מזל שהוא עוד מעט נפתח!
כבר כמה ימים לא כתבתי על מעללי קייטנת אמא.
ובכן....
בשבוע האחרון קייטנת אמא הוחלפה אחר כבוד בסשן עבודות פרך מרצון.
כיצד?
ביום שני שעבר, כתבתי על הפגישה החשובה שתקבע את גורל הגן.
הקבוצה ישבה וחשבה, ובעידודה של סטפני אלון, אשה מיוחדת מאד, שהייתה ממקימי גני וולדורף בארץ, הוחלט: פותחים את הגן.
שלוש משפחות פרשו, ובחרו באפשרות של פניה לעמותה לנסות להיכנס לגניה הקיימים.
משפחה נוספת החליטה לפנות לדרך אידאולוגית אחרת.
ונותרנו חמש משפחות.
באותו הלילה נרקמה תכנית כלכלית, קצת משוגעת, אבל אפשרית.
באותה תכנית כלכלית נשזרו חוטי זהב של מוטיבציה, וקצת אבקת קסם פוזרה מעל בדמותה של סטפני, שעוררה בכולם השראה.
יצאנו להרפתקה.
פנינו לפרסם את הגן בכל מדיה חינמית שרק מצאנו. לאט לאט הפרסומים יוצאים.
בנינו תכנית מפורטת של מה נדרש לעשות במבנה שעמדנו לשכור, אילו חמרים ומה עוד דרוש.
רכשנו ציוד מגן שנסגר ביישוב סמוך,
והוצאנו את הגן לדרך.
בימים הראשונים עוד חיכינו לאישור מבעלת הבית להיכנס לעבוד במבנה הגן,
בדרך שתי משפחות מאלו שפנו לעמותה כבר חזרו אלינו,
ונוספו עוד שתי משפחות חדשות חדשות.
הגענו בחזרה למספר תשע.
בשבת, לאחר שהאישור ניתן,
נכנסנו בכל כוחנו לעבודות.
בערך 7-8 משפחות הגיעו לעבודה, כל אחת בהרכב אחר.
כמעט כולם עם הילדים.
חלק קטן ישבו בחוץ עם הילדים (מישהו צריך להשגיח...)
חלק עמלו על חדר המטבח או המקלחת והשירותים, והרב שיפשו חלונות, גירדו צבע, צבעו משקופים...
גם הגננות החדשות שלנו שינסו מותניים והגיעו. מה זה הגיעו?
גם הן הגיעו עם המשפחה, ואפילו חברים של הילדים שלהם שהתנדבו לבוא ולעזור.
העבודה הייתה קצת מבולגנת, אבל תודות לבן הזוג של אחת הגננות, נעשתה בסוף על הצד הטוב ביותר.
מתסריט בו חששנו שלא נגיע בכלל מוכנים לפתיחת שנת הלימודים, הבנו שלא רק שנצליח בזמן אלא שגם כפי הנראה יישארו לנו כמה ימים לבלת"מים ודברים שלא חשבנו עליהם...
בשבת אחר הצהריים נסענו לארוז את הציוד בגן שממנו קנינו את כל הציוד.
שם, המשפט "זה לא נעים לראות גן סגור", דווקא תפס.
היה ממש עצוב להיכנס לגן, לראות את שמות הילדים רקומים על כיסויי התאים שלהם, לראות כמה בובות בהכנה שעוד לא הושלמה, ציורים, בגדי החלפה ששכחו לקחת, מן תמונה מאד נורמטיבית לאחר צהריים של אמצע שנת הלימודים, אבל קצת עגומה לסוף אוגוסט...
ארזנו וסידרנו.
כל פריט שאספנו היה מהול בעצב על הילדים ששיחקו בו עד עכשיו ושמחה על כך שהוא ישמח את הילדים שלנו.
בסוף הערב הגן היה מוכן להובלה.
למחרת הגיעו כמה אבות עם טנדר ועגלה והעבירו את כל הציוד אלינו, למשכנו החדש.
ביום ראשון גם הסתיימה הצביעה, וביום שני סיימנו את נקיונות הבית.
נשארו עוד תיקוני גדר ופשוט לסדר את הגן: תליית מדפים, וילונות, מיקום הריהוט...
לפני כמה ימים לקחנו על עצמנו אמא נוספת ואני, למצוא גם מי שיקים את הצהרון בגן שלנו.
גם זו משימה לא פשוטה,
ואני מקווה שנצלח אותה.
התחושות מעורבות כל הזמן...
רגע של גאווה אמיתית,
רגע חרדה מכישלון.
בסופו של דבר, אנחנו עושים דבר טוב.
אתמול, בערב, אמר לי חבר: "כל הכבוד, אתם ממש אמיצים!, שזה שם אחר ללא נורמליים וטיפשים, אבל אמיצים!".
הוא צודק.
כתבתי היום לאחת מהאמהות בקבוצה שלנו שבעצם החלטנו ללכת על מעשה שהוא מעל ליכולותינו, ואנחנו פשוט מרימים את יכולותינו כך שיספיקו להקמה של הגן הזה.
עוד יש הרבה מהמורות בדרך, ואנחנו עוברים אותן אחת-אחת,
אבל יש משהו מאד טהור בלהקים במו ידיך גן ילדים, לילד שלך ולילדים אחרים שעוד יבואו אחריו.
תאחלו לנו בהצלחה?
ובנימה פרקטית: אנחנו עדיין מחפשים עוד ילדים שיצטרפו השנה לגן שלנו. הנה הפלייר - מוזמנים להפיץ...
כבר כמה ימים לא כתבתי על מעללי קייטנת אמא.
ובכן....
בשבוע האחרון קייטנת אמא הוחלפה אחר כבוד בסשן עבודות פרך מרצון.
כיצד?
ביום שני שעבר, כתבתי על הפגישה החשובה שתקבע את גורל הגן.
הקבוצה ישבה וחשבה, ובעידודה של סטפני אלון, אשה מיוחדת מאד, שהייתה ממקימי גני וולדורף בארץ, הוחלט: פותחים את הגן.
שלוש משפחות פרשו, ובחרו באפשרות של פניה לעמותה לנסות להיכנס לגניה הקיימים.
משפחה נוספת החליטה לפנות לדרך אידאולוגית אחרת.
ונותרנו חמש משפחות.
באותו הלילה נרקמה תכנית כלכלית, קצת משוגעת, אבל אפשרית.
באותה תכנית כלכלית נשזרו חוטי זהב של מוטיבציה, וקצת אבקת קסם פוזרה מעל בדמותה של סטפני, שעוררה בכולם השראה.
יצאנו להרפתקה.
פנינו לפרסם את הגן בכל מדיה חינמית שרק מצאנו. לאט לאט הפרסומים יוצאים.
בנינו תכנית מפורטת של מה נדרש לעשות במבנה שעמדנו לשכור, אילו חמרים ומה עוד דרוש.
רכשנו ציוד מגן שנסגר ביישוב סמוך,
והוצאנו את הגן לדרך.
בימים הראשונים עוד חיכינו לאישור מבעלת הבית להיכנס לעבוד במבנה הגן,
בדרך שתי משפחות מאלו שפנו לעמותה כבר חזרו אלינו,
ונוספו עוד שתי משפחות חדשות חדשות.
הגענו בחזרה למספר תשע.
בשבת, לאחר שהאישור ניתן,
נכנסנו בכל כוחנו לעבודות.
בערך 7-8 משפחות הגיעו לעבודה, כל אחת בהרכב אחר.
כמעט כולם עם הילדים.
חלק קטן ישבו בחוץ עם הילדים (מישהו צריך להשגיח...)
חלק עמלו על חדר המטבח או המקלחת והשירותים, והרב שיפשו חלונות, גירדו צבע, צבעו משקופים...
גם הגננות החדשות שלנו שינסו מותניים והגיעו. מה זה הגיעו?
גם הן הגיעו עם המשפחה, ואפילו חברים של הילדים שלהם שהתנדבו לבוא ולעזור.
העבודה הייתה קצת מבולגנת, אבל תודות לבן הזוג של אחת הגננות, נעשתה בסוף על הצד הטוב ביותר.
מתסריט בו חששנו שלא נגיע בכלל מוכנים לפתיחת שנת הלימודים, הבנו שלא רק שנצליח בזמן אלא שגם כפי הנראה יישארו לנו כמה ימים לבלת"מים ודברים שלא חשבנו עליהם...
בשבת אחר הצהריים נסענו לארוז את הציוד בגן שממנו קנינו את כל הציוד.
שם, המשפט "זה לא נעים לראות גן סגור", דווקא תפס.
היה ממש עצוב להיכנס לגן, לראות את שמות הילדים רקומים על כיסויי התאים שלהם, לראות כמה בובות בהכנה שעוד לא הושלמה, ציורים, בגדי החלפה ששכחו לקחת, מן תמונה מאד נורמטיבית לאחר צהריים של אמצע שנת הלימודים, אבל קצת עגומה לסוף אוגוסט...
ארזנו וסידרנו.
כל פריט שאספנו היה מהול בעצב על הילדים ששיחקו בו עד עכשיו ושמחה על כך שהוא ישמח את הילדים שלנו.
בסוף הערב הגן היה מוכן להובלה.
למחרת הגיעו כמה אבות עם טנדר ועגלה והעבירו את כל הציוד אלינו, למשכנו החדש.
ביום ראשון גם הסתיימה הצביעה, וביום שני סיימנו את נקיונות הבית.
נשארו עוד תיקוני גדר ופשוט לסדר את הגן: תליית מדפים, וילונות, מיקום הריהוט...
לפני כמה ימים לקחנו על עצמנו אמא נוספת ואני, למצוא גם מי שיקים את הצהרון בגן שלנו.
גם זו משימה לא פשוטה,
ואני מקווה שנצלח אותה.
התחושות מעורבות כל הזמן...
רגע של גאווה אמיתית,
רגע חרדה מכישלון.
בסופו של דבר, אנחנו עושים דבר טוב.
אתמול, בערב, אמר לי חבר: "כל הכבוד, אתם ממש אמיצים!, שזה שם אחר ללא נורמליים וטיפשים, אבל אמיצים!".
הוא צודק.
כתבתי היום לאחת מהאמהות בקבוצה שלנו שבעצם החלטנו ללכת על מעשה שהוא מעל ליכולותינו, ואנחנו פשוט מרימים את יכולותינו כך שיספיקו להקמה של הגן הזה.
עוד יש הרבה מהמורות בדרך, ואנחנו עוברים אותן אחת-אחת,
אבל יש משהו מאד טהור בלהקים במו ידיך גן ילדים, לילד שלך ולילדים אחרים שעוד יבואו אחריו.
תאחלו לנו בהצלחה?
ובנימה פרקטית: אנחנו עדיין מחפשים עוד ילדים שיצטרפו השנה לגן שלנו. הנה הפלייר - מוזמנים להפיץ...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה