קייטנת אמא -ימים עשירי ואחת-עשרה: נהיינו חברותיים...

אתמול בערב דיברתי עם הגמדון.
"אמא, בחופש הזה אני מכיר המון ילדים חדשים" אמר הגוזל.
ובתכל'ס? הוא צודק.
בכל מיני הזדמנויות (חלקן טובות וחלקן לא) נפגשנו בחופשה הזו עם המון ילדים שהוא עוד לא מכיר.
אני מודה, שלפני כל מפגש עם ילדים חדשים אני קצת חוששת.
הגמדון שלי ילד מאוד חברותי, אבל הרבה יותר טוב וקל לו בcomfort zone שלו. כשהוא פוגש חברים מהגן, כשהוא פוגש מספר מצומצם של ילדים, והכי מוצלח - כשהוא פוגש אותם בלי שאבא שלו או אני נמצאים לידו... אז המשחק זורם כבר מההתחלה.
ובקיץ הזה, כבר יצרנו כמה מפגשים (מודה: אני אמא אכזרית, מפגישה אותו עם ילדים של אמהות שאני אוהבת ומתחשק לי לפגוש בעצמי...) ובינתיים הופתעתי מאד לטובה.
השלב הראשון בכל מפגש כזה הוא שלב ה"דבק" הידוע בכינויו: "תעזבו לי את המכנסיים". בשלב הזה כל ילד תופס את אחורי המכנס שקרוב אליו אוחז בו חזק חזק ונצמד. 
תופעת לוואי ידועה של הפוזיציה הזו ידועה בכינויה "אתם מורידים לי את המכנסיים וזה לא נעים לי!".
לרב אחר כך יגיע שלב ה"תצפיות" בו הגמדונים מסתכלים על הילדים האחרים שמתרוצצים סביבם ובוחנים את המתרחש.
בשלב השלישי יכול להתקיים אחד מהתרחישים הבאים:
א. הגמד יישאר להתחבק עם אמא שלו, והנינג'ה גם.
ב. הגמד והנינג'ה יתחילו לשחק זה עם זו תוך התעלמות מוחלטת מכל ילד שסביבם.
ג. אחד מהם ייגש לשחק במשהו ולאחר כמה דקות גם השני יבין שזה בסדר, שהאניה יכולה לעזוב את המעגן ושיש דברים מעניינים שם בחוץ...
ד. איכשהו יווצר איזשהו קשר עם איזשהו ילד (חפירה בחול/כדור יעזרו לעניין להפשיר מהר יותר בדרך כלל...) ויתחיל משחק.
ה. כל התשובות נכונות (כלומר - זיגזג מטורף בין כל הסיטואציות הללו...).

כמובן שעיקר שכחתי - התרחיש האחרון הוא התרחיש בו שלב ה"דבק" לא עובר, אלא אם אני מכריזה שבעוד 10 דקות הולכים... איכשהו אז הם תמיד עסוקים באיזשהו משחק וזועקים לעברי זעקות שבר: "לאאאא! כיף לי פהההה!".

כך או כך, שמחתי לראות בשבועיים האחרונים שהשלבים הראשון והשני עוברים מהר יותר מבעבר, ונכון לרגעי כתיבת שורות אלו, אני יכולה לומר (בחששנות ובזהירות) שעד כה, יצאו לפועל בשלב האחרון התסריטים היותר כיפיים. 

ביומיים האחרונים, מלבד הרבה חוויות (חלקן ספונטניות ולחלקן "יזומות") היו עמוסים בחברים.

אתמול, היום העשירי לקייטנת אמא, התחיל ברביצה. איזה רביצה? שינה.
הנינג'ה באמצע הליך גמילה. ממוצץ. וזה קשה לה..
כרגע אנחנו בשלב שבו מוצץ לוקחים לפה אך ורק כשהולכים לישון.
באופן מעניין, היא מאוד עייפה בכל שעות היום וזקוקה לשינה.
אתמול, 
כשגם אני הייתי זקוקה לה - החלטתי לזרום עם העניין.
הודעתי לה שאם היא עייפה כל כך, תתכבד הגיברת, ותכנס למיטה. חשבתי שזה יסכם את העניין...
טעיתי.
היא נכנסה למיטה.
אחיה הגדול, שלא אוהב להישאר לבדו בסלון, הגיע גם כן והודיע שגם הוא הולך לישון.
לי כמובן לא היתה שום בעיה מוסרית, וברגע שהם נרדמו, גם אני צנחתי.
התעוררנו לפנות צהריים, שני ילדים אפופים ואמא אחת מבסוטית עד הגג.

אחרי ארוחת צהריים והתארגנות שמנו פעמינו לנתניה, לבית של חברה.
החופשה הזו כל כך מהונדסת לפעמים, שהיה מאד מרענן פשוט לנסוע לחברים. בלי לעבור בדרך איפהשהוא, או לנסות ולהצדיק את ההוצאה של הדלק באיזו אטרקציה מיוחדת בסביבתם.
פשוט ביקור חברים.

אחרי שלב דבק לא ארוך במיוחד, הילדים התחילו להתרוצץ בבית.
אחרי שלב התרוצצות בבית לא ארוך במיוחד, לאמא המארחת ולי הספיק, וירדנו איתם לגינה הציבורית. שיתרוצצו שם.
כמה מתקנים ונדנדות, ארבעה אקליפטוסים על גבעה של חול ובקבוק מים ששמור אצל אמא - זה כל מה שצריך.
במשך זמן ממושך שיחקו חמשת הבנדיטים הקטנים (טוב, אחת מתוכן די גדולה, דווקא) ואנחנו ישבנו על הספסל וצפינו...
לפעמים ניגשנו לעזור, להוציא מנדנדה או לתת דחיפה.
אבל אלו היו שעות משחק נטו.
ללא תווך.
ללא חוקים "דידקטיים".
נטו משחק, נטו דמיון, נטו תקשורת לא מופרעת בין ילדים.

אחרי ארוחת ערב ומקלחת בחסות המארחים, יצאנו הביתה.
תארו לעצמכם כמה שקטה היתה הנסיעה חזרה...

הבוקר התעוררנו בשעה מוקדמת.
אחרי הארגונים הרגילים, יצאנו לכוון חיפה.
לראשונה אחרי 13 שנים לערך, נכנסתי לבית החייל בעיר, ומייד "נזרקתי" לתקופת הצבא, לכנסי המועמדים לקורסים שהעברתי, ללילות בהכשרות השונות שהעברנו כאן.
זכרתי בדיוק איפה חדר האוכל (ואפילו עלה לי זכרון ריח האוכל שבו... וחבל שכך...).
ההבדל העיקרי היה שלא היית יעל מדים, ושאז, לפני 13 שנים לא היו שני גמדונים שרוכים בעקבותיי.
היה יותר כיף הפעם.
בבית החייל נמצאת עמדת משיכת כרטיסים שהוזמנו באתר האינטרנט של ארגון המורים.
ייצוג הולם מול הממשלה הארגון לא ממש מספק, אבל הנחות כיפיות וכרטיסים מוזלים זה שירות שאני בהחלט שמחה להשתמש בו..

משכנו את הכרטיסים להיום, וישבנו "לשרוף" מעט זמן עד שתגיע הרכבת הבאה מתל אביב.
על הרכבת הזו היו חברה ובנה שבאו ליום כיפי איתנו בחיפה.
לאחר איסוף זריז מהתחנה, ומציאת חניה די בקלות (נוט טו מיי סלף לפעם הבאה: אם מחנים את האוטו של האיש, ומפעילים "פנגו" שרשום על שם הרכב שלך - מקבלים דו"ח!!!), נכנסנו למדעטק - מוזיאון המדע.
גילוי נאות: בשנה שעברה הייתי עם שני הגמדונים שמאד לא התרשמו מהמוזיאון, והלכתי העם בחשש מה.
חששותי התבדו.
התערוכה האורחת, 101 המצאות, אמנם לא מאוד עניינה אותם (ואפילו קצת הלחיצה: חושך, מוזיקה חזקה ודרמטית...) אבל בתערוכות הקבועות נוספו עוד אלמנטים שמתאימים לגילאי ארבע, והחצר שסוף סוף הסתיימו בה השיפוצים היא עתה פארק מדע כיפי, עם מתקנים חביבים והרבה עבודה ויזואלית מזמינה...

בסוף הסיבוב גילינו שאנחנו במוזיאון בערך שעה-שעה וחצי יותר ממה שחשבנו שאנחנו (הזמן עבר מהר, כנראה שנהנינו...).
חזרנו לרכב ונסענו לאכול צהריים במסעדה שאני מחבבת במיוחד "אבו-יוסף" בעיר התחתית מול ככר פריז. (לא "אחים יוסף", חיפה משופעת בשמות דומים הסמוכים זה לזה...).
נכנסתי לשם במקרה עם האיש וחברים לפני מספר שנים, ופלאש בק חזק לילדות ניצת מול עיני. אחרי בירור קל עם ההורים שלי, גיליתי שלא סתם - זו אכן מסעדה שבה נהגנו לאכול בילדותי, כשהיינו באים לבקר את סבתא שלי בחיפה.
מאז אני מחבבת אותה מאוד, והאמת שיש גם סיבה.
האוכל סה"כ טעים, יחס הצוות במסעדה תמיד אדיב ונעים, אף פעם לא מתרגזים כשהילדים משתוללים או מלכלכים ובסוף גם מכבדים בגלידה אמריקאית או סוכריה את כולם...
לא מפואר,
לא גורמה.
סתם כיף...

אחרי הארוחה החזרנו את החברה ובנה לתחנת הרכבת ונפרדנו מהם בצער. 
התכנון המקורי היה לעשות גם סיבוב ב"כרמלית" אבל הזמן דחק, ולמרות מורת הרוח של הגמדונים שבנו הביתה...
אולי מחר...