"כשהעולם מחליט לרפות את ידיך, הוא עושה את זה
הכי טוב שהוא רק יכול..."
(ת. גת)
סיפרתי כבר שאנחנו בקבוצת הורים שמנסה להקים גן אנטרופוסופי.
בחודש פברואר או מרץ קיבלנו הודעת דחיה מהעמותה שמפעילה את ארבעת הגנים בטבעון מפאת חוסר מקום.
בד בבד הזמינו אותנו לישיבת ועד ההורים של העמותה ששוקל לפתוח גן נוסף ורוצה לשוחח על כך עם כל הנוגעים בדבר.
היינו בפגישה.
היתה שם אמירה של "העמותה מעונינת לפתוח גן חמישי אבל זקוקה לקבוצת הורים רצינית שתרים את פתיחת הגן".
הלכנו על זה.
הובטח לנו שרק נמצא 20 משפחות שמוכנות לתת פקדון על החשבון והעמותה תסייע לנו כלכלית ופדגוגית להקים גן.
מצאנו.
ואז... התחילו הפוליטיקות להתעופף מעל לראשינו.
ראש המועצה המקומית שלנו, בגלל שיקולים פוליטיים התחיל לאיים על העמותה לא לפתוח עוד גן.
העמותה אמרה שהיא דווקא כן תפתח את הגן ונתנו לנו עוד רוח גבית להמשיך לעבוד על ההקמה.
צוות הגננות הקיים הצטרף לעזור במיון מועמדות לגננות אצלנו, ועורך הדין של העמותה התחיל במו"מ לשכירת בית שמצאנו עבור הגן.
לפני שלושה וחצי שבועות, בישיבה שלא קשורה כלל לגן שלנו, הודיע ראש המועצה לעמותה שהוא מצפה שהם יבטלו את הגן, ואם לא יעשו זאת, הם יכולים לשכוח מתקציב של 4 מליון שקל לבינוי בביה"ס שהוא הבטיח להם (הרחבה של בית ספר קיים).
כמובן שפה העמותה כבר נסוגה.
הבטיחו לנו שרק נקים את הגן, ותוך חודשיים שלושה ברגע שיצליחו להתגבר על משוכת התנגדותו של ראש המועצה - יצרפו אותנו אליהם כגן לכל דבר.
בנתיים ההבטחות שלהם עומדות, ריקות.
ראש המועצה נגדנו.
ואנחנו בלי גן.
כלומר,
לנדי יש מקום בגן עיריה,
אפילו גן עירייה שנחשב די טוב,
אבל הבטן שלי מתהפכת מהמחשבה שהוא ילך לשם.
אני עובדת במערכת החינוך,
ואני יודעת לאן המערכת שואפת.
וזה מפחיד אותי בהקשר של הבן שלי.
הוא ילד מאד צייתן, שמאד אוהב לרצות.
אני לא רוצה שהוא יגדל במערכת שהדרישה העיקרית בה היא "לא להפריע" או לשנן חומר.
כי הוא ילד נבון, וחכם, ואני רוצה שמי שילווה אותו בבית הספר יהיו אנשים שאוהבים ילדים כמוהו, ולא מורים שמלמדים כבר 20 שנה, שהיו פעם מורים מעולים אבל היום כבר שחוקים עד דק, ומחזיקים בשיניים כי יש להם עוד 15 שנה עד הפנסיה... (ועם הקולגות שלי הסליחה, אבל אתם יודעים שיש לא מעט כאלה במערכת בארצנו...).
חינוך וולדורף, עד כמה שיש הרבה ביקורת עליו, הוא חינוך שרואה את הילד, ואת המיומנויות של הילד, ואת הצרכים והיכולות של הילד ולא עושה חשבון לידע שחייבים לרכוש אלא נותן דגש על התפתחות נכונה. וזה מה שאני רוצה לילדיי.
זה מפחיד....
בתוך הקבוצה הקטנה שעוד שרדה לנו (מתוך 20 המשפחות ההן נשארנו 9, מתוך אמונה שברגע שייפתח גן (אפילו פרטי) יגיעו עוד אנשים, שאנשים לא רוצים להקים גן בכוחות עצמם אלא לבוא למוצר מוגמר ובטוח), כבר יש קולות של עזיבה.
שלוש משפחות רוצות ללכת להתדפק על דלתות אותה עמותה, ולבדוק שמא, אולי עכשיו כשנשארנו כל כך מעט - אולי ימצאו לנו מקום בארבעת הגנים בכל זאת,
ארבע אחרות רוצות להקים את הגן ביי הוק וביי קוק אפילו אם זה אומר כמה חודשים בבית של אחד מאיתנו, עד שנמצא מבנה שמתאים לתקציב של גן קטן.
ואנחנו צריכים להחליט אם ללכת להרפתקאה שתבטיח שהשנה לילד שלנו יהיה גן פיצי (שיעלה לנו די הרבה) ומקסים, או אם ללכת להימור של להתחנן לעמותה (שהוציאה לנו קצת את הרוח מהמפרשים, אבל כניסה אליה נותנת סיכוי לא רע להתקבל גם לבית הספר שלהם אחר כך).
או, פשוט להכניס אותו לגן עיריה ולנסות את מזלנו בעמותה בשנה הבאה שוב עם שני הילדים...
הפתרון הראשון מפחיד, ולא נותן "אופק" יציב, למרות שהרעיון של מסגרת קטנה עם נשות צוות מדהימות קוסם לי.
הפתרון השני מאוס בעיני, אבל הכי "יציב" (רק במידה ואכן נצליח להכנס בכל זאת...).
הפתרון השלישי הוא התסריט הכי רע מבחינתי. אבל גם הכי "זול" ו"קל"...
זה נשמע כמו "צרות של עשירים", או כמו שאבא שלי שאל אותי לפני כמה ימים כשסיפרתי לו
"זה באמת שווה את כל הטרחה והמאמץ?"
אז כן.
זה שווה.
הערב נפגשנו עם גננת נוספת, שאולי תצטרף לגננת שכבר יש לנו.
ברגעים אלו ממש האיש יושב בפגישה שתכליתה לחרוץ את גורל הגן.
האם סוגרים את היוזמה ופונים לעמותה, או שמא מתעקשים להקים את הגן הזה.
כך או כך, הלילה יעבור בהמתנה. גם לתשובת הקבוצה שדנה לה ממש עכשיו, וגם כשנקבל סופית את התשובה מהגננת ששוחחנו איתה.
האיש שלי אופטימי מאד.
אני יותר מודאגת, חוששת.
אני יודעת שאיזה כוון שהרוח לא תנשוב אליו, זה יהיה בסדר.
יש לי ילד נהדר, שיכול לפרוח בכל מקום.
אני רק מקווה לאפשר לו לפרוח במקום הכי הכי הכי טוב לו...
תמצית ההורות במשפט וחצי?
כמו שכתבתי בסטטוס שלי בפייסבוק היום בצהריים:
שום דבר משמעותי לא יכול להיות באמת פשוט, הא?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה