נינג'ה-לדת

לפני שעתיים וחצי נדמו תרועות החצוצרות,

אופסנו המתנות,

הושכבו שני ילדים במיטות.

יום ההולדת החמישי של האיש הקטן נגמר.

אני לא יודעת למה בדיוק, אבל ימי הולדת הם באמת סיבה למסיבה עבורי.
אני נהנית להתעסק עם ימי ההולדת המשפחתיים.
באמת נהנית.

לחשוב, לתכנן, לחפור באינטרנט לגבי רעיונות.

זה תמיד מתחיל בערך חודש לפני יום ההולדת...
אני שואלת איזו עוגה הוא רוצה.

כל שנה הוא מפתיע אותי באתגר חדש.

בגיל שלוש הוא ביקש עוגת כוכב (טוב, לא אתגר גדול במיוחד...)
בגיל ארבע כדורגל ותיבת אוצר.

השנה הוא ביקש עוגת נינג'ה.

גייסתי לעזרתי את מיטב המוחות: האיש, גוגל, פינטרסט והחברות מהקומונה.

לא מעט דפים הוכנסו לסימניות של הדפדפן שלי, והרעיונות התחילו לזרום.
אפנת ימי ההולדת המושקעים והמעוצבים הגיעה גם לכאן, והאמת, שעד כמה שזה אולי מטורף, זה מוצא-חן בעיני כל כך.

רק מה?

אני לא מוכשרת במיוחד, ולמרות שאני תמיד מתכננת מראש, אני תמיד מפספסת את הפרטים הקטנים, אף פעם לא מחליטה מספיק מראש על כל הקונספט אז לא מספיקה למצוא את האקססוריז הקטנים והשווים, ובתכל'ס? אני מפנטזת על אירוח מושקע ומתוקתק – אבל אני בלגניסטית. אז המטרה הוגדרה: יומולדת שתתאים לאיזון בין כח הרצון ליכולת הריכוז שלי.

המשימה הראשונה- להחליט על מועד החגיגה.
בכל שנה עולה ההתלבטות. לפני חמש שנים, החליט בכורנו היקר לצאת בתאריך 12.12 שבאותה שנה גם התמזג עם נר שמיני של חנוכה. כבר אז הוא היה יקה שידע ב-דיוק מה הוא רוצה...
לרב אנחנו בוחרים את נר שמיני של חנוכה, אבל השנה, בהיות התאריך 12.12.12 באופן קיטשי להחריד מיוחד כל כך, עלתה שוב ההתלבטות מתי...

המשימה השניה - לבחור את מי להזמין.
תמיד יש התלבטות: פרט למשפחה, את מי לצרף – ילדי הגן והוריהם או ילדי החברים שלנו והוריהם?

השנה התמזל מזלנו... הגן של האיש הקטן מונה עשרה ילדים בדיוק. ויותר מזה, גם ההורים שלהם חברים שלנו. לא יכול להיות צירוף מושלם מזה.

מייל מפורט נשלח, וכמיטב המסורת, הוחלט לחגוג בנר שמיני.

הוכן לו"ז לחופשת החנוכה שכלל התארגנות, קניות והצטיידות בחלקה הראשון של החופשה והכנות של קישוטים, משחקים וכיבוד בחלקה השני.
בלו"ז הקניות עמדתי פרפקט. באמת.

עם ההכנות בבית... כמובן שהגענו לרגע האחרון.
בלגניסטית, כבר אמרתי?

בסופו של דבר הגענו לבוקר שבת, היום, עם כל הציוד מוכן (זה הזמן להתחנף ולהוקיר תודה לאיש היקר שלי... ראה את עצמך מוחנף!) כשכל מה שנשאר הוא לצפות את העוגה שהוכנה יום קודם, להכין עוגה נוספת (עקב שריפתה של עוגה אחת אמש) ולהעמיד את האוכל שצריך להכין באותו יום – שתי פשטידות, ירקות חתוכים, חומוס ופיתות. סה-טו!

הגמדים התעוררו הבוקר בהתרגשות גדולה.

ב7:30 בבוקר, הם גררו אותנו מהמיטה.
"למה אתם תמיד קמים כל כך מוקדם?" מילמלתי.

"אמא!" נזף בי הגדול "היום אני מתרגש!!!"

אחרי נשנוש הבוקר, ואחרי שהאיש הצליח לגרור את עצמו מהמיטה, התחלנו להכין את הבית.

לילדים היה קצת קשה "לשחרר" אותנו להכנות, וכדי לספק את צרכי הצומי שלהם כרכרו סביבנו וביקשו "לעזור": לטאטא את ערימת האבק שהכנתי לפינוי, ללקק את בצק הסוכר שעמד להפוך לדמות נינג'ה על העוגה, להכין "מסלול מכשולים" בסלון לאימוני נינג'ה כשיגיעו החברים... מאוד פרודוקטיביים.

בסופו של דבר (אחרי שלוש "תאונות" עוגה: אחת שנשרפה, אחת שיצאה נמוך ואחת שיצאה מושלם אבל עמדה על השיש ובזמן שאני הייתי בחדר סמוך הכלבה שלנו החליטה לטפס על השיש ולחסל חצי מהעוגה...) הבית עמד מוכן, בזמן.
 ואז... נכנסה אמא שלי עם הקאפ-קייקס.

כתבתי כבר על כך שאני לא יודעת לאפות דברים קטנים, אז שאלתי את אמא שלי אם בא לה להכין קאפ קייקס ליום ההולדת.
אני יודעת שאמא שלי אוהבת לאפות, וגם אני ירשתי ממנה את היכולת להכין תמיד יותר מדי מכפי הצורך, אבל את כמות העוגות המקושטות שנכנסה אלינו הביתה היום איש לא צפה.

(זה הזמן להתחנף לאמא שלי על ההקשעה העצומה!!!).

ב16:00 החלו לזרום לאט לאט הילדים.

כל ילד קיבל סרט לראש עם כיתוב ביפנית שאמור להיות המילים "כח/עצמה" ו"חברות" (י. גוברין, אני מצפה לאישוש הטענה!), וכוכב נינג'ה מנייר לקישוט עצמי.

אחר כך הילדים התחרו בקליעה עם כוכב הנינג'ה המקושט שלהם בבלון שנתלה במקום ייעודי (הם קלעו לבלון, לעוגות, לשיער של הדודה, אל מאחורי המקרר ולעוד שלל מקומות מעניינים שכבר שנים לא ביקרנו בהם...).

המשחק הבא היה "הדבק את הזקן לסנסיי". שם הופגנה סולידריות מעוררת השתאות.
כל ילד שעיניו נקשרו וניסה נואשות למצוא את המיקום הנכון זכה משאר הילדים לקריאות עידוד, עזרה (לפעמים יותר מדי...) ודאגה כנה שמא הוא לא יצליח. הם דאגו שכולם יגיעו פלוס מינוס למקום הנכון, ואפילו לא כעסו יותר מדי על מי שרימה.

אחרי המשחקים הגיע תור הדלקת הנרות (נר שמיני, אחרי הכל).
את הנרות הדליקו עם האיש חלק מהחברים. חתן הנינג'ה-לדת היה עסוק באותו זמן בריצה במסדרון עם החלק האחר של החברים...

כשיצאה עוגת יום ההולדת הוא הואיל בטובו להצטרף לכיבוי הנרות, ומיד לאחר שחילק את עוגת יום ההולדת שלו חזר להתרוצץ...

לאחר שרב החברים הלכו, נשברתי ונכנעתי ללחץ הפיסי המתון מצד קרובי המשפחה לפתוח יחד את המתנות.

אני יודעת שזה טקס מאוד מקובל ברב ימי ההולדת,

אבל אני, אישית, לא אוהבת אותו מכמה טעמים:

1. הילד (לפחות שלי, אבל אני מאמינה שגם אחרים) פשוט מוצף. לא מספיק לפתוח מתנה אחת, כבר קורצת לו העטיפה של הבאה... אני בעצמי מקבלת מזה סחרחורת, ואני עוד יושבת במקום.
2. אני לא אוהבת את התחרות הסמויה שנוצרת בין מביאי המתנות. וגם לא את טקס ההתחנפות שאמור להגיע אחרי פתיחת כל מתנה. ואם המתנה לא תמצא חן בעיניו (או בעינינו כהוריו)? לא לעניין...
3. קנאה. אם לעיני החברים ואם כמו שהיה היום – לעיני אחותו הקטנה של החוגג החייכן. לראות בגילאים האלה, ילד אחר מקבל המון מתנות ותשומת לב זה קשה דיו. וזה תמיד מעורר קנאה והורס את כל הכיף.

אולי בשנה הבאה נצליח סוף כל סוף ליישם את מדיניות ה"בלי טקס פתיחת מתנות...".
אולי...

ב19:30 כבר היה שקט בבית. שני הילדים ישבו עם הלגו שהסתתר מתחת לאחת עטיפות המתנה ובנו בית ואוטו, אני סיימתי לחסל את השולחן והאיש שלח הודעות תודה למשתתפי יום ההולדת.

כשהשכבנו אותם הערב לישון, נדב בכה.
שאלתי אותו אם היה לו כיף היום, והוא ענה שמאוד.
כששאלתי אותו למה הוא בוכה אם היה לו כיף הוא ענה:
"קשה לי להיפרד מיום ההולדת שלי, אני רוצה שכל יום יהיה לי יום הולדת".

הוא בן חמש.

רק בן חמש...

מזל טוב ילד קסום שלי.

יום הולדת חמש ויום שמח!!!