מכתב לעצמי:

יש גם ימים כאלה...

לרב אני מסתכלת קדימה,

סופרת יעדים, ולא מתעכבת יותר מדי על העבר.
אבל יש ימים שבהם, רצף של אירועים, חלקם קטנים יותר, חלקם גדולים יותר, טופחים על הפנים.

ואז את מבינה כמה דברים...

את מבינה שלעולם לא תהיי חלק.

לא תהיי חלק מהחבורה של התיכון, כי מעולם לא השתייכת אליה,

לא תהיי חלק מהחבר'ה של הצבא, כי שנאת שם כל רגע,

לא תהיי חלק מהחברים מהאוניברסיטה, כי עברת צפונה והם נשארו עוד שנתיים אחריך בדרום,

גם לא תהיי חלק ממדריכי הטיולים, כי הם עוד נודדים להם יום יום, ואת מזמן כבר התברגנת,

לא תהיי חלק מהמשפחה המורחבת, כי היא מצומצמת מאוד,

לא תהיי חלק מהקומונה, כי כבר מזמן לא כתבת שום דבר חכם,

לא תהיי חלק מהילדים, כי את כבר מבוגרת,

לא תהיי חלק מהמבוגרים, כי את ילדותית,

לא תהיי חלק מהפיינשמקרים, כי את בלגניסטית,

לא תהיי חלק מהזרוקים, כי את רוצה יותר,

לא תהיי חלק משוחרי הבריאות, כי את עצלנית מדי,

ולא תהיי חלק מאלו ששמים זין על העולם, כי אכפת לך מדי...

לא תהיי חלק מהחבורה הזאת, כי הם מכירים שנים,

ולא תהיי חלק מהחבורה ההיא כי הם גרים זה לצד זה ואת רחוקה,

לא תהיי חלק מההם כי הם עברו חוויה שגיבשה אותם יותר מכל דבר אחר,

וגם לא חלק מההם שיכולים להרשות לעצמם מה שאת לא חולמת עליו...

לא תהיי חלק מהחכמים, כי את אף פעם לא יודעת להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון,

ולא תהיי חלק מהבורים, כי ראית יותר מדי מכדי להסתפק במה שיש להם להציע..

כל מה שנותר הוא לנסות ולראות איפה כן אפשר להיות חלק, לקחת חלק, להפוך משמעותית.
לפעמים זו משימה בלתי אפשרית...