יום לים...

מסתבר שהים היה ריק היום.
טוב, האמת היא שזו לא הייתה הפתעה גדולה.
בכל זאת, אלפי תלמידים חזרו לבתי הספר, אלפי ילדים קטנים ביקרו בגן ואלפי הורים (חוץ מאלו שבימי קליטה) הסתערו בחזרה על מקומות העבודה נכונים להראות למנהל/ת שלהם שזה שהם היו חצי לא זמינים כל החודש ומשהו האחרונים לא פגע ביעילות שלהם...

ורק אנחנו הלכנו לים.
יש משהו מרגש בים הזה.
החוף היה מאוכלס במעט מאוד אנשים.
מזג האוויר היה לטובתנו (כמה שאני שמחתי לשמוע את קריינית החדשות בדרך, ברדיו של הרכב אומרת "היום ומחר צפויה ירידה בטמפרטורות והקלה בעומס החום"... התאים לי).
הילדים היו במצב רוח טוב.
יום לים.

כשהייתי פעם, אי שם לפני אלפי שנות גלות בצבא, היה לי מפקד, שבכל פעם שהיה יום טוב, היה צוהל בקול "אח, איזה יום לים!"יכול היה להיות יום של סופת ברד, אבל אם קרה משהו טוב - היתה לו היכולת המופלאה לחשוב על שפת הים ולהכריז שאין מזמין ממנה כרגע...
מן אופטימי שכזה.

היום הבנתי את הכוונה.
בעבר, ים היה פרוצדורה.
אוכל, ומחצלת, ושמשייה כי אולי לא נמצא צל, ובגדי ים, ובגדים להחלפה, וכל צעצועי הים שרק יכולנו לסחוב כי אחרת הילדים יתבאסו שלא הבאנו ב-די-יוק את הכף הצהובה שהם רצו.
היום - בשקית אחת ארנק, שתי מגבות לילדים ואחת לשבת עליה, מים, קרם הגנה, קופסה של ענבים, שני כריכים ושקית של בייגל'ה.
בשקית שנייה - שני דליים ושתי כפות (לדעתי השתרבבו להן שם גם שתי מגרפות).
נסענו לים.
כמה פשוט, ככה מוצלח.

הילדים רצו על החוף מאושרים.
הם כבר יודעים מה זה יום לים...
הם ידעו שזה יום לים עוד הרבה הרבה לפני.
והם צדקו...