היום יום שישי.
הקייטנה לא פועלת,
היום אני "סתם" אימא.
היום יש גם אבא, ושני ילדים, וסופשבוע שמתחיל.
פתאום,
עם פרוץ סוף השבוע חזרו ענייני דיומא, אלו שהדחקתי בימים האחרונים בין הנסיעות, לענבים, לציורים, להתמרחות על הספה, לתפוס את מקומם המרכזי בחיים.
אחד מהנושאים הכי מרכזיים כרגע, שמעסיקים אותנו ללא הפסקה הוא הגן שהגמד יבקר בו בשנת הלימודים הבאה.
סביב חודש דצמבר, החלטנו האיש ואנוכי, לנסות ולרשום את הגמד לגן אנתרופוסופי.
לרב האנשים זו נשמעת מלה מסובכת למדי,
לחלק מהאנשים זה נשמע כמו קללה או לחילופין כמו איזה כנוי מתייפף.
חלק מהאנשים מכירים את שיטת החינוך האנתרופוסופי (מה שמכונה חינוך וולדורף),
וחלק חושבים שהם מכירים אותו (לטוב ולרע).
ביישוב שבו אנחנו גרים יש מערכת חינוך שלמה (גנים, בית ספר יסודי, וכתה אנתרופוסופית בתיכון ה"רגיל") שפועלת לפי עקרונות השיטה הזו.
אנחנו סבורים שייטב לילדינו להיות חלק ממנה.
למעשה, מסתבר שעוד הרבה מאוד משפחות חשבו כמונו, ולכן מצאנו את עצמנו בחודש מרץ עם מכתב תשובה שלילית, המסביר את הדחייה מפאת חוסר מקום בארבעת הגנים הקיימים.
באותה התשובה, הגיעה גם הזמנה לדיון של ועד הורי העמותה שמפעילה את הגנים, בו יעלה, עקב הביקוש ההולך וגדל, נושא הקמה של גן חמישי כבר לשנה הקרובה.
באותה פגישה יצאה קריאה להקמת הגן על ידי ההורים, בלווי העמותה.
ואנחנו, כמו עוד כמה משפחות נענינו לקריאה.
הדרך לא הייתה פשוטה,
היה עלינו לגבש קבוצת הורים שתסכים להתחייב לגן שעדיין לא קיים, לחפש פתרון למבנה בו יתקיים הגן, לקבל את אישור כל מוסדות העמותה הנ"ל והמשימה הכי הכי קשה - לאתר גננ/ת שיובילו את הגן הזה, דמות חינוכית ראויה.
מזו חצי שנה שאנחנו עובדים במרץ,
ולפני חודש, בגלל נסיבות שלא אפרט אותן כרגע, נותרנו לבדנו. אמנם עם תמיכה מורלית של העמותה, אך ללא לווי כלכלי או מחויבות של אף גוף כלפי קבוצת ההורים שלנו.
למרות המורל הנמוך ואי הוודאות,
החלטנו להקים עמותה עצמאית, ולדאוג בעצמנו לחינוך הילדים.
חלק מההורים פרשו, כי הבינו את המשמעויות הכלכליות של מהלך כזה,
חלק אחר מההורים פרשו כי מטרתם העיקרית היא האופק של החינוך בגן מסוג זה - כניסה לבית הספר הפועל כיום ביישוב.
חלק אחר פרשו כנראה משום שהגיעו למסקנה שהנושא לא מספיק חשוב עבורם...
ונותרנו קבוצת משפחות,
פחות גדולה מקודם,
אבל עם המון נחישות.
בשבועיים האחרונים אנחנו עובדים במרץ על המשימה העיקרית - מציאת אנשי צוות חינוכי לגן, וכנראה שיש לנו כמה מועמדות ראויות ביותר.
נותרו לנו שלושה שבועות.
לעבוד במבנה המיועד,
לנכש את העשבים,
לצבוע את הקירות,
לארגן צעצועים וחמרי יצירה,
לאסוף ציוד,
להקים גן ילדים.
לפני שנה, לא חשבתי שאוכל לומר שניסיון החיים שלי יכלול הקמה של גן.
היום אני יודעת אחרת.
עוד שלושה שבועות יהיה לבן שלי גן,
שאבא שלו ואני ועוד קבוצת הורים מופלאה הקמנו במו ידינו.
מילולית.
(וזה הזמן לגרש את מרפי וכל חבריו שחושבים להפריע... אין לנו זמן עבורכם, אנחנו עסוקים!).
הקייטנה לא פועלת,
היום אני "סתם" אימא.
היום יש גם אבא, ושני ילדים, וסופשבוע שמתחיל.
פתאום,
עם פרוץ סוף השבוע חזרו ענייני דיומא, אלו שהדחקתי בימים האחרונים בין הנסיעות, לענבים, לציורים, להתמרחות על הספה, לתפוס את מקומם המרכזי בחיים.
אחד מהנושאים הכי מרכזיים כרגע, שמעסיקים אותנו ללא הפסקה הוא הגן שהגמד יבקר בו בשנת הלימודים הבאה.
סביב חודש דצמבר, החלטנו האיש ואנוכי, לנסות ולרשום את הגמד לגן אנתרופוסופי.
לרב האנשים זו נשמעת מלה מסובכת למדי,
לחלק מהאנשים זה נשמע כמו קללה או לחילופין כמו איזה כנוי מתייפף.
חלק מהאנשים מכירים את שיטת החינוך האנתרופוסופי (מה שמכונה חינוך וולדורף),
וחלק חושבים שהם מכירים אותו (לטוב ולרע).
ביישוב שבו אנחנו גרים יש מערכת חינוך שלמה (גנים, בית ספר יסודי, וכתה אנתרופוסופית בתיכון ה"רגיל") שפועלת לפי עקרונות השיטה הזו.
אנחנו סבורים שייטב לילדינו להיות חלק ממנה.
למעשה, מסתבר שעוד הרבה מאוד משפחות חשבו כמונו, ולכן מצאנו את עצמנו בחודש מרץ עם מכתב תשובה שלילית, המסביר את הדחייה מפאת חוסר מקום בארבעת הגנים הקיימים.
באותה התשובה, הגיעה גם הזמנה לדיון של ועד הורי העמותה שמפעילה את הגנים, בו יעלה, עקב הביקוש ההולך וגדל, נושא הקמה של גן חמישי כבר לשנה הקרובה.
באותה פגישה יצאה קריאה להקמת הגן על ידי ההורים, בלווי העמותה.
ואנחנו, כמו עוד כמה משפחות נענינו לקריאה.
הדרך לא הייתה פשוטה,
היה עלינו לגבש קבוצת הורים שתסכים להתחייב לגן שעדיין לא קיים, לחפש פתרון למבנה בו יתקיים הגן, לקבל את אישור כל מוסדות העמותה הנ"ל והמשימה הכי הכי קשה - לאתר גננ/ת שיובילו את הגן הזה, דמות חינוכית ראויה.
מזו חצי שנה שאנחנו עובדים במרץ,
ולפני חודש, בגלל נסיבות שלא אפרט אותן כרגע, נותרנו לבדנו. אמנם עם תמיכה מורלית של העמותה, אך ללא לווי כלכלי או מחויבות של אף גוף כלפי קבוצת ההורים שלנו.
למרות המורל הנמוך ואי הוודאות,
החלטנו להקים עמותה עצמאית, ולדאוג בעצמנו לחינוך הילדים.
חלק מההורים פרשו, כי הבינו את המשמעויות הכלכליות של מהלך כזה,
חלק אחר מההורים פרשו כי מטרתם העיקרית היא האופק של החינוך בגן מסוג זה - כניסה לבית הספר הפועל כיום ביישוב.
חלק אחר פרשו כנראה משום שהגיעו למסקנה שהנושא לא מספיק חשוב עבורם...
ונותרנו קבוצת משפחות,
פחות גדולה מקודם,
אבל עם המון נחישות.
בשבועיים האחרונים אנחנו עובדים במרץ על המשימה העיקרית - מציאת אנשי צוות חינוכי לגן, וכנראה שיש לנו כמה מועמדות ראויות ביותר.
נותרו לנו שלושה שבועות.
לעבוד במבנה המיועד,
לנכש את העשבים,
לצבוע את הקירות,
לארגן צעצועים וחמרי יצירה,
לאסוף ציוד,
להקים גן ילדים.
לפני שנה, לא חשבתי שאוכל לומר שניסיון החיים שלי יכלול הקמה של גן.
היום אני יודעת אחרת.
עוד שלושה שבועות יהיה לבן שלי גן,
שאבא שלו ואני ועוד קבוצת הורים מופלאה הקמנו במו ידינו.
מילולית.
(וזה הזמן לגרש את מרפי וכל חבריו שחושבים להפריע... אין לנו זמן עבורכם, אנחנו עסוקים!).
מדהימים!!! בהצלחה (מעריצה אתכם)
השבמחק