"באתי לחזק ויצאתי מחוזק"...

איזה משפט מרגיז...
כל כך קיטשי,
נדוש,
מן משפט כזה שלאחרונה שמעתי יותר ויותר אנשים תמיד דוחפים כשהם נתקלים בסיטואציה קשה, מרגישים שיש להם איזו מועקה שהם צריכים לפרוק, ולא יודעים מה להגיד.

היום קיבלתי תזכורת לכך שלא בכדי משפטים כאלו הופכים לקלישאות.
לפי המילון:
קלישאה, ש. עצם, נ': מילים נְדוֹשׁוֹת, מילים שהרבּו להשתמש בהן בעבר ואין בהן חדש ועל כן איבדו מעוצמתן, אימרה או ביטוי לא מקוֹרִי.


והרי אם קלישאה היא מילה או ביטוי שהשתמשו בהן כל כך הרבה עד שאיבדו מעוצמתן, אז אפשר לומר שכפי הנראה יש בהם יסוד נכון, אחרת לא היו אומרים אותם כל כך הרבה פעמים.

השכבה שאני מחנכת בחרה כמה פרוייקטים לביצוע במהלך השנה.
אחד מהם, הוא פרוייקט ביקורים בקהילה שיקומית שקיימת בקיבוץ בו נמצא בית הספר.
בקהילה חיים דיירים, בעלי מוגבלויות קוגניטיביות, בדרגות שונות. חלקם חיים בדירות עצמאיות, חלקם בתוך הקיבוץ לפי רמת העצמאות שלהם, ובקיבוץ יש להם מועדון, בית מלאכה ויצירה וחדר אוכל משותף.
שם אנחנו מבקרים אותם. פעם בשבוע, למשך שעה, יוצאת קבוצה של 5-6 תלמידים עם מורה לבקר אותם.

כשאספנו את הילדים בפעם הראשונה להסביר להם על הפרוייקט ולשמוע מי רוצה לקחת בו חלק, מיד היו ששאלו "אבל מה עושים שם? מה יש לנו לחפש שם?"
קשה היה לי לתת תשובה ברורה.
ראשית, כי גם אני מעולם לא ביקרתי במקום לפני השנה הזו,
ושנית, משום שלא ידעתי איך מסבירים לילד בן 14-15 איזו הרגשה הוא מסוגל להעניק לאדם אחר, רק מעצם שהותו איתו באותו חדר.

עוד "מכשול" להסברים שלי הוא שתושבי הקהילה הם בחורים ובחורות מבוגרים יותר, בני 18 ומעלה. שאלו הילדים: "איך ילד בן 15 יכול לעזור להם?"
גם זו שאלה מצויינת.
הרי בשעה שבועית, אנחנו לא יכולים לעזור להם, לפתור להם בעיות, לעשות בשבילם המון.
רק לבוא ולהיות איתם.

כאשר שאלו אותי הילדים את כל השאלות, ניסיתי להסביר, שחלק מהעשיה שם, תבוא פשוט מהם. שנכנס לסדנה, נראה מה הם עושים, ופשוט נצטרף אליהם.
שנשב, נדבר, נשוחח, ניצר קשר. נתעניין בהם, והם יתעניינו בנו.
נעניק להם מה שילדים בני 14-15 יודעים לעשות הכי טוב: להיות חברה אנושית שמחה ומגוונת.
מה שלא אמרתי להם, הוא שהייתי בטוחה שרק נתינה, לא תהיה שם.
לא כי חלילה הילדים לא יתנו מעצמם...
היה ברור שתהיה מבוכה, שייקח קצת זמן "להפשיר", אבל שיהיה בסדר.
בראשי כבר דמיינתי מה אותם ילדים הולכים לקבל מהביקורים הללו...

הגענו היום קצת לפני השעה 11:00. מורה, ושישה תלמידים חצי נבוכים.
דיברנו כל הדרך, חלקנו רעיונות במה אפשר לפתוח את השיחה, דיברנו על זה שיהיה מביך, אבל שזה טבעי ונורמלי...
כשנכנסנו לסדנה של הקהילה, נעמדו ששת האפרוחים מאחורי אמא אווזה וחיכו שמשהו יקרה.
ניגשה אלינו מדריכת האמנות שלהם, הציגה את עצמה ואת הפעילויות שיש,
פגשנו את שתי בנות שנת השירות שעובדות במקום, ובעיקר בחורה אחת, דיירת, שהיתה עסוקה בלהרטיב ניירות כדי להכין עיסת נייר ליצירה.
היא הזמינה את הילדים לעבוד איתה, ומתוך שישה ארבעה לקחו מסננות, הפשילו שרוולים והתחילו לסנן.
תוך כדי עבודה, התחילה השיחה...

שתי בנות אחרות נשארו לעמוד אובדות עיצות. ליוויתי אותן לאחד השולחנות שם תפסה עליהם פיקוד השינ-שינית ששוחחה איתם על התפקיד שלה במקום וסיפרה להן עוד על הקהילה, התושבים והתעסוקה שם.
בהתחלה חשבתי שהן קצת מפספסות את המטרה, כי היעד הוא לבלות זמן עם הדיירים, אך מהר מאוד הבנתי שני דברים:
1. אל עבר הש"ש התקבצו לאט לאט גם דיירים שבאו לעבוד איתה ועם הבנות.
2. הילדות היו כל כך מרותקות לשמוע על בחורה בת 18 שדוחה את החיים שלה והולכת להתנדב במשך שנה לפני הצבא. הן הקשיבו לה בעיניים פקוחות וגדולות, שואלות שאלות, מתעניינות, יכולות בפעם הראשונה לשמוע על עולם של נתינה לאחר לא בתוך החבורה הגדולה והרגילה של הכתה... חבורה שבה תמיד יהיה מי שיצעק "פראיירים!" כשיסופר סיפור של התנדבות, ויסיט את תשומת הלב מהעיקר.

בכלל, הולך ומסתבר לי יותר ויותר, שהכיתה היא לא המקום הכי טוב להעביר מסרים חברתיים.
לא בחטיבת הביניים.
הכוח של הקבוצה, כמעט תמיד ימשוך את השיחה למקומות שלא יתנו להתקדם.
כמעט תמיד כשאני מעלה בשיעורי חברה, או במפגשי הבוקר דילמות של מוסר, או של ערכים, אמפתיה או ראיית השונה, כמעט תמיד הדיון ייתקל בחסמים.
החסם הראשי הוא חסם ה"פאדיחה".
בחטיבת הביניים קשה להם מאוד לראות מעבר ל"מה יחשבו עלי אם"... אם אגיד את דעתי, אם אצא בעד רעיון שחשוב לי, אם אזום משהו... 
פקטור הפאדיחה תופס את מירב יכולת הראיה לעתיד של הילד.
בכתה ט' פקטור הפאדיחה עוד קיים, אבל הוא מתחיל להיחלש מול כוחות החוסן הפנימי שלאט לאט מתחילים להתחזק אצל הילדים. זה עוד לא מספיק, אבל זה קיים.
ואז המקום לפרק את החבורה...
אם יש דבר אחד ויחיד שטוב בקיום חטיבות הביניים הוא שבתחילת י', יש לילדים יכולת "לעשות ריסטרט" לחיי החברה שלהם, ולא לפחד להציג את העצמם החדש שהם מפתחים לראווה לעיני העולם.

אבל החבר'ה שלי עוד לא שם,
הם רק בונים את העצמי שלהם, ולכן הכתה היא שדה קרב לשיחת ערכים.
לא אומרת שזה בלתי אפשרי, אבל זה קשה הרבה יותר מאשר אחד על אחד.
והיום,
בסדנת האמנות,
ראיתי מה קורה כשמפרידים שתי בנות, מהחבורה הגדולה שמאפילה עליהן ודורשת מהן להיות היפות-מצחיקות-קרות רוח-אגוצנטריות שכך לרב הן מציגות את עצמן.
למשך שעה, הן היו פשוט א' וי', שהקשיבו לבחורה שמבוגרת מהן ב4 שנים, מספרת על השנה הזו שהיא מעניקה מהחיים שלה, למישהו אחר.
בשום קונסטלציה חברתית אחרת הן לא היו פנויות להקשיב לה. להפנים את מה שהיא אומרת....

אז הם עבדו, והתלכלכו קצת, וכשנגמר החומר לעיסת הנייר הם עברו להכין קשתות לשיער מחרוזים ופתחו בשיחה עם שני דיירים אחרים, שגם לקחו אותם לסיבוב בחנות בה הם מוכרים את עבודות היד שהם מכינים, ולאחר שעה כשהודעתי שהגיע הזמן לחזור, נשמעה אנחת מחאה מהילדים.

כשיצאנו, הדיירים הודו לנו שבאנו לבקר.
אני הודיתי להם בשם הילדים, על שאירחו אותנו כה יפה.

בדרך חזרה לבית הספר היתה דממה.
כששאלתי איך היה, קיבלתי את אותן התשובות שאני מקבלת בבית מהילדים: "פ'סדר!"
לקראת ההגעה לשער, נפתח הברז, והם סיפרו על עיסת הנייר, ועל הדיירים, והתגאו בצורה שבה הם הצליחו לפתוח בשיחה, ושאלו שאלות של הבהרה לגבי מה שהם ראו במקום.
שאלתי אותם לסיכום, אם הם ירצו לחזור לשם.
ה"כן, ברור!" לא איחר לבוא.

ללא ספק, הם יצאו משם מחוזקים.