חלומות...

לאחרונה חזרתי לעשות משהו שפעם, מזמן, מאוד אהבתי.
לנגן.

יש לנו בבית ארבע גיטרות. שתיים שלי, שתיים של האיש.
לי יש קלאסית וחשמלית, ולאיש קלאסית ואקוסטית. ארבעתן גיטרות טובות מאוד, וותיקות מאוד.
הגיטרה הקלאסית שלי היא ירושה מאחותי הגדולה, ולדעתי היא בערך בגילי (הגיטרה).
זו גיטרה מתוצרת סוזוקי, עם צוואר יחסית רחב, וצליל מעולה.
את החשמלית קיבלתי בערך בכתה י', גם מאחותי, שהביאה לי אותה מארצות הברית, בתקופה שבה ניגנתי באמת בלי סוף.

פנדר סטראטוקאסטר לבנה, כמו שיש בסרט "Waine's World", יפהפייה.

בתיכון ניגנתי המון, אני אפילו זוכרת שנה שבה נאמר לי על ידי שתי חברות שהן היו שמחות להיות איתי בחדר ביחד, אילולא היתה לי גיטרה חשמלית. זה היה רועש מדי עבורן..

את הרומן שלי עם כלי מיתר התחלתי, לפי הסיפורים, סביב גיל שלוש. מאז, הצקתי להורים שלי שאני רוצה ללמוד לנגן על כינור. לא פחות ולא יותר, כינור.
כשהייתי בת שבע הם נשברו, קנו לי כינור (או יותר נכון, רבע כינור - בגודל שמתאים לילדה בת שבע) ורשמו אותי לשיעורים של מורה שגרה בשכנות אלינו.
כל יום שני וחמישי, ב17:30 אחה"צ היה לי שיעור.
זה לא שהזכרון שלי עד כדי כך טוב, פשוט זה היה בדיוק הזמן שבו שודרה הסדרה "קיד וידאו" שמאוד אהבתי, וכל פעם מחדש הייתי מתבאסת שיש לי שיעור ואני מפסידה את הצפייה.
אחרי שנה של כאבי אזניים הוחלט בהסכמה של כל הצדדים שהכינור יאופסן עד יעבור זעם.

בכתה ה', מסיבה לא ברורה (אולי כי ביקשתי?) חזרתי ללמוד כינור. הפעם בקונסרבטוריון של קרית אונו. למורה שלי קראו לודמילה, ויחד עם שיעורי הכינור נאלצתי גם לבוא לשיעורי תיאוריה (עם מורה מאוד מפחיד) ולשיעורי מקהלה.
את שיעורי המקהלה אהבתי, למרות שבכל שיר היו צריכים להזיז אותי מקול א' לקול ב' כי תמיד הייתי הפוכה...
משיעורי התיאוריה פחדתי פחד מוות.
את שיעורי הכינור חיבבתי, אבל לא יותר מדי.
נדמה לי שאני עדיין זוכרת איזו מנגינה ניגנתי בהופעת סוף השנה.
גם בסוף אותה שנה, נטשתי את הכינור (שהוחלף כבר לכינור חצי.. גדלתי...) ועד עצם היום הזה הוא מונח אצל אמא שלי בבוידעם.

כשהגעתי לכתה ז', פגשתי את י'. י' למד איתי בכתה. היה לו שיער בלונדיני ארוך, חולצות טיפה גדולות, והיתה לו גם גיטרה. הוא ניגן בה המון, ואני נהניתי להקשיב לו מתי שרק יכולתי (אם עדיין לא ברור - הייתי מאוהבת בו, כמו שרק ילדה בכתה ז' יכולה להיות...).
בבית, ביקשתי מאחותי רשות לנסות לנגן על הגיטרה שלה, והיא אפילו קנתה לי ספר לימוד. אחרי שגימגמתי על המיתרים זמן מה, וההורים שלי הבינו שהפעם אני כנראה מעט יותר רצינית, התחלתי ללמוד לנגן באופן מסודר.
בתחילה אצל מורה "קלאסי" ואחרי שני שיעורים משעממים עד מוות, אצל מורה שלימד אותי רוק, וג'אז, ובלוז. למדתי סולמות, קיבלתי ביטחון לאלתר, ונהניתי מכל רגע.
לא למדתי הרבה זמן. מסיבות כאלה ואחרות, זה לא התאפשר יותר, ונשארתי עם מעט ידע והרבה אהבה לגיטרה.
אף פעם לא הגעתי לרמה גבוהה במיוחד, אבל היה לי כיף.
כל כך נהניתי מהעניין, שבסוף כתה ט', ערב הכניסה לתיכון, נרשמתי למגמת מוסיקה.
רשמית, היה צורך ללמוד לפחות שלוש שנים על כלי הנגינה שבעזרתו מנסים להתקבל, אז רשמתי את מיתרי הקול שלי והתקבלתי על בסיס שירה.
בפועל, המורים שלנו הרשו לי גם לנגן, וזה היה אושר גדול.

כשעברתי לפנימיה, הגיטרות עברו איתי.
ניגנתי בחדר מתי שרק אפשר היה (ולפעמים גם כשלא היה אפשרי...), לפעמים אפילו בטקסים או בערבי במה של התיכון.
המוסיקה היתה חלק גדול מהחיים שלי.
כתבתי מילים, הייתי מעודכנת בכל הדיסקים החדשים שיצאו, אפילו הייתי במשך שנתיים הדי.ג'יי במסיבות של בית הספר שלי,
מוסיקה היה הדבר שיכול היה לסחוף אותי לחוויות רגשיות נפלאות שוב ושוב ושוב.
את רב הזכרונות של התיכון אני זוכרת עם "פסקול"...
הקשבתי והאזנתי, ניגנתי, שרתי, יצרתי ולא עצרתי.

עד הצבא.
איפה שהוא שם, הפסקתי לנגן.
לא היתה סיבה מיוחדת.
לבסיס כבר לא לקחתי את הגיטרה שלי, פחדתי שהיא תינזק שם.
כשעזבתי את הבית לאוניברסיטה, עוד גררתי את הגיטרות שלי מדירה לדירה, אבל נגעתי בהן פחות ופחות.
אחת לכמה זמן, באיזו מדורה או טיול, אם היה מזדמן לי, הייתי קצת פורטת. לא יותר מדי...
תמיד בתירוץ שאני לא זוכרת ממילא כמעט אף שיר בעל פה.
והפסקתי.
עם הזמן גם כמות המוסיקה ששמעתי הלכה והתמעטה.
כלומר, תמיד נהניתי ממוסיקה, אבל החלום הרחוק של להיסחף לתוכה, נעלם.
וברגע שהוא נעלם,
היה לי קשה איתה. קינאתי בכל מי שיצר מוסיקה טובה, אמיתית. אז התנתקתי.
נשארתי מאזינה של פלייליסט גלגל"צ, ולא יותר...

בשנים האחרונות היא חסרה לי יותר ויותר.
לא רק הגיטרה, אלא המוסיקה.
אני מוצאת את עצמי מקשיבה שוב למוסיקה,
נהנית לשמוע גם דברים חדשים.
כאילו סוף סוף אני מצליחה לפנות לה מקום בסדר היום שלי,
להתמודד איתה ועם מה שהיא גורמת לי להרגיש.
התחלתי לכתוב מחדש טקסטים,
אחד אפילו מולחן.
אני נהנית כשאין אף אחד בבית, להוציא את הקלאסית שלי מהקייס שלה (המגבר של החשמלית כבר מזמן ז"ל), ופשוט לנגן.
להתחיל עם הישנים והמוכרים, אלו שאני מנגנת שנים: "Wonderful tonight" של קלפטון, "Dream a little dream", 
"Dark side of the moon" ועוד...
לפעמים לחפש שיר חדש,
לפעמים פשוט לנגן בלי קשר לכלום, ואולי אפילו לאלתר מנגינה עם הקול שלי...

ולפעמים, אני מעיזה לחשוב, שלמרות שאני כבר בת שלושים וארבע, אולי יום אחד, כשאהיה גדולה, אוכל אפילו ליצור מוסיקה. אמיתית.

חלומות...