוי זה אחד האיזורים שכרגע לא סופג כלום.
אולי כי כשאני כותבת על דברים כאלה אני נהיית רגשנית ומלאת פאתוס אפילו יותר ממה שאני יכולה להכיל בעצמי...
ואולי...
אולי כי הימים האחרונים מבלבלים מאוד עבורי.
יום ראשון הוא היום החופשי שלי.
כלומר, יום מרתון בדיקת הבחינות שלא הספקתי לבדוק בשבוע החולף...
אחרי סוף שבוע שבו טיילנו, ופגשנו חברים, התיישבתי לעבוד.
אחרי כשעתיים, פתחתי את המחשב,
הפייסבוק מלא באנשים ששומעים אזעקות,
תוהים אם הבום הוא פיצוץ על פני השטח או יירוט,
אמהות שמתייעצות איך להשכיב את הילדים לישון - ישר בממ"ד או לקוות לטוב?
ואיך בכלל מתלבשים ללילה בידיעה שיש סכוי שבאמצעו הן ידרשו לצאת למקלט או לחדר המדרגות עם כל השכנים... מה, לישון עם חזיה?
ראיתי שאני עדיין בפיג'מה,
וחשבתי שאם תהיה פתאום אזעקה גם כאן, אולי באמת כדאי שאני אהיה לבושה ביותר מסווצ'רט מהוה ומכנסי פלאנל משובצים וקצת קרועים...
ניגשתי לערימת הכביסה הנקיה שמחכה שאני אסיים את המבחנים כדי להתקפל, בחרתי בגדים.
נכנסתי למקלחת.
בעוד אני חופפת את הראש, פתאום הבנתי כמה הזויה היתה המחשבה שהביאה אותי למהלך הזה.
מה זאת אומרת אם תהיה אזעקה?
למה שתהיה אזעקה?
לא מדברים בחדשות על חזית בצפון...
למודי מלחמת לבנון השניה, תושבי הצפון תוהים מזה כמה ימים האם זו רק שאלה של זמן עד שמישהו שם בצפון, יחליט להפסיק להתעסק במה שקורה בסוריה ויתחיל להיזכר שאפשר להציק לישראלים...
וכנראה שגם אני.
עובדה שהחלפתי בגדים.
עובדה שכבר הודעתי לעצמי איפה המקום הכי מוגן בבית (בית ישן, אין ממ"ד, אין מקלט קרוב, ובאופן אירוני, חוץ ממסדרון קטן, גם אין חדר בלי קירות חיצוניים...).
עובדה שכבר תהיתי את מי אני נוסעת לאסוף קודם אם יתחילו כאן אזעקות, ודמיינתי לאיזה חדר יכניסו את הילדים בגן במידה ו... (בשני הגנים שלנו אין ממ"דים).
עובדה שכבר רצה לי בראש מן תכנית חלופית כזאת, במידה וגם האיש יוקפץ לצו 8.
וזה עוד בלי התראה אחת על הצפון.
אפילו לא אחת.
הזוי...
בנוסף לכל, בימים האחרונים יוצא לי לצפות בלא מעט דיעות בפייסבוק,
לשתף כל מיני דברים שאני מוצאת לנכון להעביר הלאה...
להגיב, להביע את דעתי.
על ה"קירות" של רב האנשים ששיתפתי את הפרסומים שלהם, או שבאתי איתם בדברים אפשר לראות די מהר מיהם, ומה דעתם.
או שיש להם עשרות כתבות על הצורך בהסכמי שלום, סיסמאות נאצה כלפי הפעולה הצבאית, וכלפי תומכי הפעולה הצבאית וכלפי כל דבר שמריח מקילומטרים כלא בעד הפלשתינאים, או שההיפך, שירי עידוד ל"שיטוח עזה", מליון תמונות של טילים שנורים על ישראל, מליון שיתופים לתמונות הרמאות האוויליות של החמאס (שחלקן, לא נעים לומר קיימות עוד מאז עופרת יצוקה..), והכינויים "שמאלנים", "סמולנים", "יפי נפש" ו"בוגדים" לכל מי שמעז לחשוב שאולי פעולה צבאית לא חייבת להיות הפתרון היחידי.
יש כאלו שהקירות שלהם פחות נחרצים, אבל עדיין ברור כשמש מה דעתם.
אם מישהו יפתח את ה"קיר" שלי, זה יהיה מבלבל קצת...
בין הפוסט שתוקף את ערביי אוניברסיטת חיפה על דקת הדומיה שהם הקדישו לאחמד ג'עברי, לבין קישורים לדבריו של אילן גילאון על הצורך בפתרון מדיני, בין לעמוד על כך ש"יפי נפש" אינם תמימים, לבין קישור לדבריו של איתן שוורץ על כך שכל ילד פלסטיני שנהרג הוא כשלון ישראלי וכל ילד ישראלי שנהרג הוא הצלחה פלסטינית...
אני מניחה שכך גם הרגשתי.
אני שייכת למעמד הביניים.
לא מבחינה סוציו-אקונומית (למרות שגם...), אלא מבחינת עמדותי החברתיות-בטחוניות-מדיניות-אין לי כותרת מוצלחת עבורן...
יש משהו מאוד תקוע, ביכולת שלי לשפוט את המצב.
ברור לי שצריך לחתור לסיום הסכסוך,
ברור לי שזה גם קשה, כי כרגע אין יותר מדי עם מי.
ברור לי ש"שלום עושים עם אויבים ולא עם חברים"
וברור לי שההנהגות של שני הצדדים כנראה לא בשלות לזה.
ברור לי ששנאה מוסיפה שנאה,
אבל גם ברור לי שזה מפחיד מדי לתת אמון מלא בצד ששונא אותך כל כך ולקוות שאם באמת נוותר אז יהיה כאן טוב יותר.
ברור לי שיש צורך להוציא הסברה יעילה החוצה, להראות כמה הצד השני פוגע,
אבל גם ברור לי שיש פעולות שאנחנו עושים שאין להן הצדקה,
ברור לי שכשאנשים בדרום סובלים מזה המון זמן, ושבשבוע האחרון הצטרפו אליהם עוד כמה איזורים צריך לעשות משהו מיידי, קודם כל,
אבל גם ברור לי שכשאלי ישי מדבר על "להחזיר את עזה לימי הביניים מבחינת תשתיות" ובנשימה אחת אומר "ולהמנע מפגיעה באוכלוסיה אזרחית" אין לו מושג על מה הוא מדבר...
ברור לי שכשחיילי מילואים נקראים להתגייס הם צריכים ללכת,
אבל לא ברור לי איך אפשר לחזור משם לחיי משפחה רגילים,
ברור לי שתופעת סרבנות גיוס היא תופעה מאוד בעייתית,
אבל גם ברור לי שאני מבינה כל אחד שמת מפחד לעלות על מדים ולצאת להילחם.
ברורים לי כל כך הרבה דברים...
ומרב שברור לי - הכל מטושטש...
הבלבול הזה קיים גם אצלי, למרות שאני פחות במרכז ממך. לא יודע מה להרגיש. מתנגד לפעולה, לא רוצה את הטילים האלה על המרכז. בשביל מה היינו צריכים את זה?
השבמחקאני באסקפיזם.
דרור
אני בכלל לא במרכז.
מחקלא רוצה טילים, ולא מוות, ולא דם ולא כלום.
פשוט לצערי לא בטוחה שהפתרון כל כך ברור ופשוט...