לכתוב

לפני כמה ימים דיברתי עם חבר, ובין היתר עלה בשיחה נושא הכתיבה בבלוג: כמה שלכתוב משחרר, כמה לכתוב עוזר להעביר דברים בצורה שאחרת אולי לא יכולנו.
אני תהיתי על כנות הכתיבה, במדיה כזו, ברשת הפתוחה, בלי יכולת לסנן... אמרתי לו שחבל שאין אפשרות בבלוגים לערוך מעין "קבוצות" ולמיין איזה פוסט יפורסם לאיזו קבוצה, וכך לשחרר בעצם את הכתיבה עד הסוף.
אין ספק שגם לכתיבה כזו, של מחוסר מושג טוב יותר אקרא לו "יומן ציבורי" יש יתרונות וחסרונות.

השיחה הזו מתגלגלת איתי כבר כמה ימים.
אני מנסה להבין מאיפה הרצון/האומץ/החוצפה לכתוב, לשתף את כל העולם ואשתו (והפעם מילולית, לא כדימוי...) במה שאני חושבת.
הרי זה בלוג שאין לו נושא.
שאין לו כוון.
שיש לו מספר כניסות קטן יחסית לבלוגים "טובים",
בלוג לא מוכר.
אז למה בעצם לא לכתוב יומן? פרטי, לעצמי, שבו אף אחד לא קורא, ואני יכולה לכתוב מה שאני רוצה ללא סינון?

ומה בכלל נותנת לי הכתיבה?

אני זוכרת את עצמי כותבת.
מגיל מאוד צעיר.
איני יודעת מתי ממש התחלתי, אבל הדבר הראשון שאני זוכרת שכתבתי היה סיפור באנגלית. זה היה סיפור, על כלב בשם (תתכוננו להפתעה מ-טו-ר-פת!!) בינגו... למדנו עליו באחד משירי הילדים הבית-ספריים הנדושים ביותר, וחשבתי שיהיה נחמד לתת לו סיפור משלו, חוץ העובדה שהוא היה כלב קטן של מליון ילדים בכתה ד'...

פתחתי מחברת חדשה, כתבתי סיפור באנגלית. את תוכן הסיפור אני מודה, איני זוכרת.
מה שאני כן זוכרת הוא שמאוד התרגשתי כשנתתי את המחברת הזו לרותי, המורה שלי לאנגלית. היא חייכה, מאוד שמחה על היוזמה העצמאית והבטיחה לקרוא אותו.
כמה ימים אחר כך היא החזירה לי את המחברת. ברגע שהפכתי את דף הכריכה לא זיהיתי את הסיפור שלי.
המילים הכתובות בכתב יד עקום, בעפרון, היו מכוסות בכתב יד צפוף, בעט אדום.
רותי טרחה לתקן את כל שגיאות הכתיב באנגלית שהיו בסיפור. לא החסירה אף אחת.

בסוף הסיפור הוסיפה סמיילי קטן, אדום ומחייך וזהו.
אני לא יודעת לומר אם בכיתי, או כעסתי, או שסתם הבנתי שאין לי יותר מה להראות לה שום דבר שיוצא לי מהראש.

המשכתי לכתוב, הפעם או לעצמי, או לפעילויות של בית הספר. היתה לי חברה טובה וביחד היינו כותבות מילים חדשות לשירים מוכרים, לרב בענייני בית ספר ואפילו מציגות אותם בפני הכתה (מי שלא שמע את הלהיט "תלמיד הוא רק תלמיד וכל ימיו לילות, ואין תלמיד מושלם בכל המעלות", לא שמע הומאז' לירדנה ארזי מימיו....).

הדבר הבא שאני זוכרת בפירוש, היה סיפור, שהחלטתי לכתוב בכתה ו'. שנים אחר כך עוד היתה לי את הדפדפת עם הסיפור. גם כשכבר יכולתי לקרוא את הסיפור ולהבין כמה שהוא היה גרוע, עוד שמרתי עליו.
זה היה סיפור בן קרוב לעשרים עמודים, סוג של סיפור מתח אה-לה-גלילה-רון-פדר, וכאמור, הוא היה... נוראי.
אבל נהניתי לכתוב אותו.
ונהניתי לחשוב שאולי יום אחד מישהו יקרא אותו.

בתיכון כבר כתבתי יותר.
מסיפורים מוזרים כאלו ואחרים עברתי לשירה.
כמו כל טינאייג'רית ממוצעת בזמני, היו לי כמה וכמה ספרי שירים של יהונתן גפן (לזכותי ייאמר שגם ספרי שירה אמיתית, ולא רק פזמונים שהוא חיבר), ואפילו יהודה עמיחי אחד ואברהם חלפי. בתיכון למדתי ספרות מורחב, ונהניתי מכל רגע.
ובמקביל, כתבתי.
את מחברות השירה שלי מהתיכון אני חושבת שעוד יש לי איפושהו. אני לא בטוחה בכך, אבל חושבת שכן.
הן היו מושקעות מאוד, הקפדתי, בניגוד לתמיד לכתוב אותן בצורה מסודרת. בעטים חדשים. לישרים שלי סידרתי בית מכריכה קשה, נעימה, שיהיה להם טוב בפנים.
אחת לכמה זמן, הייתי יושבת עם המחברות הישנות יותר, ועושה לעצמי REVIEW. בודקת מה אני עוד אוהבת, נותנת לעצמי ביקורת בונה ולפעמים גם ביקורת הורסת...

במשך שנים היו השירים דרך לומר, במיוחד לעצמי, הרבה דברים שלא היתה לי שום דרך לבטא במילים "רגילות".

השירים נשארו איתי עד גיל די מאוחר.
אני לא לגמרי סגורה מתי הם עזבו....

שנות הבגרות עברו עלי גם בכתיבת מכתבים.
לפעמים כאלו שבאמת נשלחו, ולעמים שלא. בדיוק כמו השירים, גם מכתבים נכתבו אצלי למגירה.

בתשע או עשר השנים האחרונות לא כתבתי כמעט כלום.

אולי כן, אבל מעט מאוד. תמיד היתה איתי מחברת, למקרה שישתרבט לי משהו מקצה העט.
אבל עד לפני שנה זה כמעט ולא קרה.
ואם זה קרה, זה היה זניח ביותר.

לפעמים חשבתי ש"איבדתי את זה", את המוג'ו של הכתיבה.
לפעמים חשבתי שאולי הכתיבה שלי פשוט כל כך גרועה, שכשלמדתי להבחין בזאת, נמאס לי ולא מצאתי בכך שום הנאה.

לפעמים האשמתי את הזמן,

לפעמים פשוט שכחתי שכתבתי פעם.

לפני קצת יותר משנה, זה חזר.
צולע, רעוע, גרוע מאוד.
אבל חזר.

מיומנות המילים כבר לא מה שהיתה,

וגם הרעיונות כבר פחות נשפכים ממני.

לפני שנה כתבתי שוב סיפור קצר.
חוץ מחברה אחת, אף אחד לא ראה אותו.
מאז הגיעו עוד שלושה סיפורים מהראש שלי אל המקלדת. הם עדיין שם, בספריה במחשב. מהשלישי אני אפילו די מרוצה.

איתם הגיעו גם השירים. אחרי שנים, יש לי תיקייה במחשב עם דברים שאני כותבת. גם שם, יש מוצלחים יותר ופחות.

אמנם לא על זה כתבתי הפעם, אבל אחד מהשירים הללו אפילו זכה ללחן.
אני מניחה שאני מלחינה אפילו פחות טוב ממה שאני כותבת, אבל זה נחמד לי בכל זאת.

ואיפה שהוא, לפני שנה ומשהו – גם הבלוג הזה הגיע לעולם.
זה נכון שהוא בלוג-בת של בלוג קודם. אבל בשנה האחרונה, כשהכתיבה חזרה לחיי, גם הצלחתי להגיע  לבלוג שהוא חי, שהוא קיים. שעולה אליו פוסט יותר מפעם בשנה-שנה וחצי כשאני נזכרת שפתחתי פעם בלוג כזה...

ואני כותבת.

אני עדיין לא בטוחה למה.

לעצמי?
לקהל קוראים עלומים שטורחים להקדיש לי כמה דקות בלי שאדע מיהם?

האיש אתמול אמר לי שנראה לו שהבלוג שלי זו מתנה נפלאה לילדים שלנו, כשיגדלו וירצו לקרוא מה אמא שלהם חשבה פעם...

אנחנו תמיד תוהים מה נשאיר אחרינו.
פעם חשבתי שאהיה שחקנית תיאטרון. שאשאיר אחרי רפרטואר שלם של מחזות שרק אני אדע איך לשחק בהם הכי טוב.
רציתי שיהיה ממני משהו שיישאר לנצח, משהו שישמור עלי שלא אלך אף פעם לאיבוד.

גם בכתיבה יש משהו נצחי...

ברגע שכפתור ה"פרסם" נלחץ, המילים כבר לא רק שלי. הם גם שלכם.
כשהפוסט מתפרסם, אז אני כבר חולקת את החוויה שלי עם עוד מישהו, אפילו לא חשוב מי.
לחלוק חוויה, זה יותר מלשתף. זה לחלק אותה בין כל מי שקורא.

לתת לכל אחד חלק מהחוויה שלי, שישמור קצת אצלו.

את הכתיבה היוצרת שלי, אני לא יכולה לחלק לכל אחד.
כי היא שלי.