יש בקייטנת אמא גם ימים כאלה.
ששום תכנית לא באמת יוצאת לפועל.
שגם המעט שכבר מתכננים לעשות יוצא "מפוצלח",
ושיותר מכל - הילדים פשוט במצברוח מציקני (גם כלפי אבל גם כלפי עצמם...).
הבוקר דווקא התחיל טוב. אפילו טוב מאד.
אחרי התארגנות הבוקר, האיש יצא לעבודה, ואנחנו נשארנו בבית.
בשבועות האחרונים הבית שלנו נראה כמו עיירה במערב רוסיה בתקופת הפוגרומים ("סופות בטבעון"...) וההחלטה הבוקר היתה שאת המחצית הראשונה של היום נקדיש, בניגוד לתכניות המקוריות לסידור הבית.
ב9:00 הגמדונים הודיעו שהם מאד עייפים, ומצאתי אותם שהם נשכבים על המיטה בחדר שלנו, עם הכריות שלהם ומבקשים שאכסה אותם.
זרמתי...
לנקות אפשר גם אח"כ.
כשנוכחתי לדעת שהם אשכרה מתכסים, עוצמים עיניים ומנסים להירדם, חשבתי שאחרי לילה של עבודה, אין דבר נעים יותר מלהכנס תחת השמיכה איתם ולנמנמם...
אז חשבתי.
אחרי בערך 10 דקות, הנינג'ה החלה לזוז באי נוחות.
אחרי 15 דקות כבר הרגשתי אותה מטפסת לי על הגב.
אחרי 20 דקות שמעתי את הגמדון לוחש לה: "בואי לפה" והרגשתי איך היא עושה גלגול קראטה מעל הצלעות שלי (פלאש-בק לתקופת ההריונות, בחיי!) ונשכבת לידו. הם התחילו להתלחש, ולצחקק ואז הגמדון שאל אותה בטון אבהי:
"את רוצה שאני אקח אותך לשחק בסלון?"
"כן" ענה לו פה מלא במוצץ ושני הגוזלים קמו מהמיטה ויצאו מן החדר.
חיכיתי דקה או שתיים, הנחתי שתיכף אשמע טפיפות רגליים קטנות רצות במסדרון ואחריהם את הקריאה "איייימממאאא, את יכולה לבוא לסלון?".
אבל זו בוששה לבוא.
בהתחלה שמעתי אותם מדברים,
ואז הכל השתתק.
ההיגיון אמר, שהם עסוקים במשהו.
החרדות אמרו שבטח קרה להם משהו,
איך ייתכן שיש שקט אם הכל בסדר???
קמתי מהמיטה, ניגשתי לסלון.
נדי ישב למרגלותיה של יול והכין משהו מלגו, בעוד היא עומדת על זוג נעלי עקב מפלסטיק (לא אני קניתי לה!! נשבעת!! אני מזדעזעת מהן כל פעם מחדש...) עם עגלת הבובה שלה. הוא מדבר איתה על התינוקת שלה, והיא מנענעת את העגלה ושרה לה שיר ערש בשקט.
כן, הם שיחקו באמא ואבא.
מתוקים...
עד כאן, הכל היה טוב.
מילולית, עד כאן.
יותר מאוחר הגיע הזמן לקפוץ לאחת השכונות הסמוכות, לראות גן לשנה הקרובה עבור הנינג'ה.
בתוך כל המהלך להקמת גן אנתרופוסופי לגמדון, חשבנו שיהיה נכון לא לרשום את הקטנה לגן מועצה כששנה אחר כך היא אמורה לעבור גם כן לחינוך וולדורף אלא להשקיע את הזמן (והכסף) ולחפש לה מסגרת מתאימה.
כשעמדנו לצאת, הכנסתי לתיק את הארנק, היומן, עט, בקבוקי מים וטלפון ופניתי לחפש את המפתחות.
לא נמצאו בכל מקום.
גייסתי מיד את שני הגמדונים לחיפוש נרחב ברחבי הבית. שלחנו יחידות סיור לחדר השינה, למטבח ואפילו למזווה, פתחנו חמ"ל מול האיש שהיה בעבודה...נאדה.
אחרי 30 דקות של חיפושים (פלוס טאטוא עצבני של כמויות הצ'יריוס שהיו מפוזרות על הרצפה מהבוקר) נמצאה האבידה. מסתבר שמפתחות, שמניחים על שולחן לבן, ועליהם מונח עוד נייר, לבן גם הוא - מקבלים הסוואה מו-שלמת!
נסענו לבקר בגן. המקום היה קסום וחמוד, והעוללית שבמהלך כל הביקור נצמדה למכנסי אמה (AKA: אני) יצאה ממנו ובאוטו אמרה לי "אמא, אני רוצה לגן הזה!".
לא עבר רגע, וגם הגמדון הכריז שגם הוא רוצה להיות בגן הזה, "כי יש להם בית על העץ!!!".
התחלנו לנסוע, והגמדונים שאלו מה התחנה הבאה.
"הביתה" עניתי.
"לאאא! רוצים לחברים!" הודיעו הפוחזים הקטנים.
SMS קצר לחברה, ושינינו את מסלול הנסיעה אל ביתם.
הילדים, באוטו נרגשים מהביקור, ושמחים על החבר שיפגשו, שרו כל הדרך.
כשהגענו לבית החברים... הפלא ופלא -ההתרגשות ירדה וסף הדבק עלה.
כאמור, מזל שלאמא יש שני מכנסיים, אחד לכל גמד או גמדת...
הטריק הידוע ביותר שלי (זול ומלוכלך, ראו הוזהרתם) שנכנס לשימוש רק בבתים שהילדים כבר מכירים (אחרת זה צער בעלי חיים) אבל ידוע כמסיר ילדים ממכנסיים הוא "טוב, אמא צריכה רגע לשירותים"...
כשיצאתי מהשירותים כולם כולל החבר היו שרועים מעל מסילת הרכבת שבנה בסלון.
חשבתי שבזה תמו ייסורי ההיפרדות וישבתי לקשקש עם האמא השניה.
במשך חצי השעה הבאה, בכל 3-5 דקות, הגיע גמד והניח לי ראש על המכנסיים (כן, זה תמיד המכנסיים...) ואני שכנעתי אותה או אותו לחזור ולשחק.
אחרי הרכבת הם עברו לשחק במטבח של החבר.
ובמה שיחקו?
כמובן, בלהכין לאמא אוכל...
כל 3-5 דקות הגיע גמד ובידם כוס או קערה עתירי חרוזים וכפתורים והודיעו כי הכינו לי מרק/קפה/סלט/סלט פירות וכו'...
אחרי ביקור של שעה וחצי עם ארוחת צהריים טובה (אמיתית הפעם, מהמטבח הגדול...), הודיעו הגמדים שהם רוצים הביתה.
התארגנו ונסענו.
עוד בדרכנו הביתה כאשר שמעו שהתכנית הבאה היא שנת צהריים, התחילה שירת הסירנה.
לשמחתי, אמנם יש עדיין סוגי סירנות שמוציאות אותי מדעתי, אבל סירנת ה"אני לא עייף ולא רוצה לישון!!" היא אחת מאלו שלמדתי להתגבר עליהם.
זה קשה ולא פשוט.
הכי קל לתת להם להישאר ערים עד שיפלו.
אבל מניסיוני למדתי שאו שהם מייללים חמש דקות שהם לא רוצים לישון, או שהם מייללים כל אחר הצהריים כי הם גמורים מעייפות ולא יודעים מה לעשות עם עצמם.
באיזה וילון תבחר גברת פטפטת?
אחרי שנת צהריים ערבה חשבתי שהדברים יראו אחרת.
אז חשבתי... (כן, פעם שנייה היום...)
אחר הצהריים היה סדרה ארוכה של תרגילי אקרובטיקה שתכליתם היחידה היא לצמצמם טווח למיקומה של אימא. מה שלא עשיתי, לאן שלא הלכתי בבית, הייתה לי שיירה נוסח "אימא אווזה" מאחורי. שני ברווזונים מהדסים אחרי לכל מקום... גם כשהתיישבתי ליד השולחן ופתחתי את המחשב כדי לקרוא מייל שהגיע מקבוצת ההורים של הגן, אפרוחי הברווז התיישבו קרוב קרוב קרוב.
והסתכלו עלי.
והסתכלו עלי.
והסתכלו עלי.
כשפניתי אליהם והצעתי להם לשחק רגע ליד השולחן השני, או בלגו הם הכריזו "איתך!".
עכשיו, אני יודעת שזה כביכול נורא לא אמהי.
רגשותי האמהיים לפי כל ספרי האמהות המודרנית היו צריכים להתעורר והייתי צריכה להעניק את כל תשומת ליבי לעוללים המתפתחים, לחבוק אותם, לתת להם תחושת מוגנות וחווית הצלחה ועוד כהנה וכהנה מונחים סמי-מקצועיים ופדגוגיים...
אבל...
אחרי יום שלם של תשומת לב, ובילוי משותף איתם, (וכשחושבים על זה.. איזה יום זה בקייטנת אמא? חמישה עשר ימים כאלו) לפעמים צריך קצת שקט.
בלי ילד תלוי על היד,
בלי לשבת בין מליון חתיכות לגו ולנסות להנדס את מה שהגוזל רוצה שאבנה איתו.
בלי לרוץ כל שניה להביא מים, ופרי, ולשירותים לנגב לנינג'ה את מה שעשתה סביב האסלה (וגם את מה שעשתה בתוכה..).
אז בשעה חמש וחצי אחה"צ, בחום אימים (והגוזלים בוכים שקר להם במזגן, אז הוא סגור) ואני נוזלת לי לאיטי... הודעתי להם שאני עסוקה.
אני קוראת משהו, והם יצטרכו הפעם להסתדר לבד.
שירת הסירנה "טייק 2".
אחרי 10 דקות של יללות מצד הבכור, הוא הבין שזה לא יעבוד הפעם (כמו בדרך כלל).
הגמדונים פנו לטקטיקה חדשה.
"אמאאאא!!! היא חטפה לי מהיד!!!"
"אמאאא! נדבי הרביץ לי!!!!"
באופו מפתיע הצלחתי להוציא מהפה את המשפט "אתם ילדים גדולים ואני סומכת עליכם שתסתדרו לבד".
אני לא יודעת אם הם השתכנעו, או שפשוט היו בהלם מהתשובה - אבל הריבים הפסיקו.
באופן מפתיע, אפילו חזרו לשחק יחד, כמו בבוקר.
ממש סגירת מעגל...
כשאבא הגיע הביתה, זה היה האות שלי.
כוס קפה.
חיבוק.
והפעלת המזגן...
הבית, בניגוד לכל תכניות הבוקר נשאר בכאוס מוחלט כמקודם, אבל היום החמישה עשר הסתיים ללא נפגעים (צעצועים נוט אינקלודד...).
ליל מנוחה.
ששום תכנית לא באמת יוצאת לפועל.
שגם המעט שכבר מתכננים לעשות יוצא "מפוצלח",
ושיותר מכל - הילדים פשוט במצברוח מציקני (גם כלפי אבל גם כלפי עצמם...).
הבוקר דווקא התחיל טוב. אפילו טוב מאד.
אחרי התארגנות הבוקר, האיש יצא לעבודה, ואנחנו נשארנו בבית.
בשבועות האחרונים הבית שלנו נראה כמו עיירה במערב רוסיה בתקופת הפוגרומים ("סופות בטבעון"...) וההחלטה הבוקר היתה שאת המחצית הראשונה של היום נקדיש, בניגוד לתכניות המקוריות לסידור הבית.
ב9:00 הגמדונים הודיעו שהם מאד עייפים, ומצאתי אותם שהם נשכבים על המיטה בחדר שלנו, עם הכריות שלהם ומבקשים שאכסה אותם.
זרמתי...
לנקות אפשר גם אח"כ.
כשנוכחתי לדעת שהם אשכרה מתכסים, עוצמים עיניים ומנסים להירדם, חשבתי שאחרי לילה של עבודה, אין דבר נעים יותר מלהכנס תחת השמיכה איתם ולנמנמם...
אז חשבתי.
אחרי בערך 10 דקות, הנינג'ה החלה לזוז באי נוחות.
אחרי 15 דקות כבר הרגשתי אותה מטפסת לי על הגב.
אחרי 20 דקות שמעתי את הגמדון לוחש לה: "בואי לפה" והרגשתי איך היא עושה גלגול קראטה מעל הצלעות שלי (פלאש-בק לתקופת ההריונות, בחיי!) ונשכבת לידו. הם התחילו להתלחש, ולצחקק ואז הגמדון שאל אותה בטון אבהי:
"את רוצה שאני אקח אותך לשחק בסלון?"
"כן" ענה לו פה מלא במוצץ ושני הגוזלים קמו מהמיטה ויצאו מן החדר.
חיכיתי דקה או שתיים, הנחתי שתיכף אשמע טפיפות רגליים קטנות רצות במסדרון ואחריהם את הקריאה "איייימממאאא, את יכולה לבוא לסלון?".
אבל זו בוששה לבוא.
בהתחלה שמעתי אותם מדברים,
ואז הכל השתתק.
ההיגיון אמר, שהם עסוקים במשהו.
החרדות אמרו שבטח קרה להם משהו,
איך ייתכן שיש שקט אם הכל בסדר???
קמתי מהמיטה, ניגשתי לסלון.
נדי ישב למרגלותיה של יול והכין משהו מלגו, בעוד היא עומדת על זוג נעלי עקב מפלסטיק (לא אני קניתי לה!! נשבעת!! אני מזדעזעת מהן כל פעם מחדש...) עם עגלת הבובה שלה. הוא מדבר איתה על התינוקת שלה, והיא מנענעת את העגלה ושרה לה שיר ערש בשקט.
כן, הם שיחקו באמא ואבא.
מתוקים...
עד כאן, הכל היה טוב.
מילולית, עד כאן.
יותר מאוחר הגיע הזמן לקפוץ לאחת השכונות הסמוכות, לראות גן לשנה הקרובה עבור הנינג'ה.
בתוך כל המהלך להקמת גן אנתרופוסופי לגמדון, חשבנו שיהיה נכון לא לרשום את הקטנה לגן מועצה כששנה אחר כך היא אמורה לעבור גם כן לחינוך וולדורף אלא להשקיע את הזמן (והכסף) ולחפש לה מסגרת מתאימה.
כשעמדנו לצאת, הכנסתי לתיק את הארנק, היומן, עט, בקבוקי מים וטלפון ופניתי לחפש את המפתחות.
לא נמצאו בכל מקום.
גייסתי מיד את שני הגמדונים לחיפוש נרחב ברחבי הבית. שלחנו יחידות סיור לחדר השינה, למטבח ואפילו למזווה, פתחנו חמ"ל מול האיש שהיה בעבודה...נאדה.
אחרי 30 דקות של חיפושים (פלוס טאטוא עצבני של כמויות הצ'יריוס שהיו מפוזרות על הרצפה מהבוקר) נמצאה האבידה. מסתבר שמפתחות, שמניחים על שולחן לבן, ועליהם מונח עוד נייר, לבן גם הוא - מקבלים הסוואה מו-שלמת!
נסענו לבקר בגן. המקום היה קסום וחמוד, והעוללית שבמהלך כל הביקור נצמדה למכנסי אמה (AKA: אני) יצאה ממנו ובאוטו אמרה לי "אמא, אני רוצה לגן הזה!".
לא עבר רגע, וגם הגמדון הכריז שגם הוא רוצה להיות בגן הזה, "כי יש להם בית על העץ!!!".
התחלנו לנסוע, והגמדונים שאלו מה התחנה הבאה.
"הביתה" עניתי.
"לאאא! רוצים לחברים!" הודיעו הפוחזים הקטנים.
SMS קצר לחברה, ושינינו את מסלול הנסיעה אל ביתם.
הילדים, באוטו נרגשים מהביקור, ושמחים על החבר שיפגשו, שרו כל הדרך.
כשהגענו לבית החברים... הפלא ופלא -ההתרגשות ירדה וסף הדבק עלה.
כאמור, מזל שלאמא יש שני מכנסיים, אחד לכל גמד או גמדת...
הטריק הידוע ביותר שלי (זול ומלוכלך, ראו הוזהרתם) שנכנס לשימוש רק בבתים שהילדים כבר מכירים (אחרת זה צער בעלי חיים) אבל ידוע כמסיר ילדים ממכנסיים הוא "טוב, אמא צריכה רגע לשירותים"...
כשיצאתי מהשירותים כולם כולל החבר היו שרועים מעל מסילת הרכבת שבנה בסלון.
חשבתי שבזה תמו ייסורי ההיפרדות וישבתי לקשקש עם האמא השניה.
במשך חצי השעה הבאה, בכל 3-5 דקות, הגיע גמד והניח לי ראש על המכנסיים (כן, זה תמיד המכנסיים...) ואני שכנעתי אותה או אותו לחזור ולשחק.
אחרי הרכבת הם עברו לשחק במטבח של החבר.
ובמה שיחקו?
כמובן, בלהכין לאמא אוכל...
כל 3-5 דקות הגיע גמד ובידם כוס או קערה עתירי חרוזים וכפתורים והודיעו כי הכינו לי מרק/קפה/סלט/סלט פירות וכו'...
אחרי ביקור של שעה וחצי עם ארוחת צהריים טובה (אמיתית הפעם, מהמטבח הגדול...), הודיעו הגמדים שהם רוצים הביתה.
התארגנו ונסענו.
עוד בדרכנו הביתה כאשר שמעו שהתכנית הבאה היא שנת צהריים, התחילה שירת הסירנה.
לשמחתי, אמנם יש עדיין סוגי סירנות שמוציאות אותי מדעתי, אבל סירנת ה"אני לא עייף ולא רוצה לישון!!" היא אחת מאלו שלמדתי להתגבר עליהם.
זה קשה ולא פשוט.
הכי קל לתת להם להישאר ערים עד שיפלו.
אבל מניסיוני למדתי שאו שהם מייללים חמש דקות שהם לא רוצים לישון, או שהם מייללים כל אחר הצהריים כי הם גמורים מעייפות ולא יודעים מה לעשות עם עצמם.
באיזה וילון תבחר גברת פטפטת?
אחרי שנת צהריים ערבה חשבתי שהדברים יראו אחרת.
אז חשבתי... (כן, פעם שנייה היום...)
אחר הצהריים היה סדרה ארוכה של תרגילי אקרובטיקה שתכליתם היחידה היא לצמצמם טווח למיקומה של אימא. מה שלא עשיתי, לאן שלא הלכתי בבית, הייתה לי שיירה נוסח "אימא אווזה" מאחורי. שני ברווזונים מהדסים אחרי לכל מקום... גם כשהתיישבתי ליד השולחן ופתחתי את המחשב כדי לקרוא מייל שהגיע מקבוצת ההורים של הגן, אפרוחי הברווז התיישבו קרוב קרוב קרוב.
והסתכלו עלי.
והסתכלו עלי.
והסתכלו עלי.
כשפניתי אליהם והצעתי להם לשחק רגע ליד השולחן השני, או בלגו הם הכריזו "איתך!".
עכשיו, אני יודעת שזה כביכול נורא לא אמהי.
רגשותי האמהיים לפי כל ספרי האמהות המודרנית היו צריכים להתעורר והייתי צריכה להעניק את כל תשומת ליבי לעוללים המתפתחים, לחבוק אותם, לתת להם תחושת מוגנות וחווית הצלחה ועוד כהנה וכהנה מונחים סמי-מקצועיים ופדגוגיים...
אבל...
אחרי יום שלם של תשומת לב, ובילוי משותף איתם, (וכשחושבים על זה.. איזה יום זה בקייטנת אמא? חמישה עשר ימים כאלו) לפעמים צריך קצת שקט.
בלי ילד תלוי על היד,
בלי לשבת בין מליון חתיכות לגו ולנסות להנדס את מה שהגוזל רוצה שאבנה איתו.
בלי לרוץ כל שניה להביא מים, ופרי, ולשירותים לנגב לנינג'ה את מה שעשתה סביב האסלה (וגם את מה שעשתה בתוכה..).
אז בשעה חמש וחצי אחה"צ, בחום אימים (והגוזלים בוכים שקר להם במזגן, אז הוא סגור) ואני נוזלת לי לאיטי... הודעתי להם שאני עסוקה.
אני קוראת משהו, והם יצטרכו הפעם להסתדר לבד.
שירת הסירנה "טייק 2".
אחרי 10 דקות של יללות מצד הבכור, הוא הבין שזה לא יעבוד הפעם (כמו בדרך כלל).
הגמדונים פנו לטקטיקה חדשה.
"אמאאאא!!! היא חטפה לי מהיד!!!"
"אמאאא! נדבי הרביץ לי!!!!"
באופו מפתיע הצלחתי להוציא מהפה את המשפט "אתם ילדים גדולים ואני סומכת עליכם שתסתדרו לבד".
אני לא יודעת אם הם השתכנעו, או שפשוט היו בהלם מהתשובה - אבל הריבים הפסיקו.
באופן מפתיע, אפילו חזרו לשחק יחד, כמו בבוקר.
ממש סגירת מעגל...
כשאבא הגיע הביתה, זה היה האות שלי.
כוס קפה.
חיבוק.
והפעלת המזגן...
הבית, בניגוד לכל תכניות הבוקר נשאר בכאוס מוחלט כמקודם, אבל היום החמישה עשר הסתיים ללא נפגעים (צעצועים נוט אינקלודד...).
ליל מנוחה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה