אני יודעת, אני יודעת, תוך כדי כתיבת הכותרת כבר שמעתי בראש את המילים "גבול הטעם הטוב" בקול של מורה עם קול צורם-צורם... זה צירוף מילים כזה, שישר מקפיץ את קלישאות המבוגרים של פעם, ולרב לא באסוציאציות נעימות.
אבל הוא שם, הגבול הזה,
שכשעוברים אותו,
כבר אין טעם טוב מכלום.
החיים שלנו מלאים בגבולות קטנים וגבולות גדולים, ולפעמים אני מתלבטת מי שם לנו, כמבוגרים יותר גבולות. ה"חברה" שסביבנו, או אנחנו עצמנו...
ואני לא מדברת על חוקים, או "קודים חברתיים" כאלו ואחרים. אני אפילו לא מדברת על מה "נהוג" במקומות מסויימים או לא... אלא על גבולות לא כתובים, כאלה שנוצרים תוך כדי תנועה.
אחד הגבולות שמעסיקים אותי לא מעט, הוא גבול הפתיחות.
כולם מכירים את הקלישאה שמדברת על כך שכשאדם שואל אותך "מה שלומך?" הדבר האחרון שהוא מתכוון שתספר לו הוא מה שלומך...
יש לי לא מעט מכרים. רובם מכרים רחוקים מאוד, חלקם רחוקים, אבל לא מאוד. חלקם הקטן קרובים אלי יותר, ורק לאחרונה ממש, אני מגלה שכשאני שואלת אנשים מה שלומם, הם עונים לי יותר ויותר באמת.
כילדה, הייתי יצור מאוד פתוח. כל מי שהיה בסביבתי ידע בדיוק איך אני מרגישה. בכל מצברוח רע הייתי מקטרת לאנשים שסבבו אותי, ויש לי תחושה, שחלק מהעובדה שהייתי ילדה די בודדה קשור לכך. מי בדיוק רוצה להסתובב עם "זאת עם הפרצוף תשעה באב" כל הזמן?
מיום שהבנתי את זה, אני נזהרת. נזהרת מאוד.
אולי אפילו נזהרת מדי.
קשה לי לומר לאנשים שלא טוב לי,
קשה לי לבוא בטענות,
קשה לי לספר על דברים שליליים.
אם בפגישה עם חברות, או בשיחה בעבודה אני מוצאת את עצמי נוקטת עמדה מקטרת או מתלוננת, או פשוט לא מרוצה, אני לרב מתחרטת על כך די מהר. נוסעת הביתה בתחושה ש"שוב הייתי זו שיוצאת חמוצה".
ממש על גבול הפוביה להיות שלילית.
בקומונות ובפורומים זה הפך קל יותר.
הידיעה שמי שקורא יכול לבחור מה לקרוא, והאם לקרוא, שאני לא מעמידה אף אחד במקום לא נעים עם הקיטור שלי, ושגם אם קיטרתי, אוכל מיד אחר כך לכתוב באיזה דיון על אמהות, בגדים, או המלצה לטיול בשבת, וכך לא "תישבר" הדמות שלי לחלוטין, איפשרה לי את הפתיחות הזו.
אבל אחרי כמה וכמה שנים של כתיבה במדיומים וירטואלים, גיליתי שאני שוב נסגרת.
הישויות האינטרנטיות, ה"ניקים" הזרים, הפכו מבחינתי ברובן לנשים אמיתיות, בשר ודם, עם ילדים, משפחה, תחביבים, פנים, כתובת מגורים...
הן הפכו לנשים שמכירות אותי טוב יותר מכולם,
וברגע שזה חרג מהוירטואליה, זה הרתיע אותי.
הפחד שמא עכשיו, כשאני אולי גם יותר "אמיתית" בעיניהן (אולי צריך לקרוא להפיכת הקשר מוירטואלי לאמיתי "סינדרום פינוקיו"?), אם אני אקטר, אם אני אתלונן, אני אהיה ההיא, זו שלא כיף להיות בסביבתה, המעיקה.
ההמנעות מלספר, זהירות הזו, לפעמים היא משתלטת.
ופתאום, שכאני שואלת חברה לשלומה, והיא אפילו עונה לי, מספרת על הדברים הטובים אבל גם על הרעים, כשאני שואלת חבר מה העניינים, והתשובה שלו לוקחת יותר משתי מילים... אני מופתעת.
הגבול הכל-כך ברור הזה, המחסום של פרסונה חיובית-כל-הזמן, מוסט לרגע הצידה, והשאלה נפתחת.
האם עכשיו, כששואלים לשלומי להמשיך להעמיד בפרונט את החיוך המבטל, זה שמסמן שהכל בסדר, או שמא עכשיו מותר לי לענות באמת?
אני רוצה להגיד שכן.
שמותר לי.
שמותר לי לספר למה טוב לי,
ומותר לי לספר למה רע לי.
שמותר לי להאריך בדברים בלי לחשוש שאולי אני משעממת,
או להכנס יותר לנבכי ההרגשה שלי בלי לפחד שאני מרתיעה את מי שמאזין.
אבל אני לא בטוחה שאני יודעת איפה זה לגיטימי ואיפה לא.
עם מי לשמור על הגבולות ועם מי לשחרר.
מי יקשיב בחפץ לב, ומי ירגיש שעברתי את הגבול והטעם כבר לא יהיה טוב?
אולי זו לא שאלה רק של גבולות.
אולי זו התקופה בחיים שצריך לשמן ולהחזיר לחיים את היכולת לסמוך על אנשים, לקחת את ההימור ולקוות שלא להיפגע.
לחזור לחברת בני האדם בלי לפחד להיות באמת שמחה...
אבל הוא שם, הגבול הזה,
שכשעוברים אותו,
כבר אין טעם טוב מכלום.
החיים שלנו מלאים בגבולות קטנים וגבולות גדולים, ולפעמים אני מתלבטת מי שם לנו, כמבוגרים יותר גבולות. ה"חברה" שסביבנו, או אנחנו עצמנו...
ואני לא מדברת על חוקים, או "קודים חברתיים" כאלו ואחרים. אני אפילו לא מדברת על מה "נהוג" במקומות מסויימים או לא... אלא על גבולות לא כתובים, כאלה שנוצרים תוך כדי תנועה.
אחד הגבולות שמעסיקים אותי לא מעט, הוא גבול הפתיחות.
כולם מכירים את הקלישאה שמדברת על כך שכשאדם שואל אותך "מה שלומך?" הדבר האחרון שהוא מתכוון שתספר לו הוא מה שלומך...
יש לי לא מעט מכרים. רובם מכרים רחוקים מאוד, חלקם רחוקים, אבל לא מאוד. חלקם הקטן קרובים אלי יותר, ורק לאחרונה ממש, אני מגלה שכשאני שואלת אנשים מה שלומם, הם עונים לי יותר ויותר באמת.
כילדה, הייתי יצור מאוד פתוח. כל מי שהיה בסביבתי ידע בדיוק איך אני מרגישה. בכל מצברוח רע הייתי מקטרת לאנשים שסבבו אותי, ויש לי תחושה, שחלק מהעובדה שהייתי ילדה די בודדה קשור לכך. מי בדיוק רוצה להסתובב עם "זאת עם הפרצוף תשעה באב" כל הזמן?
מיום שהבנתי את זה, אני נזהרת. נזהרת מאוד.
אולי אפילו נזהרת מדי.
קשה לי לומר לאנשים שלא טוב לי,
קשה לי לבוא בטענות,
קשה לי לספר על דברים שליליים.
אם בפגישה עם חברות, או בשיחה בעבודה אני מוצאת את עצמי נוקטת עמדה מקטרת או מתלוננת, או פשוט לא מרוצה, אני לרב מתחרטת על כך די מהר. נוסעת הביתה בתחושה ש"שוב הייתי זו שיוצאת חמוצה".
ממש על גבול הפוביה להיות שלילית.
בקומונות ובפורומים זה הפך קל יותר.
הידיעה שמי שקורא יכול לבחור מה לקרוא, והאם לקרוא, שאני לא מעמידה אף אחד במקום לא נעים עם הקיטור שלי, ושגם אם קיטרתי, אוכל מיד אחר כך לכתוב באיזה דיון על אמהות, בגדים, או המלצה לטיול בשבת, וכך לא "תישבר" הדמות שלי לחלוטין, איפשרה לי את הפתיחות הזו.
אבל אחרי כמה וכמה שנים של כתיבה במדיומים וירטואלים, גיליתי שאני שוב נסגרת.
הישויות האינטרנטיות, ה"ניקים" הזרים, הפכו מבחינתי ברובן לנשים אמיתיות, בשר ודם, עם ילדים, משפחה, תחביבים, פנים, כתובת מגורים...
הן הפכו לנשים שמכירות אותי טוב יותר מכולם,
וברגע שזה חרג מהוירטואליה, זה הרתיע אותי.
הפחד שמא עכשיו, כשאני אולי גם יותר "אמיתית" בעיניהן (אולי צריך לקרוא להפיכת הקשר מוירטואלי לאמיתי "סינדרום פינוקיו"?), אם אני אקטר, אם אני אתלונן, אני אהיה ההיא, זו שלא כיף להיות בסביבתה, המעיקה.
ההמנעות מלספר, זהירות הזו, לפעמים היא משתלטת.
ופתאום, שכאני שואלת חברה לשלומה, והיא אפילו עונה לי, מספרת על הדברים הטובים אבל גם על הרעים, כשאני שואלת חבר מה העניינים, והתשובה שלו לוקחת יותר משתי מילים... אני מופתעת.
הגבול הכל-כך ברור הזה, המחסום של פרסונה חיובית-כל-הזמן, מוסט לרגע הצידה, והשאלה נפתחת.
האם עכשיו, כששואלים לשלומי להמשיך להעמיד בפרונט את החיוך המבטל, זה שמסמן שהכל בסדר, או שמא עכשיו מותר לי לענות באמת?
אני רוצה להגיד שכן.
שמותר לי.
שמותר לי לספר למה טוב לי,
ומותר לי לספר למה רע לי.
שמותר לי להאריך בדברים בלי לחשוש שאולי אני משעממת,
או להכנס יותר לנבכי ההרגשה שלי בלי לפחד שאני מרתיעה את מי שמאזין.
אבל אני לא בטוחה שאני יודעת איפה זה לגיטימי ואיפה לא.
עם מי לשמור על הגבולות ועם מי לשחרר.
מי יקשיב בחפץ לב, ומי ירגיש שעברתי את הגבול והטעם כבר לא יהיה טוב?
אולי זו לא שאלה רק של גבולות.
אולי זו התקופה בחיים שצריך לשמן ולהחזיר לחיים את היכולת לסמוך על אנשים, לקחת את ההימור ולקוות שלא להיפגע.
לחזור לחברת בני האדם בלי לפחד להיות באמת שמחה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה