אחרי שיום ההולדת שלי עברה, ניתן היה להתחיל ולחשוב על הפרוייקט הבא - יום ההולדת לגמד.
בעוד בערך חודש, הילדון שלי חוגג יום הולדת חמש.
כשהוא היה זערורי וקטנטן (טוב, הוא אף פעם לא היה באמת זערורי, בכל זאת - נולד בריון...) הייתי מבלה עם חברות שלהם היו ילדים גדולים, מאוד גדולים, בני... שנה וחצי, וחושבת שהם ענקיים.
ואז, הוא הגיע לגיל שנה וחצי, ואפילו הפך לאח גדול, ועדיין... נשאר הגמדון שלי.
ופתאום הוא הפך לבן שנתיים, ושלוש, ותמיד ביחס לבני הדודים שלו, או לילדי החברים שלנו, נשאר מהקטנים שבחבורה. ואנחנו, גם אנחנו נשארנו מ"ההורים לילדים קטנים".
תמיד כשהגעתי לעבודה, עם עיניים של עייפות, אף אחד לא הניח שעבדתי כל הלילה, או שסתם יצאנו לבלות. מאחר ואני "אמא לקטנטנים", אז ברור שהייתי ערה כל הלילה בנסיון להרגיע את התינוקות הבוכים שלי.
לרב, היה מגיע מבט מאוד מזדהה, שאומר "היינו שם, אל תדאגי, זה יעבור...."
היו תקופות שזה גם באמת היה נכון, זה לא סוד - שעד לאחרונה הלילות שלנו (ובמיוחד של האיש) היו קשים מאוד, מלאי התעוררויות - כל גיל והעניינים שלו.. במיוחד כשמגדלים שני גילאים עם המון עניינים די במקביל...
כשלו נגמרו ביעותי הלילה, היא התחילה. כשהיא סיימה, הוא חטף כאבי גדילה, כשהוא נרגע, היא התעוררה וחוותה פחד להיות לבד... כל אחד בתורו.
גם הבקרים היו דבר לא פשוט. הפרידות בגן, האיסופים אחר הצהריים והדרישה שאמא (או אבא) ישבו איתם, ישחקו איתם.
אצל הגמדון שלי, זה נמשך אפילו קצת יותר מהרגיל.
הייתי רואה חברים שלו שמציעים לו לבקר אותם, והוא היה מוכן רק אם אבוא איתו. הוא כבר שנה וחצי מדבר על ללכת לחוגים, אבל בפועל עדיין לא מוכן לכך, כמעט כל דבר הוא היה מבקש שנעשה בשבילו, כולל דברים שהוא יודע בעצמו ויכול לחלוטין ללא עזרתנו.
בחודשיים האחרונים, זה משתנה.
הוא גדל לי,
ואני מצד אחד נהנית לראות אותו תופס עצמאות, נפרד יפה בגן, הולך לחברים, מטפל בכלבה, משחק שעות בלגו שלו...
ומצד שני, לא מבינה.
לא מבינה איך היצורון הזה, זה שלא ישן אף פעם, זה שהיה נרדם רק על הידיים ובתנועה, נדי גמדי.. איך בדיוק קרה שהוא גדל?
מתי בדיוק הוא הפך מפעוט לילד?
בגיל ארבע?
בגיל ארבע וחצי?
כשהתחיל את הגן החדש?
מתי?
זה נראה לי מוזר.
ילד, שיודע לעשות דברים בכוחות עצמו.
זה משונה,
ילד, שיודע בדיוק מה הוא רוצה.
ילד שניגש בבוקר לארון, בוחר לעצמו בגדים ואז מגיע אלי לחדר השינה או לסלון ומראה לי אותם.
ילד גדול כזה, שאוהב עדיין להתפנק אצל אמא ואבא, אבל כבר כמעט ולא עושה את זה, כי הוא עסוק.
ועוד מעט יום הולדת חמש.
גיל חמש הוא כבר גיל שזוכרים ממנו דברים.
אני זוכרת מגיל חמש לא מעט.
את החברים שהיו לי, מה עשינו כשהיינו יוצאים לשחק בשכונה (מי נתן לילדים בני חמש לצאת להסתובב לבד? מסתבר שכולם...), את בוני, הכלב שלי שמת באותה תקופה. את הגננת שלי, שב"יום המים" בשבועות נכנס לה נעץ לכף הרגל, את החול שזרק לי לעיניים אחד הילדים בגן, את המקום שבו היינו תולים את תיקי האוכל, ואת התחפושת של הדרדסים שאמא שלי ואני הכנו לפורים (טוב, בעיקר אמא שלי...). יש עוד הרבה זכרונות, והם שם.
והגמד שלי, הגיע לגיל הזה, שממנו הוא כבר יזכור דברים.
אולי זה הזמן להפסיק עם הפאשלות, ולהתחיל להיות אמא יותר טובה?
לפני כמה ימים דיברתי איתו, ובין היתר העלינו את נושא יום ההולדת שלו.
הוא ביקש כמתנה כלב (זה כבר יש!), וכלי עבודה אמיתיים. אפילו מתנות של גדולים הוא רוצה, האישקטן שלי...
אחר כך דיברנו קצת על כל מיני דברים אחרים שקשורים ללהיות גדולים, ובסוף הוא סיפר לי, שהוא בכל לא רוצה להיות גדול.
כששאלתי אותו מדוע, הוא הסביר לי ש"כשאני אהיה גדול, אני כבר לא אהיה".
לא הבנתי, וביקשתי שיסביר. אז הוא אמר:
"לא אהיה, כמו סבתא דבורה".
סבתא דבורה שלי נפטרה לפני שנה וחצי...
מסתבר שלהיות גדול, זה לא רק ללכת לחברים ולבנות מעולה בלגו. זה גם אומר שמתחילות דאגות של גדולים. אפילו עם זה הוא כבר התחיל, האישקטן.
חיבקתי אותו,
והראיתי לו שאני כבר גדלתי, ואני עדיין כאן. שאבא גדל, שסבא כבר גדל וסבתא כבר גדלה, וגם הדודים וחלק מבני הדודים, וכולם כולם עדיין כאן.
אני חושבת שהנחתי את דעתו.
עד הפעם הבאה שזה יטריד אותו...
מסתבר שלהפוך לאמא לילד בן חמש, זה קצת יותר מלשבור את הראש איזו עוגה לאפות לו ליום ההולדת...
אוהב אותך :-)
השבמחק